על הקיבוץ, ההונדה החדשה־ישנה ופסטיבל הסופרים השנתי של נמל יפו. וגם קצת על הרומן.

לכתוב בבלוג הפך להיות מתסכל בדיוק כמו לכתוב ביומן רגיל לאחרונה. יש לי יותר מדי מה להגיד, אז אני פשוט לא כותבת.

למרות שסוף־סוף צנחתי.

מכל המעברים, האריזות, הפריקות, הפגישות והסידורים שהיו מנת חלקי בחודשים האחרונים ונצמדו לי לחזה כמו מדבקת ״שלום, קוראים לי–״, נראה לי שסוף־סוף הגעתי לרגע שבו אפשר פשוט לשבת. לא לישון, כי המוח עוד רועש. רק לשבת ולהדליק את הנר הקטן של הבלוג הזה, שמטיל אור על כל מה שנשאר בי. לעדכן.

הבשורות הטובות?

- עברנו צפונה, לקיבוץ מצובה, בית גדול עם נוף לים התיכון מצד אחד, ונוף דרום־לבנוני מצד שני. שלווה וחרדה משני כיווני אוויר. עברנו לכאן בתחילת מאי, וכאן נהיה עד סוף יולי. אהיה קיבוצניקית לשלושה חודשים.

- הספקנו הכול (טפו־טפו־טפו), כל מה שתכננו להספיק לפני המעבר. כן, את. אני מדברת אלייך, רשימת משימות ארוכה ונרגנת שלא האמינה בי. צלחתי אותך, סימנתי אותך וחתמתי אותך. אין יור פייס, רשימה!

- ו... קנינו רכב! הונדה CR-V יפיפיה משנת 2007. ישנה, אבל שמורה. לא עברה הרבה בחיים. האגדה מספרת (וגם רשיון הרכב) שהיתה שייכת לקרובת משפחה של אהוד אולמרט, אשה עשירה שהחזיקה בה בין כמה רכבים ורק לעתים רחוקות שלפה אותה מהחניה המקורה. אז יש לה קילומטראז׳ וחצי, כל החלקים מקוריים, הצבע מקורי, אפילו כל חוברות ההפעלה עוד בפנים, ומחזיק מפתחות מקורי של הונדה. רכב ישן במחיר של רכב ישן, שהוא כמעט חדש. אני מאוהבת. מאוהבת בה. מאוהבת גם בגובה שלה. היא מרימה לי את האגו. עכשיו אני מבינה למה נהגי משאיות הם לרוב פוצים: לראות את הכביש מגבוה נותן תחושת חשיבות. וזה בדיוק מה שאני צריכה אחרי שנהגתי תקופה באירופה המאופקת, וכעת צריכה להתרגל מחדש לנהג הישראלי.

אני כל כך שמחה להיות במקום שקט. הרבה זמן עברנו בין ערים גדולות: ליסבון, קייפטאון, תל־אביב... ובתוכנו תשוקה לשקט. לקאנטרי־סייד. קיבוץ. מושב. מה שתביאו, רק לא עיר. ועכשיו אנחנו פה, וזה כמו לעצור ולנשום אחרי ריצה ארוכה, ולשתות מים קרים ולתפוס את הבטן בצד כי נתפס לך.

יש לי עכשיו פינת כתיבה חדשה. חדר בקומה השניה שהימרתי למשרד, והנוף משקיף אל הים התיכון ומספק לי שקיעות מהסרטים.

בשעות הפחות חמות, אני יושבת לעבוד מהמרפסת.

ועכשיו לחדשות הכי עסיסיות:

את סוף השבוע האחרון ביליתי בנמל יפו, בפסטיבל הסופרים השנתי. היה נפלא, למרות החלקים הפחות מרשימים. יש משהו מספק בלהיות מוקפת שלושה ימים בספרים ואנשי ספר, רק שיש כמה דברים שהייתי משנה. לא אחפור על כולם, אלא אזכיר רק את הגדול מכולם, כי הוא הכי הפריע לי: בתור מישהי שלא באה לשם בתור סופרת אלא בתור קוראת, הרגשתי נרדפת. לכל מקום שתפנה, יקפוץ עליך סופר נואש ויספר לך על העלילה של הספר שלו. לא מעניין אותו אם הסוגה מדברת אליך, אם מעניין אותך לשמוע, אם אתה בכלל בדרך החוצה – הוא רק רוצה לספר על הספר שלו. לא רק שזה לא היה מהנה, והרגיש יותר כמו פסטיבל שיווק ספרים מאשר פסטיבל סופרים, אלא שזה מוזיל את כל המקצוע. סופר לא אמור לרדוף אחרי אנשים כדי שיקראו את הספר שלו. היה לך מה להגיד וכתבת, תן לאנשים לגשת לזה לבד. בכנות אני אומרת, וזה לא היה במודע: לא קניתי מאף סופר שפנה אלי, אלא קניתי רק מהדוכנים של הסופרים שהתעלמו לחלוטין מקיומי. וזה לא עניין של מרדף אחר הקשה להשגה, אלא שהם פשוט הניחו לי לעמוד, לבחון את הרומן ולא להרגיש שכופים עליי שיחת מכירות.

עוד דבר שהופתעתי לגלות בפסטיבל הוא שבהרצאות נפלאות היו מעט אנשים, ובהרצאות לא משהו, היו המון אנשים. לא באופן גורף, אבל היה איזה דפוס כזה. זו לא ביקורת כלפי הפסטיבל, אלא כלפי המין האנושי; אבל מי אני שאחליט מהי הרצאה טובה.

סיימתי את הפסטיבל גמורה, שזופה ומרוצה, למרות החסרונות, ומי ייתן, אינשאללה, שנה הבאה אחזור בתור סופרת שראתה אור. אבל בלי מרדפים.

ואם מדברים על סופרת שראתה אור, הבטחתי חדשות בנוגע לרומן, והרי הן:

שלחתי את הרומן שלי לארבע ההוצאות לאור הגדולות בארץ: עם עובד, מודן, כנרת־זמורה וכתר. ארבעתן שלחו לי דחיות בזו אחר זו – דחיות נחמדות, מנומסות, כמעט מתנצלות – אבל דחיות. אחת מההוצאות האלו נתנה לי (לא בהתנדבות, כמובן. שילמתי על כך) סקירה רחבה יותר של שני עמודים על הרומן, היתרונות בו והחסרונות וכיצד יוכל להשתפר. היו שם נימוקים מאד משכנעים (פעם ראשונה שאני מקבלת דעה מקצועית על הרומן), והחלטתי לעבור עליו עוד פעם אחת.

בפסטיבל הסופרים, פגשתי את שהרה בלאו (נערות למופת, יצר לב האדמה וכו׳), שהיתה מורתי בשתי סדנאות כתיבה שלקחתי בתל־אביב לפני עשר שנים. כן, עשור שלם שלא ראיתי אותה. ידעתי שהיא תהיה שם, היא העבירה הרצאה ופגשתי אותה כמה דקות לפני פתיחת הדלתות. היא שמחה לראותי, אולי כמעט כמו שאני שמחתי לראותה. היא שאלה אותי על הרומן, וסיפרתי לה על הדחיות. ככל שעובר הזמן, פחות ופחות מביך לספר על דחיות, בעיקר לסופרים אחרים. היא סיפרה לי סוד: הוצאות גדולות כמו אלה ששלחתי להן, לא מוציאות לאור ספרי ביכורים. הן מוציאות רק ספרים שכבר הפכו לרבי מכר. אם כך, שאלתי, מה הופך אותן לגדולות? והאם זה אומר שכעת עליי להתפשר עם הוצאה בינונית?

לא היה לנו הרבה זמן לפטפט על הפילוסופיה שמאחורי מה הופך הוצאה לנחשבת והאם זה מוצדק, אבל היה לה מספיק זמן להמליץ לי על שתי הוצאות קטנות אבל איכותיות שלדבריה, אם היתה במקומי, היתה שולחת להן בלי היסוס. אז התכנית היא לעבור על הרומן עוד פעם אחת, ולאחר מכן, לשלוח את הרומן שוב, והפעם לעשות מחקר מעמיק על כל הוצאה אליה אשלח את הרומן ולא רק להחליט שכמה שיותר גדול – יותר טוב. למרות שזה תמיד יישאר חלום רטוב.

מה שכן, מאז שחזרתי לארץ, אני מרגישה כמו ספוג בלוי, קרוע וגוסס שצריך להחליף. לא היה זמן לכיף. רק עבודה, בלי כיף. אפילו הפסטיבל, שבכנות נהניתי ממנו, הרגיש קצת כמו עבודה. לא היה לי רגע לעצור ולהתרווח, לא היה לי מספיק זמן אפילו לכתוב.

כמה קשה זה – להמשיך להתרגש מכל מה שקורה עם הספר, עם עצמי כסופרת בתחילת הדרך, כשהכול מסתכם כרגע רק בעוד ועוד עבודה שנראית פחות ופחות יצירתית ויותר ויותר שיווקית.

כולם ממשיכים להגיד לי שזה גורלו של האמן במאה ה-21. ואחרים אומרים לי לא לראות בעצמי אמנית כלל, אלא עסק. מותג. רק ככה מצליחים. אני לא מרגישה לא כך ולא כך. כרגע, אני מרגישה כמו בחורה עייפה שרק רוצה לכתוב כל הזמן, ואין מי שיקרא.

אם האינטרנט לא הפך את העולם למקום שמלא ביותר תוכן משאוכלוסיה כלשהי מסוגלת לספוג, הבינה המלאכותית תעשה את זה. אז קראו לזה איך שאתם רוצים – אמנות, עסק, מותג, יצירת תוכן – מה שזה לא יהיה, לא נשאר לנו הרבה זמן לעשות את זה.