הנפילה / אלבר קאמי

פעם הייתי מסיימת נובלה כזו בלי להרים את הטוכעס מהכסא. מאז שהתחלתי להשתמש בטלפון חכם (דברי ימי הקורונה), המוח שלי הוסב למוסח מורשה. בעיקר עם ספרים מהזן הזה.

ז'אן־באיסט קלמנס הוא עורך דין פריזאי, חפרן־על המלהג על החיים בפני זר אומלל באמסטרדם במשך מאה וארבעה עמודי נצח, שהם בהמרה, כמה ימים. עצוב לי להודות, מאחר ובקאמי עסקינן, שרק פעם או פעמיים יצא לי להרהר באיזה בור עמוק שחפר, ומצאתי בו איזה עניין.

״מהו שופט־מתוודה? אה! עוררתי את סקרנותך עם הסיפור הזה. תאמין לי, לא היתה לי שום כוונה רעה בכך, ואני יכול להסביר את עצמי ביתר בהירות. במובן מסוים, זה אפילו אחד מהתפקידים שלי. אבל קודם־כל אני צריך להציג בפניך כמה עובדות, שיקלו עליך להבין את הסיפור שלי.״

לא אל הזר בלבד פנה בגוף שני, אלא גם אליי, כאילו מצא בי נפש תאומה. ואני, במוחי הניזוק מקרינה סלולרית ונוטיפיקציות לרוב, מתקשה להקשיב לו. מצד אחד, קוראת בשקיקה את מילותיו של הפילוסוף האהוב שלי, ומצד שני, מרגישה שנכפתה עליי שיחה בצומת מרומזר מאיזה הומלס שעושה מגבית למנה הבאה. ואולי העובדה שאני זו שקנתה את הספר ב״תולעת ספרים״ וכבר שם פתחה אותו, מראה שבעצם אני זו שכפתה את עצמה עליו, ולא להיפך.

לאחר בערך שליש מהספר הדק, לגמתי מהקפה שהוגש לי, ובראשי עולות מחשבות על אחריות, אשמה וגאולה. על האנושות כולה, שמראשית הדורות נדרשת לשלם מחיר מופקע על כל פגם קטנטן: האדם הראשון גורש מגן העדן בגלל תפוח. משה רבנו לא נכנס לארץ בשל פדיחה בהבנת הנשמע. ישו הקריב את עצמו כדי לכפר על חטאי האנושות. אבותינו רצו שנתבונן בשפלות חיינו דרך המעשה הנשגב שנעשה על ידי דמויות נשגבות.

היום זה כבר לא עובד, כי אדם רגיל – והיום כולנו רגילים להחריד – אינו רואה את עצמו במשה או בישו. עכשיו דרוש לנו אנטי־גיבור. אחד שיהיה קרוב דיו לאדם, עד שיוכל ללחוש לו מבעד למראה: ראה! זה אתה, מגוחך שכמוך.

ז'אן־בטיסט קלמנס הוא האנטי גיבור הזה. ולפיכך, פנה אליי ישירות. לפחות, נדמה לי שזה הרעיון.

כאשר ז'אן־בפטיסט סיים את וידויו, נפל לי הטלכארד שהשופט־המתוודה אינו אלא אני. שעתידה להפוך מאלמונית־פלונית א׳ אל אלמונית־פלונית ב׳, הגרסא החדשה, המתוודה, החופרת בצומת מרומזר. שעתידה להישיר מבט אל תוך התהום, ולצעוק ״ווייייייי!״ כל הדרך למטה.

אמנם, תמיד אוכל לתת למישהו אחר ליפול במקומי, איזה פרסונל ג׳יזס, אבל אז יהיה עליי לעבוד אותו. זו מהותו של המשיח המודרני – ליפול במקומך, כדי שתוכל להמשיך לחטוא.

הנובלה הזו היא נפילה אחת מתמשכת. לא סיפור על התרוממות, אלא על נחיתה שאין ממנה חנינה. אתה הוא גיבור הסיפור – או אנטי־גיבור הסיפור – זה שעומד לעבור את הטרנספורמציה הפנימית.

התחלתי את הנובלה בקריאה איטית וזהירה, כראוי ליצירתו של קאמי. אך עד מהרה נתחוור לי שזהו, בעת ובעונה אחת, מופת של צלילה מתומצתת אל תהומות הקיום, ומונולוג מתיש של נודניק מר נפש וחסר מודעות עצמית.

עוד הבנתי שההתעניינות באקזיסטנציאליזם אינה אלא שלב בחיים. כמו לגור עם שותפים. או להעריץ את U2.

לקריאה באתר סימניה