הבוקר שתיתי קפה על המרפסת של סבא וסבתא שלי בכרמיאל. המרצפות זרועות עלים יבשים וזרדים. ניקיתי את החומה שמקיפה את המרפסת, וישבתי עליה. תחתיי השתרע גג רעפים קטן, מחפה על גינה מוזנחת, פראית. בין עשבים גבוהים ושיחים קמלים עמד מאוורר ישן, עודו תקוע בשקע החשמל, ותהיתי מאיזה קיץ הוא קפוא שם.
אחרי שלושה חודשי סאבלט בקיבוץ מצובה שבגבול לבנון, החלטנו להישאר. לא רק כי היה לנו נעים שם – עם בריכה מושלמת, מגרש טניס ואנשים טובים – אלא גם כי הקהילה לא נתנה לנו ללכת. כל מי ששמע שאנחנו מחפשים להישאר, נרתם לעזור. על כל בית שהתפנה, קיבלנו לפחות שלוש הודעות ושיחת טלפון.
ועוד סיבה קטנה אך חשובה: טר התחבר לשני דרום־אפריקאים, ואחת מהם תהיה השכנה הצמודה שלנו. הוא התעלף מהרעיון לגור בארץ בשכנות לדרום־אפריקאית (כמוהו, למי שלא מעודכן). אמרתי לו שמעכשיו, בכל מדינה אחרת שנעבור אליה, אני מחפשת לי שכן ישראלי.
ואז מצאנו בית וחתמנו על חוזה.
החדשות הטובות: הבית נהדר. תפור עלינו.
החדשות הפחות טובות: נוכל להיכנס רק בעוד שלושה שבועות.
ספרנו.
עברנו השנה שבעה בתים. שבעה. שבע פעמים ארזנו, ושבע פעמים פרקנו, בידיעה ששוב נארוז. ועכשיו, כשסוף־סוף מצאנו בית לטווח הארוך, הוא דורש מאיתנו עוד מעבר אחד אחרון. מעבר שיקלקל את מספר המזל ויפנה מקום לשמונה האינסופי. תשלום סמלי.
כשדודי – שהקפיד לבקר אותנו בקיבוץ בכל הזדמנות – שמע שעלינו להמתין חודש עד שהבית יתפנה, מיד שלף פתרון: הבית שלו, שהוא גם הבית של סבא וסבתא. ״למה לכם לחתום על עוד חוזה ולפזר עוד שיקים?״ שכנע. הוא עצמו ישן שם רק חצי מהשבוע; את החצי השני הוא מבלה במושב עלמה, הבית הישן של המשפחה.
אבל הבית הישן בעלמה כבר איננו. במקומו, בנה דודי מתחם צימרים מרהיב עם בריכה מחוממת. הכול מסביב ירוק ושקט, מוקף עצי פרי וממוקם בין היקבים הכי טובים בגליל. למקום קוראים דאר עלמא, ומדי פעם, כשיש איזה צימר פנוי ואני זקוקה לשקט כדי לסיים סיפור או סתם לנשום את הגליל, אני נוסעת לשם.
האמת היא שאת הרומן שלי סיימתי שם, כשהמקום עוד היה שומם. הרי איך שדודי סיים את הבנייה, פרצה המלחמה. מאז, המתחם עמד לו ריק, חדש מהניילון, על קו העימות, והעופות הן היחידות שמפיחות בו חיים.
עכשיו מתחיל להיות אחרת. אנשים מגלים את דאר עלמא, והמקום עובר מהר מפה לאוזן. הוא נמצא במיקום מושלם, ובלי להשמע שיווקית מדי – בקרוב לא יישארו תאריכים פנויים, אז מהרו!
וכך, איך שהשיבה לארץ החלה להרגיש קצת יותר יציבה, שוב האדמה נסדקה תחת רגלינו. שוב לארוז, שוב לפרוק.
יש לי רזומה לא קצר של מעברים: גרתי בבתים ישנים, באכסניות זולות, במלונות־מגורים, בבתי חוף יוקרתיים ובדירות מתפרקות, בסירות, בקראוונים, אפילו תקופה באוהל וגם תחת כיפת השמים. אבל עבורי, זה היה המעבר הקשה ביותר.
סבא נפטר לפני אחת־עשרה שנים, סבתא לפני שלוש. ואני – לא דרכתי בבית הזה שלוש שנים וקצת. בבית הזה, שבו זכרונות הילדות שלי שורצים בכל פינה, וסבתא מחייכת אליי מכל מראה. ידעתי שיהיה לי קשה, וניסיתי להדחיק את זה עד שנגיע לשם.
סבתא נפטרה ב־2022, כשגרנו בלונדון, אנגליה. היינו נשואים פחות משנה, ורק התחלנו (או, לפחות, ניסינו להתחיל) את חיינו המשותפים. הגעתי לביקור בארץ – אחד מני רבים באותה תקופה, כולם עטופים בדחיפות שקטה. כמה חודשים קודם לכן, אבי עבר אירוע מוחי חריף והיה תלוי בין החיים למוות. כשמצבו התאזן, בעלי חזר ללונדון, ואני נשארתי. יום־יום בבית החולים, מוחי מטושטש מצפצופי מוניטור וחלוקים לבנים.
אבא, תודה לאל, שרד.
ואני זוכרת את הביקור האחרון שלי אצל סבתא. עברתי אצלה רק לרגע, לעדכן, לפני שאמשיך לבית החולים. היא היתה צמאה לדעת כל פרט על מצבו, שואלת, מקשיבה, מנסה להבין. לצערי, מיהרתי. תמיד מיהרתי. כדי להביס את הפקקים, עדכנתי זריז־זריז, עניתי על כל השאלות, השארתי חצי כוס קפה מאחוריי – נשיקה, חיבוק, ״תבואי שוב״, ״בשורות טובות״. ביי.
וכאן המסע לא תם. היה לנו מעבר למחלקה הפנימית, אחר כך לבית לוינשטיין ברעננה, ומשם – המעבר הקשה מכול – הביתה.
היו לי הרבה ביקורים בארץ באותה תקופה. ואיך שהחזרה הביתה עם אבא התחילה להראות כמו משהו שאולי אפשר לעבוד איתו, סבתא הובהלה לבית חולים.
נחתי בהית׳רו אחרי הביקור המי־יודע־כמה, הדלקתי את הטלפון והבשורות נחתו עליי כמשקולת.
בגלל הטיסות הבלתי נגמרות והשהיות הארוכות בארץ, ובגלל העסק שזה עתה פתחתי ושהחל לקרוס עוד לפני שהספיק להוכיח את עצמו, לא נשאר לי כסף לחזור. בעלי נשא לבדו את העול הכלכלי של שנינו, ואני נאלצתי לשמוע על מצבה רק דרך הודעות בווטסאפ המשפחתי. היא הלכה ודעכה. ההודעות הלכו ונהיו קשות יותר. ואז היתה הלוויה. ואז היתה שבעה. ואז חודש. ואני בלונדון, אבל הלב שלי מרחף איפשהו מעל נתב״ג, מנסה לתפוס טרמפ צפונה.
כבר בשביל הגישה אל הבית בכרמיאל, מכוסה עלים שהמזוודות גררו איתן עד לדלת העץ הכבדה – הרגשות עשו לי מה שמנטוס עושה לבקבוק קולה. אוטומטית, חיפשו עיניי את הספה, בפינה שבה סבתא אמורה לשבת. בדרך כלל, היתה מרימה את המבט, ואז חיוך יופיע – מוריה! איזה כיף שבאת. תבואי יותר, את לא באה מספיק. תעשי קפה ושבי.
אבל הספה עמדה ריקה. שולחן הסלון מכוסה אבק, כמו החפצים שעליו. כסאות חדר האוכל ניצבים הפוכים על השולחן, כאילו לא זזו מאז הפעם האחרונה שמישהו שטף את הבית. והפעם האחרונה, כך נראה, היתה מזמן. אפשר להבין לפי שכבות האבק שפרשו על הרצפה שמיכה דקה. אפילו לוח השנה עדיין פתוח על אוגוסט 22׳.
הבית עמד עמידה דומיה שלוש שנים רצופות.
בית גדול, מואר, שצרוב בזכרוני ברעש, צחוק, ויכוחים, ילדים מתרוצצים, כפי שסבתא אהבה אותו – מלא חיים!
וכעת, דממה. אנדרטה לזכרה. דודי מגיע מדי פעם, רואה קצת טלויזיה, עולה לישון. זה הכול. יראת הכבוד השתלטה עליי. לא רציתי להזיז דבר. יכולתי לראות את טר מבין, שותק, משתדל גם הוא לא לגעת בכלום. רצה לתת לי את הזמן הנחוץ להבין שהיא איננה, ושזה בסדר.
והתגברתי. וניקינו את האבק, וגרנו. נתנו לזמן להמשיך גם אחריה. אני לא זוכרת מתי היתה לנו ברירה אחרת.
יותר מזה. בעוד שבועיים, האזכרה של סבתא. היא תתקיים כאן, בבית שלה, וכל יום שעובר ומתקרב אל המועד הזה, מכביד עלי עוד קצת. אז אני חוזרת לאינסטינקט ההדחקה. תמונות המשפחה מקיפות אותי. אני משתהה עליהן לרגע, ממשיכה הלאה. המגבות של סבתא, התרופות, שמיכות הצמר, מי הקולון, חפצים קטנים שכל אחד מהם מזכיר לי את הידיים שלה מחזיקות אותם בין האצבעות.
אני כאן, בעולמה. בבועה שמכילה את קיומה. ואין לי אוויר לנשימה. הקירות, שפעם היו רחבים ונושמים, כעת הולכים וסוגרים עליי. סבתא שלי המתוקה, כל כך רחוקה וכל כך קרובה. היא לא מתה. לא בשבילי. כשאני למטה, היא למעלה – על המיטה בחדרה, מסרקת את שיערה השחור הארוך. כשאני למעלה, היא למטה – יושבת על הספה, או עומדת במטבח, מסננת קוסקוס בכברה או מכינה עוגיות סולת ודבש לפנק בהן את הנכדים. סבתא, הלב של הבית, הפסיקה לפעום, ואני לא מבינה. לא מבינה.
אני לא יודעת איך מסיימים מאמר כזה.
אולי כמו שסבתא היתה מסיימת שיחת טלפון. ככה, פתאום.
