מוריה | בצלאל

ביקורת זו נכתבה בהיפעמות מדאיגה על ידי אשה (נאה, אם יורשה לי) שבעבר נהגה להשיב לכל כך הרבה ממליצי ספרים, “כן כן, זה ברשימת היום-אחד. כרגע לא מתחשק לי לקרוא מד”ב.”

רק מסיימת את הצוויג השני שלי וכבר מבינה שהיחס שלי כלפי ספריו מתחיל להיות כמו אל חטיף ספרותי איכותי שקשה לעמוד בפניו. התנהגת יפה, מוריה, מגיע לך לפנק את עצמך באיזה צווייג מהמדף. שלפי שלפי, חיים רק פעם אחת. ואז הוא נגמר בתוך שניה אבל הטעם לא יורד מהלשון כמה ימים...

שמעתי כל כך הרבה על צוויג כאן באתר. מועדון הקוראים שלו מורכב משתי קבוצות עיקריות – אלה שמשבחים את כל אחת מאצבעותיו, ואלה שלא מבינים על מה המהומה. אני כנראה בדרכי להצטרף למהומה. הוא יודע לתפוס אותך למן הרגע הראשון וגם לא מאריך בדיבורי סרק. סיפור נטו, בלי מס תיאורים אינסופיים על הנשקף מהחלון או עמלת סיפורי רקע שאין בהם צורך. מה שקרה, כך הוא קרה. מרענן לקרוא סופר שאינו מאוהב בסיפורו עד כדי גודש.

על איך שסולקנו מביתנו על ידי משפחת בצע קרואטית.

"ההיגיון היגיון פשוט: אם שקט בחוץ, דגים דגים, וכשדגים דגים הדגים בזול; אם רוח בחוץ, לא דגים דגים והדגים ביוקר, אבל מוטב שידוגו ושיהיה בזול.”