מוריה | בצלאל

“מאז שאני על המדרכה אני מרגישה יפהפיה.” - המשפט הזה על גב הספר גרם לי לחשוב שזו תהיה עלילה על בריחה מהבורגנות ודרך חיים חדשה, מציאת אושר או לפחות שיגעון משחרר, אבל ככל שהתקרבתי אל הסוף הבנתי שהיא מרגישה יפה על המדרכה כי שם, התחרות הכי גדולה שלה הם הומלסים חסרי שיניים. גם זו דרך להרגיש יפה.

אתחיל מהטוב, כפי שסטיינבק עשה בספרו “הפנינה”: כתיבתו, כידוע, נפלאה. אני לא רוצה לדבר על העלילה, אפילו לא קו אחד קטן, לטובתכם. אורך הספר הוא כמאה עמודים; כל תגלית היא כשליש ממנו. כן אומר שמהעמוד הראשון הוא תופס. העלילה מתחילה באופן הדרגתי, שיטתי ומחושב בליווי כתיבה לירית – תיאור הדמויות ועולמן, קונפליקט, תפנית...

על ההסתגלות, ההתרסקות ורכיבת האופניים הדרמטית ביותר שתועדה בכתב.

על ימי מעבר, התמקמות ומחשבות על הנצח.

בהתחלה הספר הזה היה מבלבל וטרחני, תהיתי מדוע אהבתי את מדריך הטרמפיסט לגלקסיה שקראתי לפני שמונה שנים, אבל אז זה תפס תאוצה...

על משימה אישית שהפכתי לכישלון פומבי.