מחר ניפרד מקאמפולונג, אותה עיירה קטנה ואפורה שנדמה שמכסה בנשימתה החרישית את העמל היום־יומי הנסתר מעין. עשרים־וארבעה אלף תושבים חגים סביב ציריהם, עשרים חנויות בגדים יד־שניה, חמישה בתי לוויות, וכביש אחד ארוך שמתעקל בסופו על תוך חשכה מוחלטת, כמעט כאילו מנותק מכל מקום אחר.
השהיה היתה עונג צרוף, ואילו יכולנו להשאר זמן רב יותר, כנראה שהיינו עושים את זה. אלו היו הימים הקרים הכי נעימים שחווינו. הנה כמה רגעים שאשמח לחלוק:
ואפילו זכינו לשני ימים של שלג, שאחד מהם יצא ביום הולדתי העברי. עבור גלילית כמוני, שלג זה אכן יום חג.
היום האחרון שלי כאן יוקדש כל כולו לכתיבה. ככה אני – צפויה במעשים הקטנים, בחיי היום־יום. אבל בסיפורים? לעולם לא.
אני מקווה לסיים היום את הסיפור שהתחלתי כאן. זוכרים? זה שבתחילה נדמה היה קצר, כמעט גחמה חולפת, אך עד מהרה הוא התעורר לחיים, צמח פרא, קרע את תפריו והפך ליישות עצמאית שלא ניתן לכלוא עוד במלים ספורות.
מפה לשם, נשמת המקום התגנבה חרש אל כתיבתי. רומניה, ובפרט קאמפולונג, נושבת בין השורות. לא באופן בוטה, אבל היא שם, כמו צל שמתארך עם השקיעה. לכן, אני יודעת שאם לא אשלח את הסיפור הזה אל סיומו כאן, במקום שבו נולד, הוא יישאר לא גמור. יתפוגג לו בליסבון, ייסחף בין רגעים יום־יומיים ויתפזר אל תוך אותו חלל רפאים שבו מצטברים סיפורים לא־גמורים, גועשים, שמאיימים לבלוע את כל אשר כתבתי ושעוד אכתוב.
אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הייתי כה מלאת השראה. נדמה לי שלא ידעתי כמה הייתי זקוקה למסע הזה עד שהתממש. יש דברים שאפשר למצוא רק במקום מסוים, בזמן מסוים.
