חלפו שבועיים מאז שעברנו לרומניה, שזה חצי מהזמן שתכננו לשהות בה, שזה המון זמן אבל גם ממש מעט זמן, שבמהלכו כתבתי שלושה סיפורים. כן, שלושה. וזה, בלי לספור את אלה שמתבוססים במלותיהם בצדי הדרך וטרם זכו לסוף.
שינויים, כך מסתבר, נותנים לי השראה בכמויות מסחריות. בית חדש, נוף חדש, תרבות חדשה – כל אלה מפיחים בי מלים והופכים אותי לפס ייצור של סיפורים טריים מהניילון, מאמרים, אנקדוטות, מהחיים או מהדמיון, חלקם קצרצרים, חלקם קצרוכים, וחלקם ארוכים כפקקי איילון אך זורמים כירדן, ואולי יהפכו יום אחד לרומן באורך מלא.
אבל הסיפורים – מה טיבם?
הסיפור הוא בעיני המתבונן, כמובן, אבל האמת היא שהחלדתי. לא מזמן אמרתי לבעלי, ״החלדתי.״
״מה את שחה?״ התפלא, ״את רק צריכה להתעמל קצת יותר.״
״לא בגוף, נו!״ אמרתי. ״החלדתי. אני כותבת כמו נערה שמתנסה בסדנת כתיבה בפעם הראשונה. איפה הכותבת שהייתי? אני קוראת את הדברים שכתבתי והם נראים לי כמו העתק זול של משהו שניסיתי להגיד.״
הוא חשב רגע, ואז שאל, ״מתי בפעם האחרונה כתבת סיפור מתחילתו ועד סופו?״
נאלמתי.
״סיפור, שיר, קטע, סלוגן. משהו?״
סיפור שנכתב מתחילתו ועד סופו...
זה היה בדרום־אפריקה, במהלך תקופת הקורונה, בעיירה קטנה בשם הנסיך־אלברט. נסעתי לקייפטאון לשבועיים שנמתחו לכדי שמונה חודשים בעקבות הסגרים. שם, בין הרים עוצרי נשימה, עטופה בנוף ההררי־מדברי, כתבתי המון. לילה אחד, חלמתי חלום. אחד החלומות הארוכים האלה שהם חיים שלמים, מציאותיים, ואתה מתעורר ולא מאמין שכל זה לא קיים. זו היתה תקופת חיים, מבחינתי. מיד הכנתי קפה וישבתי במרפסת לכתוב אותו. הוא עוד היה טרי בראשי, אז שקעתי שוב בתוכו. אני מדברת, כמובן, על ״ונדנה״.
מאז עברו עלי הרבה טלטלות, בעיקר משפחתיות. כתבתי, כמובן. מעולם לא הפסקתי. יש לי אוסף מכובד של חצאי סיפורים, מאמרים עקרים, שברי קטעים בעלי פוטנציאל לא ממומש. רובם יושבים במגירת חוליים, מקווים יום אחד להתאושש ולצאת אל האור, ואת רובם לא פתחתי שוב מאז שנכתבו וננטשו. בעיקר, התרכזתי ברומן שלי, שסיימתי את כתיבתו. אבל מאז לא הנבתי משהו חדש, סיפור שיתגבש לכדי משהו שלם, שאפשר להתענג עליו מתחילתו ועד סופו ולסיים באנחה, או בדמעה או בצחוק. אבל כל כך הרבה זמן לא כתבתי משהו שהוא לא הרומן, שקולו של המספר מאוקלם בראשי ועולמו עדיין מוטמע בעולמי. אני קצת מרוחקת מדברים אחרים, מנותקת ו... נו, חלודה. מוזר, לא?
וזה לא הכול. כאן, ברומניה, מצאתי שמאחר והאוירה כה שונה והשקט כה מוצהר – בעיקר כי בחרנו לשהות באזור כפרי ולא בעיר, בכוונה תחילה – הנה שוב אני יודעת לקום בבוקר ולא למהר לעבוד. במקום זה, אני יושבת עם כוס קפה מול האח, מקשיבה לפצפוץ העץ, אולי קוראת פרק או שניים מספר – ואחר כך הולכת לעבוד, בראש נקי. לפעמים אני מתחילה את היום בכתיבה. ככה, כשהעינים עדיין מכוסות קורים והמוח עדיין מטושטש־עונג.
אז עכשיו, אני צריכה ללמוד מחדש איך לא לכתוב רומן. לפחות, עד לרומן הבא.