(function(){ var s = document.createElement('script'); s.src = 'https://writeacustomerreview.com/review/wix_jsonld.php?instance=1dfea721-41ec-4bf7-aebb-d5a65b72211f'; s.async = true; (document.head || document.documentElement).appendChild(s); })();
top of page

בלוג

סירת נייר
חיפוש
Moriah Betzalel
לפני 6 ימים
זמן קריאה 10 דקות

השנה היינו בעיקר בארץ. אני התרכזתי בעבודה וברומן (עוד נדבר עליו, בינתים תראו איזה טיזר הוספתי לכם פה באתר). טרנס, בעלי, התרכז בעסק הגלובלי החדש שלו, Sideways. המדינה התרכזה בעזה ובאיראן, ועכשיו הכול מתפוגג מאחורי ענן הבחירות. היינו גם קצת בחו״ל, וגם אימצה אותנו חתולה מתוקה שלא עונה לשם מאי. רק כי היא לא עונה לכלום, כי היא חתולה. והיא יפה, פרסיה גזעית, פרינססה אמיתית. היא נכנסה יום אחד לתוך הבית שלנו, התישבה על הכורסא, התמתחה וגרגרה. ומצא הבית חן בעיניה, ונשארה. לא ידענו מאין באה, איש בקיבוץ לא זיהה אותה, והוטרינר אמר שאין לה שבב ושהיא כנראה בת קצת מעל שנה. אז קנינו לה אוכל והתקנו לה דלת לחתולים, ומאז היא פה. היא השמחה שלנו.


חתולה פרסית

ואז הגיע הקיץ, ושלנו היה משוגע שאני פשוט חייבת לספר לכם עליו.



גברת ניירוזה


בתחילת הקיץ מצאנו דיירת מקסימה בשם רונה שתגור אצלנו בבית שבקיבוץ כמה חודשים. ארזנו תיק ונסענו. בסוף מאי היינו בכרתים, וביוני־יולי נשארנו בפורטוגל. התחלנו לרוקן מעט את הדירה בליסבון. אנחנו מקווים לצאת משם רשמית עד שנה הבאה, אחרי שהדיירות שלנו יצאו ואז נוכל להוציא גם את שאר החפצים שלנו. אנחנו רוצים להעביר את הבית המשני שלנו למדינה אירופאית אחרת, אבל עדיין מתלבטים לאן. אנחנו אוהבים שיש לנו עוד מקום לברוח אליו מדי פעם. ואולי נספיק ליהנות עוד קצת מאירופה לפני שהיא תהפוך לאירובה.

באוגוסט חזרנו ליוון, לכלקיס, העיר הראשית באי אוויה. היה קשוח, בעיקר בגלל מקרה אחד של אשה אחת שחיה בתוך הראש הנוירוטי של עצמה ולא מבינה את הקונספט של אירוח.


דבר ראשון שחשוב להבין הוא שאמנם היו לה שם בדירה שני גורי חתולים מהמתוקים בעולם, ובשהותנו דאגנו להם, אבל לא היינו שם על תקן קאטסיטרים. שילמנו טבין ותקילין על מנת להשאר אצלה למשך חודש. בתוך החודש הזה, היא אמרה שתצטרך לחזור הביתה לשבוע ולנסוע שוב, אז שנמצא לנו מקום אחר לאותו שבוע. זה היה קצת מטריח, אבל לא היתה לנו ברירה. הטעות היתה בעיקר שלנו, שהחלטנו לטייל באוגוסט עם תיקים של דירה מרוקנת מליסבון. רק ביקשנו שכשנצא לשבוע, התיקים יישארו אצלה כדי שלא נצטרך להיסחב איתם. היא הסכימה.

לקח לה בערך שלוש שעות להראות לנו את הבית, שלא היה כזה גדול, רק כי לא הפסיקה לדבר על החתולים והצרכים שלהם ולהראות לנו כל פיפס. הסברנו שיש לנו חתולה, וגם בעבר היו לשנינו חתולים, ואנחנו יודעים לטפל ושלא תדאג, אבל היא המשיכה להראות לנו איך מנקים קקי־פיפי, איפה הם ישנים (יש להם חדר משלהם), איפה הם מחרבנים (יש להם חדר שירותים משלהם) ושבשום אופן לא ניתן להם לצאת לבד למרפסת, כי היא מפחדת שיקפצו. היא גם הראתה לנו שיש לה מצלמות בשירותים של החתולים ובחדר השינה שלהם (משפט מוזר לכתוב) כדי שתוכל לראות אותם. היתה לה אפליקציה שבעזרתה היא יכולה היתה להאכיל אותם בלחיצת כפתור, וכך היא עשתה. מדי פעם, היינו שומעים מהחדר שלהם את צליל המתקן שמוציא להם אוכל. לא משנה שאנחנו כבר האכלנו אותם, זה היה בשבילה.

הדבר הראשון שגילינו אחרי שעזבה הוא שכל הארונות, המגירות, השידות בבית היו סגורים בנייר דבק. שלא נפתח לה אותם, נחטט, נניח חלילה את הדברים שלנו מסודר במקום שהוא לא תיק נסיעות. אבל גרוע מזה, ואת זה לא ידעתי בשבוע הראשון, הוא שהיא הטרידה את טר בלי הפסקה בווטסאפ. הוא לא אמר לי כלום כי לדבריו ״ידעתי שזה סתם ירגיז אותך״. הוא צדק. כשראיתי את ההודעות, הייתי בהלם. היא שלחה לו בממוצע שלוש־ארבע הודעות ביום, כולן שאלות על החתולים, האם הם ישנו טוב, מה הם עושים, האם חירבנו ואם אפשר תמונה או סרטון. כל יום. ובין לבין כמה שיחות סרק ושאלות על החתולה שלנו. לא ידעתי מאיפה הוא שאב את הסבלנות.

הדבר הכי טוב בדירה הזאת היה, כמובן, שהיא מול הים. זו הסיבה היחידה שהלכנו לשם, כי רצינו לבלות את אוגוסט בדירה על הים. זו לא היתה חופשה, כי עבדנו, אבל רצינו להרגיש שאנחנו בחופשה. אחר הצהרים, כשהחום היה יורד מעט, היינו יושבים במרפסת מול המפרץ הרחב, מים בצבע טורקיז עמוק על חוף עירוני קטן, שמעברם רכס המסאפיו שעולה מאזור בויאוטיה שבמרכז יוון היבשתית. החתולים היו עומדים בדלת הזכוכית ומייללים ומתחננים שניתן להם לצאת. אמרתי לטר כמה כואב לי שהגורים המתוקים האלה אף פעם לא זוכים להרגיש את אור השמש על הפנים, שהלא חתולים אוהבים שמש מאד. ואז נכמרו רחמיו של האיש שלי, והוא קם והוציא אותם בידים שלו רק כדי להעניק להם קצת אור שמש. הם נראו מתענגים על כל רגע.


היא חזרה בסוף אותו שבוע, ואמרנו לה שהשארנו את המזוודות בחדר של החתולים, ושאם זה לא נוח לה, נעביר אותן למקום אחר. היא נבהלה ואמרה שלא־לא־לא, לא סיכמנו דבר כזה, ואם בעלה יראה פה תיקים וידע שהיינו פה, הוא יתגרש ממנה. מצאנו את עצמנו יוצאים עם כל התיקים כמו גנבים בלילה. רק שזה לא היה לילה, וזה היה אמצע אוגוסט, והתיקים לא הפכו את המעבר לקל יותר. במונית אמרתי לטר שנמאס לי, אני רוצה לבטל את ההזמנה אצלה לשארית הזמן ולמצוא מקום אחר. כל העניין הזה שבעלה בכלל לא יודע שאנחנו בבית שלו, והפרנויות על החתולים, והעובדה שהיא גם נעלה חדר אחד בבית (ושילמנו עליו, כי היינו צריכים חדר נוסף למשרד), והארונות הנעולים, והמצלמות, ובכלל כל ההתנהלות המשונה שלה... ידעתי שזה אוגוסט וכמעט בלתי אפשרי למצוא משהו ברגע האחרון, אבל הסיטואציה היתה חייבת להסתיים שם. ואז היא עשתה את זה בשבילי. באותו רגע, במונית, קיבלנו ממנה הודעה.

״לראות את טרנס יוצא עם החתולים למרפסת שבר את האמון שלי בכם.״

עזבו הכול. עזבו גם את העובדה שלא עשינו שום דבר לא בסדר. אבל גם אם כן, מה זה אומר ״לראות את טרנס״? לראות איך?

זה היה דבר אחד, והסיבה השניה שנתנה היתה ש״למרות שביקשתי שוב ושוב סרטונים ותמונות, ושיחות וידאו, לא קיבלתי אותם וכל פעם הייתי צריכה להתחנן״.

לא הגבנו לה. מאד נבהלתי מההודעה הזאת, ומיד שלחתי הודעה לפלטפורמה שבה השתמשנו להזמין את הדירה שלה. הסברתי הכול, ואז ביקשתי שיבדקו מולה האם צילמה אותנו, וסיימנו את הסאגה בבקשה פשוטה שיוודאו שהיא לא עושה את זה לאנשים אחרים. פה החלטנו לא להתעסק בזה יותר.


אבל כל הסיפור הזה די חירבן לנו את שאר הזמן. לא רצינו לנדוד בחודש הכי חם בשנה, ובטח לא עם תיקים, ובסוף זה בדיוק מה שעשינו. בילינו שבוע בעיירה קטנה בשם פראליה אוולידוס במפרץ אוויה הדרומי, שהיא רצועה חמודה ומלאה טברנות על החוף.


חוף בפראליה אוולידוס

ואז עברנו למרכז פיראוס. בשלב הזה, מן הסתם, לא נשארו דירות על החוף. כעת רק רצינו לסיים את הקיץ בנעימים ולחזור לארץ. זה לא היה רע, עדיין נהנינו והלכנו לראות כמה איים. ביקרנו למשל באי קטן, ירוק ושקט בשם אגיסטרי, שם עשינו את כל האי וחופיו ביום אחד על קטנוע. אבל התכנית עצמה השתבשה והרבה יותר כסף נזרק סתם.

העובדה שאין לנו ים ממש מתחת לבית הפכה לצרה הכי קטנה בעולם כשקיבלנו שיחת טלפון שגרמה לנו לרצות לתפוס את המטוס הבא.

״מוריה, יש לי חדשות לא טובות.״ זו היתה בעלת הבית שלנו מהקיבוץ, ״הדיירת שהיתה אצלכם... רונה, נכון? היא נמצאה מתה בבית.״



רונה


ההלם היה כבד. אמנם הכרנו אותה רק במסגרת השכירות, אבל התחברנו אליה מאד. רונה היתה היפית מקסימה שהחיוך כאילו תפור לה לפנים, ובעיניה ניצוץ של התלהבות, בעיקר מהדברים הקטנים. הבשורה נפלה עלינו כמו משקולת, רק שבוע לפני הטיסה חזרה. אבל אני מודה שדי מהר המחשבות שלי התרכזו במאי, החתולה. דמיינתי אותה יושבת ליד גופתה של רונה, אולי מבולבלת, אולי רעבה. איש לא ידע היכן מאי. היא לא נראתה בבית ולא בסביבתו, וזה לא התאים לה. עשיתי טלפונים והשכנה שלי ממול הוציאה משלחת חיפוש, כי היא פשוט אשה מדהימה שחתולים הם החיים שלה. בסוף אחד הבנים שלה מצא אותה ואמר שהיא יושבת על הגג של הבית שלנו. השכנה אמרה לי לא לדאוג, היא כבר תדאג למאי עד שנחזור. ביקשתי שתבדוק אם היא מתנהגת מוזר, לדעת אם היא ראתה או חוותה משהו מכל זה.

אבל גם זה התברר כבר באותו יום. רונה מתה במקלחת, מאחורי דלת נעולה. היא לא ענתה לבן שלה לטלפון שלושה ימים, והוא שלח משטרה אל הבית. המשטרה, שלא חשבה לבדוק אם דלת ההזזה לחצר האחורית פתוחה (היא היתה פתוחה), שברה את הדלת ונכנסה. הם לא מצאו אותה ואז ראו שחדר השירותים הצמוד לחדר השינה נעול. הם שברו גם את הדלת הזו, ומצאו אותה על הרצפה. היא היתה שם לפחות שלושה ימים.

למחרת עוד פרט התגלה. מסתבר שזו היא ששמה סוף לחייה.


כשרונה הגיעה אלינו לראשונה כדי לראות את הבית, היא נראתה כל כך מרוצה ממנו. ״אני אוהבת את הבית! אני פשוט אוהבת את הבית!״

היה יום אחד, כשהיינו בכרתים, שהיא התקשרה אליי בגלל פנצ׳ר וסידרתי לה שהשכן יבוא לעזור. יום אחר התקשרתי אליה כדי שתצלם לי את מונה החשמל, והיא ממש עזבה הכול כדי לצלם לי. דיברנו מעט, אבל גם בקשיים וגם בטוב, תמיד היה תענוג לדבר איתה.

ואז היא שמה סוף לחייה. הכול היה כל כך מעורפל, ואנחנו היינו רחוקים מדי כדי לברר מה קרה. הבית שלנו וכל הדברים שלנו והחתולה המתוקה, הכול נדמה לכאוס. זה כמו להיות בחו״ל כשבארץ פורצת מלחמה – אתה מדמיין את הנורא מכול. אתה רוצה להיות שם, להבין, להשתלט על האירוע.

לא היו טיסות מוקדמות יותר ונאלצנו לחכות. בינתים התעדכנו מבעלי הבית. הם ביקרו בבית וניסו להרגיע אותנו, ״זה לא גרוע כמו שאתם מדמיינים. היא ממש סידרה את הבית וניקתה אותו לפני ש... עשתה מה שעשתה״, אמרו.

גם השכנה עדכנה אותי כל יום, כי היא באה לבקר את החתולה. ״מוריה, היא תכננה את זה.״ אמרה לי. ״תסתכלי.״ ושלחה לי תמונה.

פתחתי אותה. זה היה פינת האוכל בבית, ובו, במן סדר פולחני משונה, ניצבו קערות במעגל. הקערות היו מלאות לסירוגין. קערה עם אוכל של חתולים. קערה עם מים. קערה עם אוכל. קערה עם מים. רונה וידאה שבזמן שהיא כבר לא תהיה בעולם, החתולה לא תישאר רעבה עד שנחזור.

רונה תכננה שאנחנו, אנשים זרים, נמצא אותה.

ההורים של בעלי הבית שלנו גרים בקיבוץ, ושניהם הגיעו לעזור כמה שיכלו. הם תמכו בנו בלי סוף, אספו עבורנו את הדואר – שמסתבר שנערם כי רונה לא אספה אותו – החזירו את כל האוכל של החתולה לשק. חדר הארונות אמנם היה ריק, כי רוקנו אותו עבור רונה, ורונה, לפני המעשה, ארזה את כל חפציה, אבל עוד היו שם מגבות ומצעים, והם כיבסו אותם עבורנו. אימא של בעלת הבית הורידה את המצעים שהיו על המיטה וזרקה אותם, פתחה את כל החלונות והדלתות כדי שייכנס אויר, ולא הפסיקה להרגיע ש״אני לא מריחה כלום, באמת. אבל גם קשה לדעת, כי כל הבית מריח כמו אוכל של חתולים.״


במשך כל הזמן הזה, הייתי באמצע דדליין צפוף מאד, ומצאתי את עצמי, במקום לעבוד ולעמוד בזמנים, עושה טלפונים לארץ ומחפשת חברת ניקיון. לא ניקיון משק בית, זה תחום אחר לגמרי. זה נקרא ״ניקיון שלאחר המוות.״

כשסוף־סוף מצאתי מישהו, ואחרי שהתגברתי על ההלם מהמחיר, השירותים קיבלו ניקיון ביולוגי קשוח, עם חיטוי בחומצות מדוללות וכל הג׳אז. קיווינו שהבית עדיין ירגיש שלנו כשנחזור, ועלינו על מטוס.



תודעה


בשובנו, עמדנו בכניסה לבית עם כל התיקים. המנעול של דלת הכניסה היה עקום ושבור, ונכנסנו בסוג של יראה, מביטים סביב. הבית היה מסודר ונקי, ברמת הכריות המונחות כמו חיילים על הספות. במטבח עמדו שתי כוסות על שתי תחתיות מצמר, ושתי תחתיות נוספות היו גם בתוך הכוסות. מתנה.


שתי כוסות על תחתיות סרוגות

סט סריגה גדול מלא בחוטי צמר ומסרגות עמד על אחת השידות. הצצנו לתוך חדר השינה. הוא נראה נטוש. ממש נטוש, כאילו מישהו הפשיט אותו בלי הסכמה. המיטה היתה עירומה לחלוטין, חדר הארונות ריק, חדר השירותים גם הוא ריק ומופשט מכל מה שהיה על הקירות או מסביב. להגיד לכם שהרגשנו שחזרנו הביתה יהיה לא מדויק בלשון המעטה. כל כך חיכינו לחזור, ובסוף לא היתה לנו אפילו המיטה שלנו לצנוח עליה, המקלחת שלנו להתקלח בה, הבגדים שלנו להחליף. הכול היה ארוז, ובכלום לא רצינו לגעת.

התחלתי להדליק כל יום כמה נרות ולפזר בחדר, וגם עברנו על כל פינה עם פרנקינסנס שוב ושוב. די מיד התקשרתי לרב של חב״ד פה באזור. אנחנו אמנם לא אנשים דתיים – למעשה, אנחנו בכלל לא מאמינים – אבל זה הרגיש נכון. ביקשתי שיבוא לעשות לבית טיהור, או מה שזה לא יהיה שעושים במקרים האלה. הוא שאל שאלות, וכשיצא מההלם, ביקש שאסדר לו עשרה גברים. כשביקשתי מאנשים בקיבוץ להגיע להשלים מניין, מאחר שכולם כבר שמעו מה קרה, ההיענות היתה מדהימה. היו לנו שני מניינים וחצי, וזה אחרי שהסברתי לאנשים שיש מספיק גברים ותודה רבה. אותי סילקו מהחדר בזמן התפילה, כי אני אשה ונשים זה איכסה. ישבתי במשרד שלי, שהוא גם חדר אורחים ובאותה תקופה שימש כחדר השינה שלנו, ועל השולחן מצאתי חפיסת קלפים שעליה כתוב “The Moon Deck” (חפיסת הירח). היו עליהם כל מיני ציורים יפים ומסרים.


חפיסת קלפים The Moon Deck

דודה שלי מבינה מאד בקלפים, היא קוראת בטארוט וגם מלמדת את זה, אז שלחתי לה תמונה. היא שאלה אותי שאלות וביקשה לראות את התוכן שלהם, ואמרה שזה נראה כמו סוג של קלפים טיפוליים, לשם העצמה אישית. הם נועדו לכך שתשלפי קלף אקראי, ותקראי את המסר שעליו. ואז יש לך עבודה עם עצמך: איפה המסר הזה פוגש אותך? האם את מרגישה או מתנהלת כפי שכתוב בו? מה את אמורה ללמוד על עצמך? הם אמורים לעזור בעיקר ברגעי משבר, תסכול, חוסר אונים. זה עורר בי כאב גדול. הבנתי שרונה עברה תקופה קשה מאד לפני שהיא החליטה לעשות את מה שעשתה, וכנראה ניסתה לעבוד על זה. זה לא עזר.

הרב סיים את התפילות וסופר סת״ם עשה בדיקת מזוזות, ובכל זאת, חודש שלם לאחר מכן עוד ישנו במשרד שלי, והשתמשנו בחדר הרחצה השני. לא כי לא רצינו לחזור לחדרנו. רצינו מאד. אלא שכאשר פתחו את דלת השירותים, מאחר שהשירותים צמודים לחדר השינה, ובינם לבין החדר יש חדר ארונות, קרה מה שקורה כשמוצאים גופה אחרי שלושה ימים בעונה הכי חמה בשנה.

ריח.


בחדר השינה, זה שצמוד לשירותים שבהם רונה שכבה שלושה ימים, נותר ריח חזק מאד. קשה להסביר את הריח הזה למי שלא הריח אותו. זה לא בדיוק ״מסריח״ במובן הרגיל של המלה. זה ריח עדין מאד, ריח של גוף, של משהו שומני. ריח שאם מריחים אותו יותר מדקה, חוטפים כאב ראש. הרעיון לישון בחדר הזה כל עוד הוא מריח ככה נשמע לנו כמו אבסורד. במהלך אותו חודש עשינו אינספור ניסיונות להפטר ממנו: הבאנו מנקה של משק בית שעברה על הכול עם אקונומיקה, הבאנו תרסיס לנטרול ריחות וריססנו כל פינה, השתמשנו באבקת כביסה ופיזרנו בכל פינה (מסתבר שיש בזה אנזימים שהם מעולים נגד ריחות) הזמנו חברה לנטרול ריחות שהביאה מכונת אוזון, שאמורה להרוג כל שארית של ריח מהאויר. כל זה – וכלום לא עזר. הריח בא והלך, אבל לא נעלם.

״את יודעת,״ אמר לי מנהל החברה של נטרול הריחות כשבא לאסוף את מכונת האוזון, ״נתקלתי בעבר במקרה כזה שאנשים יודעים שצריך להיות ריח רע בחדר מסוים, אז הם פסיכולוגית מריחים אותו. את צריכה לשחרר את זה מהראש. ולאוורר.״

מאז שאמר את זה, בכל פעם שבא אלי שכן, הייתי מבקשת שייכנס לחדר ויגיד לי אם הוא מריח משהו. כולם אמרו אותו הדבר: ״קצת חנוק, רק צריך לאוורר.״

היינו חסרי אונים ולא רק בגלל הריח. רוב התיקים שהבאנו איתנו מהדירה בליסבון עוד היו ארוזים ולא היה לנו היכן לפרוק אותם, כי לא יכולנו להשתמש בחדר הארונות שלנו. ואיפה הם עמדו, התיקים המדוברים? בחדר האורחים, החדר שבו ישנו.



ונשובה, ונחדש ימינו כקדם


״אני חושב שאנחנו צריכים לחזור לחדר השינה,״ אמר טר בבוקר שבו כבר הונח הקש האחרון על גבו הכואב מהספה הנפתחת שבמשרד. ״הריח ילך כשנחזור לישון שם. הריח שלנו ישתלט בחזרה על המקום.״

לקח לו קצת זמן לשכנע אותי, אבל השתכנעתי. הלילות הראשונים היו קשים והריח חזר מדי פעם לרחף מול אפי, אבל עם הזמן, הוא באמת הלך והתפוגג. מסתבר שאחרי כל האנזימים, אבקות הכביסה, הריסוסים ואפילו האוזון, הנשק הכי חזק נגד ריח של גוף מת הוא ריח של גוף חי.


זמן מה עבר מאז, וטר ואני תהינו מדי פעם האם היא תכננה להרוג את עצמה בבית שלנו. האם היא ראתה בית גדול ונעים בקיבוץ בצפון, עם שקט ועצים וצפורים, ואמרה לעצמה ״כאן אני רוצה למות״, או שכל זה היה עניין של רגע. אבל אז באו בעלי הבית לבקר אותנו, לראות איך אנחנו, וענו לנו על השאלה בלי ששאלנו.

״אתם יודעים שרונה ביקשה מאיתנו לראות את היחידה למעלה? היא חשבה לעבור לגור כאן לטווח ארוך.״


אני עדיין מדליקה לרונה נר מדי פעם, אבל חוץ מזה, אנחנו סוף־סוף יכולים לחזור מענייני המתים לענייני החיים. ותראו מה זה חיים: בין אם אנחנו לא מבינים את הקונספט של אירוח, או מנקים את הבית של אלה שאירחו אותנו לפני שאנחנו עוזבים את העולם; בין אם אנחנו מאכילים אחרים בלחיצת כפתור בשביל עצמנו, או משאירים להם כמויות של אוכל כי לא נהיה שם בשביל להאכיל אותם; בין אם אנחנו דורשים שיעזבו את הבית שלנו כמו גנבים בלילה בלי להשאיר סימן, או עוזבים בית ומשאירים בו מזכרות עבודת־יד וקלפי תודעה. אז בסדר, נמות בסוף. אבל עד אז, יהיו לנו עוד הרבה ימים של נופים עוצרי נשימה, וימים של חוסר צדק שבהם חייבים לקחת נשימה עמוקה. וימים. ימים שהמוות חונק אותך, גם כשהוא לא באמת קשור אליך.


אם משהו בפוסט הזה נגע במקום כואב, יש מי שיקשיב בכל שעה: ער״ן 1201, או בכתב, בצ'אט של סה״ר.

הבוקר שתיתי קפה על המרפסת של סבא וסבתא שלי בכרמיאל. המרצפות זרועות עלים יבשים וזרדים. ניקיתי את החומה שמקיפה את המרפסת, וישבתי עליה. תחתיי השתרע גג רעפים קטן, מחפה על גינה מוזנחת, פראית. בין עשבים גבוהים ושיחים קמלים עמד מאוורר ישן, עודו תקוע בשקע החשמל, ותהיתי מאיזה קיץ הוא קפוא שם.


אחרי שלושה חודשי סאבלט בקיבוץ מצובה שבגבול לבנון, החלטנו להישאר. לא רק כי היה לנו נעים שם – עם בריכה מושלמת, מגרש טניס ואנשים טובים – אלא גם כי הקהילה לא נתנה לנו ללכת. כל מי ששמע שאנחנו מחפשים להישאר, נרתם לעזור. על כל בית שהתפנה, קיבלנו לפחות שלוש הודעות ושיחת טלפון.

ועוד סיבה קטנה אך חשובה: טר התחבר לשני דרום־אפריקאים, ואחת מהם תהיה השכנה הצמודה שלנו. הוא התעלף מהרעיון לגור בארץ בשכנות לדרום־אפריקאית (כמוהו, למי שלא מעודכן). אמרתי לו שמעכשיו, בכל מדינה אחרת שנעבור אליה, אני מחפשת לי שכן ישראלי.


ואז מצאנו בית וחתמנו על חוזה.

החדשות הטובות: הבית נהדר. תפור עלינו.

החדשות הפחות טובות: נוכל להיכנס רק בעוד שלושה שבועות.


ספרנו.

עברנו השנה שבעה בתים. שבעה. שבע פעמים ארזנו, ושבע פעמים פרקנו, בידיעה ששוב נארוז. ועכשיו, כשסוף־סוף מצאנו בית לטווח הארוך, הוא דורש מאיתנו עוד מעבר אחד אחרון. מעבר שיקלקל את מספר המזל ויפנה מקום לשמונה האינסופי. תשלום סמלי.

כשדודי – שהקפיד לבקר אותנו בקיבוץ בכל הזדמנות – שמע שעלינו להמתין חודש עד שהבית יתפנה, מיד שלף פתרון: הבית שלו, שהוא גם הבית של סבא וסבתא. ״למה לכם לחתום על עוד חוזה ולפזר עוד שיקים?״ שכנע. הוא עצמו ישן שם רק חצי מהשבוע; את החצי השני הוא מבלה במושב עלמה, הבית הישן של המשפחה.


אבל הבית הישן בעלמה כבר איננו. במקומו, בנה דודי מתחם צימרים מרהיב עם בריכה מחוממת. הכול מסביב ירוק ושקט, מוקף עצי פרי וממוקם בין היקבים הכי טובים בגליל. למקום קוראים דאר עלמא, ומדי פעם, כשיש איזה צימר פנוי ואני זקוקה לשקט כדי לסיים סיפור או סתם לנשום את הגליל, אני נוסעת לשם.

האמת היא שאת הרומן שלי סיימתי שם, כשהמקום עוד היה שומם. הרי איך שדודי סיים את הבנייה, פרצה המלחמה. מאז, המתחם עמד לו ריק, חדש מהניילון, על קו העימות, והעופות הן היחידות שמפיחות בו חיים.

עכשיו מתחיל להיות אחרת. אנשים מגלים את דאר עלמא, והמקום עובר מהר מפה לאוזן. הוא נמצא במיקום מושלם, ובלי להשמע שיווקית מדי – בקרוב לא יישארו תאריכים פנויים, אז מהרו!


צילום פנורמי של חצר רחבת ידיים עם שלושה מבנים לבנים בעלי גגות רעפים אדומים. במרכז התמונה בריכת שחייה גדולה מוקפת מיטות שיזוף וצלונים. אחד הבניינים הוא בן שתי קומות עם מרפסות ברזל שחורות, וליד הבריכה עומד אדם. משמאל ושמאל־מרכז ישנם שני מבנים קטנים יותר. החצר מטופחת עם צמחייה ירוקה, עצים ועשב, וברקע נראה נוף הררי.

וכך, איך שהשיבה לארץ החלה להרגיש קצת יותר יציבה, שוב האדמה נסדקה תחת רגלינו. שוב לארוז, שוב לפרוק.

יש לי רזומה לא קצר של מעברים: גרתי בבתים ישנים, באכסניות זולות, במלונות־מגורים, בבתי חוף יוקרתיים ובדירות מתפרקות, בסירות, בקראוונים, אפילו תקופה באוהל וגם תחת כיפת השמים. אבל עבורי, זה היה המעבר הקשה ביותר.

סבא נפטר לפני אחת־עשרה שנים, סבתא לפני שלוש. ואני – לא דרכתי בבית הזה שלוש שנים וקצת. בבית הזה, שבו זכרונות הילדות שלי שורצים בכל פינה, וסבתא מחייכת אליי מכל מראה. ידעתי שיהיה לי קשה, וניסיתי להדחיק את זה עד שנגיע לשם.


צילום פורטרט ישן בגוון כחול של אישה צעירה עם שיער כהה ארוך הקלוע בצד ימין. היא לובשת חולצה קצרה בהירה וכיסוי ראש חלק. המבט שלה פונה קדימה והבעתה רגועה. ברקע קיר אחיד, כנראה מתוך צילום סטודיו.

סבתא נפטרה ב־2022, כשגרנו בלונדון, אנגליה. היינו נשואים פחות משנה, ורק התחלנו (או, לפחות, ניסינו להתחיל) את חיינו המשותפים. הגעתי לביקור בארץ – אחד מני רבים באותה תקופה, כולם עטופים בדחיפות שקטה. כמה חודשים קודם לכן, אבי עבר אירוע מוחי חריף והיה תלוי בין החיים למוות. כשמצבו התאזן, בעלי חזר ללונדון, ואני נשארתי. יום־יום בבית החולים, מוחי מטושטש מצפצופי מוניטור וחלוקים לבנים.

אבא, תודה לאל, שרד.

ואני זוכרת את הביקור האחרון שלי אצל סבתא. עברתי אצלה רק לרגע, לעדכן, לפני שאמשיך לבית החולים. היא היתה צמאה לדעת כל פרט על מצבו, שואלת, מקשיבה, מנסה להבין. לצערי, מיהרתי. תמיד מיהרתי. כדי להביס את הפקקים, עדכנתי זריז־זריז, עניתי על כל השאלות, השארתי חצי כוס קפה מאחוריי – נשיקה, חיבוק, ״תבואי שוב״, ״בשורות טובות״. ביי.

וכאן המסע לא תם. היה לנו מעבר למחלקה הפנימית, אחר כך לבית לוינשטיין ברעננה, ומשם – המעבר הקשה מכול – הביתה.

היו לי הרבה ביקורים בארץ באותה תקופה. ואיך שהחזרה הביתה עם אבא התחילה להראות כמו משהו שאולי אפשר לעבוד איתו, סבתא הובהלה לבית חולים.

נחתי בהית׳רו אחרי הביקור המי־יודע־כמה, הדלקתי את הטלפון והבשורות נחתו עליי כמשקולת.

בגלל הטיסות הבלתי נגמרות והשהיות הארוכות בארץ, ובגלל העסק שזה עתה פתחתי ושהחל לקרוס עוד לפני שהספיק להוכיח את עצמו, לא נשאר לי כסף לחזור. בעלי נשא לבדו את העול הכלכלי של שנינו, ואני נאלצתי לשמוע על מצבה רק דרך הודעות בווטסאפ המשפחתי. היא הלכה ודעכה. ההודעות הלכו ונהיו קשות יותר. ואז היתה הלוויה. ואז היתה שבעה. ואז חודש. ואני בלונדון, אבל הלב שלי מרחף איפשהו מעל נתב״ג, מנסה לתפוס טרמפ צפונה.


כבר בשביל הגישה אל הבית בכרמיאל, מכוסה עלים שהמזוודות גררו איתן עד לדלת העץ הכבדה – הרגשות עשו לי מה שמנטוס עושה לבקבוק קולה. אוטומטית, חיפשו עיניי את הספה, בפינה שבה סבתא אמורה לשבת. בדרך כלל, היתה מרימה את המבט, ואז חיוך יופיע – מוריה! איזה כיף שבאת. תבואי יותר, את לא באה מספיק. תעשי קפה ושבי.

אבל הספה עמדה ריקה. שולחן הסלון מכוסה אבק, כמו החפצים שעליו. כסאות חדר האוכל ניצבים הפוכים על השולחן, כאילו לא זזו מאז הפעם האחרונה שמישהו שטף את הבית. והפעם האחרונה, כך נראה, היתה מזמן. אפשר להבין לפי שכבות האבק שפרשו על הרצפה שמיכה דקה. אפילו לוח השנה עדיין פתוח על אוגוסט 22׳.

הבית עמד עמידה דומיה שלוש שנים רצופות.

בית גדול, מואר, שצרוב בזכרוני ברעש, צחוק, ויכוחים, ילדים מתרוצצים, כפי שסבתא אהבה אותו – מלא חיים!

וכעת, דממה. אנדרטה לזכרה. דודי מגיע מדי פעם, רואה קצת טלויזיה, עולה לישון. זה הכול. יראת הכבוד השתלטה עליי. לא רציתי להזיז דבר. יכולתי לראות את טר מבין, שותק, משתדל גם הוא לא לגעת בכלום. רצה לתת לי את הזמן הנחוץ להבין שהיא איננה, ושזה בסדר.



והתגברתי. וניקינו את האבק, וגרנו. נתנו לזמן להמשיך גם אחריה. אני לא זוכרת מתי היתה לנו ברירה אחרת.

יותר מזה. בעוד שבועיים, האזכרה של סבתא. היא תתקיים כאן, בבית שלה, וכל יום שעובר ומתקרב אל המועד הזה, מכביד עלי עוד קצת. אז אני חוזרת לאינסטינקט ההדחקה. תמונות המשפחה מקיפות אותי. אני משתהה עליהן לרגע, ממשיכה הלאה. המגבות של סבתא, התרופות, שמיכות הצמר, מי הקולון, חפצים קטנים שכל אחד מהם מזכיר לי את הידיים שלה מחזיקות אותם בין האצבעות.

אני כאן, בעולמה. בבועה שמכילה את קיומה. ואין לי אוויר לנשימה. הקירות, שפעם היו רחבים ונושמים, כעת הולכים וסוגרים עליי. סבתא שלי המתוקה, כל כך רחוקה וכל כך קרובה. היא לא מתה. לא בשבילי. כשאני למטה, היא למעלה – על המיטה בחדרה, מסרקת את שיערה השחור הארוך. כשאני למעלה, היא למטה – יושבת על הספה, או עומדת במטבח, מסננת קוסקוס בכברה או מכינה עוגיות סולת ודבש לפנק בהן את הנכדים. סבתא, הלב של הבית, הפסיקה לפעום, ואני לא מבינה. לא מבינה.


אני לא יודעת איך מסיימים מאמר כזה.

אולי כמו שסבתא היתה מסיימת שיחת טלפון. ככה, פתאום.

לכתוב בבלוג הפך להיות מתסכל בדיוק כמו לכתוב ביומן רגיל לאחרונה. יש לי יותר מדי מה להגיד, אז אני פשוט לא כותבת.

למרות שסוף־סוף צנחתי.

מכל המעברים, האריזות, הפריקות, הפגישות והסידורים שהיו מנת חלקי בחודשים האחרונים ונצמדו לי לחזה כמו מדבקת ״שלום, קוראים לי–״, נראה לי שסוף־סוף הגעתי לרגע שבו אפשר פשוט לשבת. לא לישון, כי המוח עוד רועש. רק לשבת ולהדליק את הנר הקטן של הבלוג הזה, שמטיל אור על כל מה שנשאר בי. לעדכן.


הבשורות הטובות?

- עברנו צפונה, לקיבוץ מצובה, בית גדול עם נוף לים התיכון מצד אחד, ונוף דרום־לבנוני מצד שני. שלווה וחרדה משני כיווני אוויר. עברנו לכאן בתחילת מאי, וכאן נהיה עד סוף יולי. אהיה קיבוצניקית לשלושה חודשים.

- הספקנו הכול (טפו־טפו־טפו), כל מה שתכננו להספיק לפני המעבר. כן, את. אני מדברת אלייך, רשימת משימות ארוכה ונרגנת שלא האמינה בי. צלחתי אותך, סימנתי אותך וחתמתי אותך. אין יור פייס, רשימה!

- ו... קנינו רכב! הונדה CR-V יפיפיה משנת 2007. ישנה, אבל שמורה. לא עברה הרבה בחיים. האגדה מספרת (וגם רשיון הרכב) שהיתה שייכת לקרובת משפחה של אהוד אולמרט, אשה עשירה שהחזיקה בה בין כמה רכבים ורק לעתים רחוקות שלפה אותה מהחניה המקורה. אז יש לה קילומטראז׳ וחצי, כל החלקים מקוריים, הצבע מקורי, אפילו כל חוברות ההפעלה עוד בפנים, ומחזיק מפתחות מקורי של הונדה. רכב ישן במחיר של רכב ישן, שהוא כמעט חדש. אני מאוהבת. מאוהבת בה. מאוהבת גם בגובה שלה. היא מרימה לי את האגו. עכשיו אני מבינה למה נהגי משאיות הם לרוב פוצים: לראות את הכביש מגבוה נותן תחושת חשיבות. וזה בדיוק מה שאני צריכה אחרי שנהגתי תקופה באירופה המאופקת, וכעת צריכה להתרגל מחדש לנהג הישראלי.


Car with open trunk on grassy hill at sunset. Two chairs nearby. Scenic view of cliffs, terrain, and sky with pastel hues. Calm mood.

אני כל כך שמחה להיות במקום שקט. הרבה זמן עברנו בין ערים גדולות: ליסבון, קייפטאון, תל־אביב... ובתוכנו תשוקה לשקט. לקאנטרי־סייד. קיבוץ. מושב. מה שתביאו, רק לא עיר. ועכשיו אנחנו פה, וזה כמו לעצור ולנשום אחרי ריצה ארוכה, ולשתות מים קרים ולתפוס את הבטן בצד כי נתפס לך.


Sunset over rooftops with silhouetted trees. Sky has pink and blue hues with scattered clouds, creating a calm, serene mood.

יש לי עכשיו פינת כתיבה חדשה. חדר בקומה השניה שהימרתי למשרד, והנוף משקיף אל הים התיכון ומספק לי שקיעות מהסרטים.


A laptop displaying text and a floral mug on a glass table, with an unmade bed and a window view of a cloudy sky and distant greenery.

בשעות הפחות חמות, אני יושבת לעבוד מהמרפסת.


ועכשיו לחדשות הכי עסיסיות:

את סוף השבוע האחרון ביליתי בנמל יפו, בפסטיבל הסופרים השנתי. היה נפלא, למרות החלקים הפחות מרשימים. יש משהו מספק בלהיות מוקפת שלושה ימים בספרים ואנשי ספר, רק שיש כמה דברים שהייתי משנה. לא אחפור על כולם, אלא אזכיר רק את הגדול מכולם, כי הוא הכי הפריע לי: בתור מישהי שלא באה לשם בתור סופרת אלא בתור קוראת, הרגשתי נרדפת. לכל מקום שתפנה, יקפוץ עליך סופר נואש ויספר לך על העלילה של הספר שלו. לא מעניין אותו אם הסוגה מדברת אליך, אם מעניין אותך לשמוע, אם אתה בכלל בדרך החוצה – הוא רק רוצה לספר על הספר שלו. לא רק שזה לא היה מהנה, והרגיש יותר כמו פסטיבל שיווק ספרים מאשר פסטיבל סופרים, אלא שזה מוזיל את כל המקצוע. סופר לא אמור לרדוף אחרי אנשים כדי שיקראו את הספר שלו. היה לך מה להגיד וכתבת, תן לאנשים לגשת לזה לבד. בכנות אני אומרת, וזה לא היה במודע: לא קניתי מאף סופר שפנה אלי, אלא קניתי רק מהדוכנים של הסופרים שהתעלמו לחלוטין מקיומי. וזה לא עניין של מרדף אחר הקשה להשגה, אלא שהם פשוט הניחו לי לעמוד, לבחון את הרומן ולא להרגיש שכופים עליי שיחת מכירות.


A handwritten note in Hebrew on white paper with a yellow background, dated 29/5/25. The page is slightly tilted.

עוד דבר שהופתעתי לגלות בפסטיבל הוא שבהרצאות נפלאות היו מעט אנשים, ובהרצאות לא משהו, היו המון אנשים. לא באופן גורף, אבל היה איזה דפוס כזה. זו לא ביקורת כלפי הפסטיבל, אלא כלפי המין האנושי; אבל מי אני שאחליט מהי הרצאה טובה.

סיימתי את הפסטיבל גמורה, שזופה ומרוצה, למרות החסרונות, ומי ייתן, אינשאללה, שנה הבאה אחזור בתור סופרת שראתה אור. אבל בלי מרדפים.


ואם מדברים על סופרת שראתה אור, הבטחתי חדשות בנוגע לרומן, והרי הן:

שלחתי את הרומן שלי לארבע ההוצאות לאור הגדולות בארץ: עם עובד, מודן, כנרת־זמורה וכתר. ארבעתן שלחו לי דחיות בזו אחר זו – דחיות נחמדות, מנומסות, כמעט מתנצלות – אבל דחיות. אחת מההוצאות האלו נתנה לי (לא בהתנדבות, כמובן. שילמתי על כך) סקירה רחבה יותר של שני עמודים על הרומן, היתרונות בו והחסרונות וכיצד יוכל להשתפר. היו שם נימוקים מאד משכנעים (פעם ראשונה שאני מקבלת דעה מקצועית על הרומן), והחלטתי לעבור עליו עוד פעם אחת.

בפסטיבל הסופרים, פגשתי את שהרה בלאו (נערות למופת, יצר לב האדמה וכו׳), שהיתה מורתי בשתי סדנאות כתיבה שלקחתי בתל־אביב לפני עשר שנים. כן, עשור שלם שלא ראיתי אותה. ידעתי שהיא תהיה שם, היא העבירה הרצאה ופגשתי אותה כמה דקות לפני פתיחת הדלתות. היא שמחה לראותי, אולי כמעט כמו שאני שמחתי לראותה. היא שאלה אותי על הרומן, וסיפרתי לה על הדחיות. ככל שעובר הזמן, פחות ופחות מביך לספר על דחיות, בעיקר לסופרים אחרים. היא סיפרה לי סוד: הוצאות גדולות כמו אלה ששלחתי להן, לא מוציאות לאור ספרי ביכורים. הן מוציאות רק ספרים שכבר הפכו לרבי מכר. אם כך, שאלתי, מה הופך אותן לגדולות? והאם זה אומר שכעת עליי להתפשר עם הוצאה בינונית?

לא היה לנו הרבה זמן לפטפט על הפילוסופיה שמאחורי מה הופך הוצאה לנחשבת והאם זה מוצדק, אבל היה לה מספיק זמן להמליץ לי על שתי הוצאות קטנות אבל איכותיות שלדבריה, אם היתה במקומי, היתה שולחת להן בלי היסוס. אז התכנית היא לעבור על הרומן עוד פעם אחת, ולאחר מכן, לשלוח את הרומן שוב, והפעם לעשות מחקר מעמיק על כל הוצאה אליה אשלח את הרומן ולא רק להחליט שכמה שיותר גדול – יותר טוב. למרות שזה תמיד יישאר חלום רטוב.


מה שכן, מאז שחזרתי לארץ, אני מרגישה כמו ספוג בלוי, קרוע וגוסס שצריך להחליף. לא היה זמן לכיף. רק עבודה, בלי כיף. אפילו הפסטיבל, שבכנות נהניתי ממנו, הרגיש קצת כמו עבודה. לא היה לי רגע לעצור ולהתרווח, לא היה לי מספיק זמן אפילו לכתוב.

כמה קשה זה – להמשיך להתרגש מכל מה שקורה עם הספר, עם עצמי כסופרת בתחילת הדרך, כשהכול מסתכם כרגע רק בעוד ועוד עבודה שנראית פחות ופחות יצירתית ויותר ויותר שיווקית.

כולם ממשיכים להגיד לי שזה גורלו של האמן במאה ה-21. ואחרים אומרים לי לא לראות בעצמי אמנית כלל, אלא עסק. מותג. רק ככה מצליחים. אני לא מרגישה לא כך ולא כך. כרגע, אני מרגישה כמו בחורה עייפה שרק רוצה לכתוב כל הזמן, ואין מי שיקרא.


אם האינטרנט לא הפך את העולם למקום שמלא ביותר תוכן משאוכלוסיה כלשהי מסוגלת לספוג, הבינה המלאכותית תעשה את זה. אז קראו לזה איך שאתם רוצים – אמנות, עסק, מותג, יצירת תוכן – מה שזה לא יהיה, לא נשאר לנו הרבה זמן לעשות את זה.

bottom of page