top of page

כל פוסט חדש יישלח למנויים במייל

חיפוש
  • תמונת הסופר/תמוריה בצלאל

בעודי מעיינת באמנות המקומית, גיליתי שהמחזה “סוחרי הגומי” מאת חנוך לוין עולה בתיאטרון “האריה האדום”; פאב וכן תיאטרון שוליים ברובע איסלינגטון שבלונדון.

כמה מרענן, חשבתי. אמנם עבריתי האהובה חסרה לי והייתי מעדיפה ערב בתיאטרון גשר, אבל מעניין לראות הצגה ישראלית באנגלית. כמובן שקניתי כרטיס כמעט אינסטינקטיבית.


אם אתם גרים בנכר או שגרתם בעבר, כנראה תבינו ללבי. לראות מודעה כזאת זה כמו לגלות שסבא שלך מופיע בטלויזיה, ולא משנה באיזה ערוץ או תכנית, אתה חייב לראות. סיבה שניה, געגועיי לתיאטרון מכאיבים לי במקומות שלא ידעתי שיכולים לכאוב. סיבה שלישית, בעבר צפיתי בהצגות של לוין, ותמיד זכורה לי הנאה צרופה.

שכניי, זוג אמריקאים מקסימים בני 50 פלוס, שמעו שאנו הולכים להצגה של כותב ישראלי וחשבו שזה נשמע מעניין, אז טי הזמין אותם להצטרף. לאחר שקנו כרטיס, יום לפני ההצגה, נזכרתי לקרוא ביקורות. הן היו מזעזעות שקשה לתאר, אבל מה שהיה עוד יותר מזעזע הוא המחזה עצמו.


נפגשנו בכניסה לתיאטרון ואמרתי להם, “אני נבוכה לומר, אבל הביקורות היו שליליות מאוד. אני מקווה שנהנה, אבל תדעו שהסיכוי נראה קלוש. חוץ מזה, מסתבר שזה מחזמר.”

אף פעם לא הבנתי מחזות זמר. הרעיון שאדם מסוגל לכתוב, להלחין ולבצע שיר שלם תוך עבירה על החוק, קניית תפוחים או מיד לאחר שאיבד את אהבת חייו, לא נראה אמין. גם אם מדובר באדם מוכשר בעל יכולות מוזיקליות גבוהות במיוחד.

אבל הם ביקשו שאפסיק להתנצל, “אני לא מפחדת,” אמרה השכנה, “כמה רע יכול להיות.”


אז ככה.

השחקנית הראשית היתה הגרועה ביותר בנבחרת, והתחרות על התואר היתה קשה. השירים היו מפגרים עד כאב, שאילו לא הייתי יודעת, הייתי חושבת שזו פארודיה על מופע שמנסה לחקות את ברודוויי בצורה קומית, ונכשל. הבמה היתה עטופה בחתיכות קלקר גדולות והשחקנים נאבקו לעבור מנקודה א’ לנקודה ב’. לא היתה לכך כל סיבה, סתם ניסיון כושל של הבמאי להיות יצירתי. התסריט הכפיל ואז שילש את הוולגריות האופיינית ביצירותיו של לוין, ועם זאת החמיץ כל פואנטה, השליך כל תזמון כלאחר יד, צמצם כל עניין לבדיחה גרועה, צנתר כל בדיחה לטמטום טהור ובאופן כללי גרם לארבעתנו לקוות שאיכשהו התיאטרון יעלה בלהבות וישרוף את כולנו חיים, ולו רק כדי להיפטר מכל ראיה לנוכחותנו בבית העינויים הזה.

ההצגה הועלתה בבמה הקטנה, תודה לאל, הכוללת שלוש שורות, ואחת מהן נותרה ריקה. שעתיים וחצי, כולל הפסקה. אז לקחנו את ההפסקה ואת כל חפצינו, והסתלקנו.

ברחנו לפאב התיאטרון והסתתרנו שם מאחורי בקבוק יין גדול וארבע כוסות מלאות כבערב פסח, יודעים שהשחקנים לבטח הבחינו בנסיגתנו, שהרי כיסינו חצי שורה, ומקווים שלא ניתקל בהם. דיינו.


העניין החיובי בהזמנת אנשים למופע גרוע, היא שהערב יכול רק להשתפר. שוחחנו ושתינו וצחקנו על המחזה, מעמידים פנים שזה סיוט לילה משותף, עד שראינו את השחקנים עוזבים את האולם. שכנתי הסתירה את פניה עם כוס היין, “בואו נלך, מהר… שלא יראו אותנו.” והופ תפסנו מונית.

למחרת, ביום הולדת שנה של בת של חברים מאחת הסירות במעגן, פגשתי את אותה שכנה. היא אמרה לי שהיה לי מהנה מאוד לבלות איתנו אתמול בערב.

“למרות האסון התיאטרלי?” שאלתי.

“זה היה האסון הכי מהנה שחוויתי בחיי.” אמרה.


בסופו של דבר, הסקתי רק מסקנה אחת מכל זה:

אין הזדמנות חשובה יותר בעולם האמנות, מההפסקה המובטחת ושטיחים מקיר לקיר.




58 צפיות0 תגובות
  • תמונת הסופר/תמוריה בצלאל

בוקר אחד, ביישוב מדברי קטן בדרום אפריקה, טי שאל אותי שאלה פזיזה, אני עניתי תשובה טפשית, ועכשיו אנחנו נשואים.

החתונה התקיימה ביום שישי בבוקר במושב עלמה, המושב שבו התגוררה משפחתה של אמי, ושסבי טיפח באהבה ארצישראלית צנועה ואמיתית.


על היד החזקה והזרוע הנטויה והמוראים הגדולים של סבי, הנציג האותנטי ביותר של “מושבניק” בצפון הארץ, לא ניתן לסכם במאמר אחד. עם זאת, אצבעותיי מעקצצות לספק לכם לפחות טריילר ברזולוציה נמוכה על האיש היקר לי מאוד.


סבי היה בן למשפחה עשירה באי ג’רבה שבתוניסיה, ולא ידע עבודת כפיים מימיו. בשלהי שנת 1958, השאיר את כל רכושו מאחור, נותר מנושל מכל, ועלה ארצה עם זוגתו ושני תינוקות רכים. המסע ארך כחודש באוניות, ביניהן קונקשן דרך הדיוטי פרי הצרפתי, ולבסוף הלך נמל חיפה והשתפל תחת ספינתם.

עוד בטרם הספיקו להרגיש את הקרקע היציבה תחת רגליהם, נשאלו היכן ירצו להשתקע. האם ירצו לגור בחיפה המתפתחת על רכס הכרמל, בפרוורי תל אביב הצעירה, בבאר שבע הצחיחה ליד איזה מרכז מסחרי שכונתי?

סבי ענה בפשטות, “לא משנה, העיקר שתהיה לי עבודה.”

אמי תמיד אומרת שהיו לסבא שני מצבי צבירה: מאוזן ומאונך. הוא היה אדם עובד. כמעט ולא תועד יושב מימיו, אלא אם נסע או אכל.


והנה נעצרה לה משאית ואספה את הזוג הצעיר ולקחה אותם לבית מספר 116 במושב עלמה שבגליל; בית בן שלושה חדרים וחצי, בלי חשמל, עם בית שימוש חיצוני מפנק המספק שירותי כריעה לכל בן ובת ישראל המבקשים לכרוע על אדמת הקודש.

ושם התוודע סבא לעולם החקלאות. לאחר חיים של אדם בעל ממון, בהן ראשו אינו מלומד בעבודת כפיים וכפיו אינן מורגלות בהפיכת אדמה, גידל סבא כל עץ שאפשר להעלות על הדעת. היו לו מני מטעים, פרדסים וכרמים והיה לו גן ירק גדול לו קרא “המגרש” מלא בכל טוב, כולל הדלעות הגדולות ביותר. אילו היה רואה נחש או חולדה המסכנים את היבול, דריכה מהירה אחת בלי רגע של היסוס, והיצור משיב נשמתו לגנזי מרומים.

אבל חקלאות והרג מזיקים לא היו התחומים היחידים אליהם הרחיב אופקיו. בחצר הבית ניהל סבא לול של עופות. הוא גידל אותן מהיותן אפרוחים בבית אימון, ועד לבגרותן. סבא גם היה טוב עם הידיים. היה סנדלר מוכשר ומעולם לא קמה הנעל שיכולה לעמוד מולו. בזמנו הפנוי, שמא חלילה יעז לישב, היה שומר על המטעים או מכשיר שטחים לנטיעות. כך היה, אהב את האדמה בכל נפשו, בעיקר את אדמת הארץ. עם חריצותו המופלאה פרנס ארבעה ילדים, ולא בקלות. זאת ועוד, עברית קשה שפה, והיה עליהם ללמוד אותה מאפס. בגילם זו היתה משימה לא פשוטה, וכך נגזרה על סבי וסבתי גזירת הבערות.

כשהחל לחוש ברע ורגלו התנפחה, אסר עליו הרופא בכל תוקף לעמוד עליה. היה עליו לשבת על הכורסא עם רגל מורמת מבוקר עד ערב. מי שמבין את הטעם, מה פירוש לשיכור לא לשתות, לאיש מכירות לא לדבר ולסופר לא להגות ברעיונות - זה יעריך נכונה את מצבו. וכך המשיך לקום בחמש בבוקר ולעבוד על רגלו הנפוחה. סבי עקשן היה בדעתו, שהרי לעמוד אתם יכולים לאסור עליו, אבל לעבוד? להוציא פרי מן האדמה? מי הוא שיעכב?

את השיר “אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה”, שר לי על מיטת בית החולים. דודתי שמעה אותו מבעד לאפרכסת הטלפון והסבירה לי את משמעות השיר. כמה נפלא עשה לי בלב. מותו היה מכה גדולה עבור כל המשפחה.

כמה שנים לאחר שסבא הלך לעולמו הזדמנתי לעלמה עם בן זוגי. קרעים עזים של כחול בתוך מסך עננים שגונו לבן בוהק; חשרות עבים מקיפות את החצרות; קו הרקיע הכנוע של הגליל; בתים מצטופפים כעדרי כבשים מבוהלים בין השדות. אחרי מעל שני עשורים, נכנסתי מבעד לשער ועמדתי מול הבית, שכעת היה שטח בנייה. בסבך עצי הזית המקיפות אותו, בדרך המוליכה אל המשק לרקע קרקורי העופות, בואכה שער הכניסה, רוחשת ותוססת רוחו של סבא בכל עוצמתה. בלול וברפת, מעל הגגות ועל השבילים בהם הלך עם כלבו בובי, עם הסוס, עם הפרות. מרגישים שעזב, שהסוליה של המושב נתלשה ממנו ואין הסנדלר שיתקן. אך עדיין נותרה בעקבותיו התחושה שעודו מנשב בין ענפי העצים, חבוש כובע ברט, דואג להם במסירות, מוציא מדי פעם את ממחטת הכיס שלו ומנגב את הזעה. לא בכדי, שם ביקש להיקבר.



בעודי עומדת שם, התפענחו לי בבת אחת שלוש חידות.

האחת, מה הניע את סבא, שרוב חייו חי כבעל אמצעים, לעזוב את כל רכושו וירושתו ולעלות ארצה? השניה, איך הצליח לחספס את ידיו העדינות ולטפח משק שלם בעזרת אפס ספרי לימוד או ניסיון? והשלישית, למה המשיך סבא לעבוד ללא הרף עד יום מותו, בלי לחשוב על פרישה מעולם, גם כשרגליו בגדו בו?

שלושתן נענות על ידי אותם שלושה מנועים שואגים: אהבת הארץ. משפחה. טבעו.


אם כוונתו בשיר “אבן מאסו הבונים” אכן היתה מה שחשבה דודתי, אני חושבת שטעה. אבן הפינה היתה סבא בעצמו, והגעגוע אליו שמטפס מקצה הבהונות למעלה למעלה אל קצה גבול היכולת, כמו מיתר לא מכוון, לא נותן מנוח.



298 צפיות0 תגובות
  • תמונת הסופר/תמוריה בצלאל

כשלמדתי בבית הספר היסודי, הייתי ילדה מלאה דאגות, ולעתים הן הקדימו את זמנן.


הימים היו ימי האינתיפאדה השניה, ימים של טרור וצוי מילואים. מנהל בית-ספרנו היה נוהג לנאום באוזני התלמידים, בכל פעם שמורה נעדר ולא נמצא מורה מחליף, על הפכים הקטנים של ענייני מדינתנו: הפרעות בתחומי הקו הירוק, חטיפת החיילים ללבנון, המצוד אחר מבצעי הלינץ’ ברמאללה וכיוצא באלה עניינים. הוא היה ניצב לפני הלוח ונואם לפנינו ואנו יושבים ונועצים עיניים אבודות בשפתיים המתיזות דברי חכמה סובייקטיבים. כך השתמש בנו לשפוך זעמו ולדרוש פורקנו. כשהיה רואה תלמיד שאינו עוקב אחר דבריו בדריכות, היה מעורר אותו במחיאת כף חזקה לצד אזנו הרדומה, ושוב עיניו העייפות של התלמיד היו חוזרות ונתלות במוצא-פיו.

אך לא תמיד היה המנהל מדבר על חדשות אתמול בערב. יש והיה מקדיש את נאומיו לעניינים שעמדו אז ברומו של עולם: על שמירת הרכוש הבית-ספרי, כיצד מצחצחים שיניים בצורה נכונה או סיפור תנכ”י זה או אחר.

יום אחד, סיפר לנו על נפלאות הקטרקט. כיצד יכוסו עינינו ב“עדשה” שתחבל בראייתנו עם זקנתנו ותמנע מאתנו לזהות צבעים, ותלך ותתעבה עם הזמן עד שדבר לא יראה עוד לפנינו פרט לצללים עמומים. את דבריו שמעתי בראשי לצלילי עוגב. אפס לא כולם יסבלו מכך, רק חסרי המזל. ואז ערך המנהל טקס, לבוש חלוק רפואי בדיוני: עבר משולחן לשולחן ומתלמיד לתלמיד, הסתכל טוב בעיניו והכריז האם “כן!” צפוי לו קטרקט בזקנתו אם “לאו!”

אט אט התקרב אל שולחני, משלח “כנים, ו”לאוים” בפני תלמידים מבוהלים, ואני אחוזה מתח בלתי נסבל. הגיע לשולחני, רכן מעליו והביט על עיניי המפוחדות.

“כן!” קיבלתי את תוצאת האבחון בצעקה שהדהדה בין כותלי הכתה רגע לפני שעבר לתלמיד הבא.


ביום זה חזרתי הביתה אבלה וחפוית ראש. הפלגתי בדמיוני אל העתיד, בו עדשה עכורה תכסה על עיניי ולא אוכל עוד לראות את נופי הגליל או את ים המלח, את מה שאני אוכלת או את עצמי במראה. ומה אם אז יהיו דברים חדשים לראות?

בסערת נפש סיפרתי לאמי שבעתיד אסתמא ואצטרך לעבור ניתוח, כך נגזר עלי מפי מנהל בית-הספר. אמי נדהמה לשמע דבריי, הרגיעה בדברים ושוב עלה בה זעזוע והתקשרה למנהל, מסבירה לו שלא כך אומרים לילדה קטנה ותיארה אותי בוכיה ואבלה על גזר דיני.


למחרת, עם הגיעה של הפסקת הצהרים, צלצול הפעמון הזעיק את התלמידים לחצר, ואני נקראתי לחדר המנהל. ישבתי על הכסא אל מול פדחתו המכפה על הפנים העגולים והגבות הקמורות בכעס תמידי. ישב שם במשך כחצי שעה והסביר לי, עם כל המונחים הרפואיים השגויים, מדוע אמר את שאמר, וכי אין לי מה לפחד מפני ניתוח קטן שכנראה אצטרך לעשות.

אמרתי למנהל שאני לא מפחדת מפני ניתוחים ולא מפני עיוורון. זו היתה הפעם הראשונה ששיקרתי לאדם מבוגר שקר מוחלט והוא שחרר אותי מעליו בניחותא.

זינקתי בהקלה מהכסא והשארתי את משרדו מאחור. יצאתי לחצר והשמש הציצה ממעטה העבים ושלוליות הבהיקו על החצץ. ראיתי והנה התלמידים האחרים משחקים להם כדורגל, קלאס או דג מלוח, שרויים בעולמם נטול הדאגות. הסתכלתי בשמיים שהחלו להתבהר. חשתי שראשי קל עלי ודאגתי קלה גם היא והולכת. נמלאתי עליצות ושוב לא הרהרתי בראשי הירהורים של חולי, משום שידעתי שחושיי יוסיפו להיות איתי, לפחות עד הדאגה הבאה.




65 צפיות0 תגובות
bottom of page