לראשונה מאז שחזרתי מאהובתי דרום אפריקה, אני יכולה לנוח. נדדנו שם במשך שמונה חודשים, ואז נחתנו בלונדון. נשארנו שבועיים בבידוד בסירת מגורים הולנדית ועוד שלושה שבועות בסירת תעלה קטנה. חזרנו לארץ ונכנסנו למלונית בידוד לשבועיים, ואז שהייה קצרה ברמת גן. עכשיו, חודש מאז שנחתנו - יש לנו דירה בתל-אביב. אמנם רק לשלושה חודשים, אבל מבחינתנו זה המון. אז לכל הגברים שאי פעם שאלו אותי, עכשיו יש לי תשובה - כן, זה כואב ליפול מגן עדן.
ט’ מיד החל להזיז רהיטים, לארגן את הדירה, לחקור ארונות ושקעים פוטנציאליים, ואני, שלא מסוגלת לראות מישהו עובד בלי להושיט עזרה, עמדתי בצד עם ידיים בכיסים והערתי הערות בונות.
אמנם תל-אביב עיר יפיפיה ותוססת - וביפיפיה אני מתכוונת מתפרקת ובתוססת אני מתכוונת רועשת כמו שולחן שבת בבית ספרדי - אבל לפחות האנשים הם גסי רוח.
אני שמחה על ההזדמנות להרגיש את תל-אביב בזמנים כאלה, כי מה יותר תל-אביבי מאשר אנשים עם סיבה למחות, ואיזו סיבה טובה יותר למחות מאשר מגפה עולמית שמתנהלת בצורה גרועה?
אבל ברצינות עכשיו, אני לא הולכת להפוך לתל-אביבית טיפוסית שמספרת בדיחות פוליטיות. כבר יש לנו שישים ואחד כאלה בכנסת, וגם הן לא כאלה מצחיקות. אני מעדיפה לכתוב על היום בו יצאתי לרכב על אופניים.
זהירות: דרמה לפניך.
עברו חודשים מאז הרכיבות היום-יומיות שלי בנסיך אלברט, דרום אפריקה, ואני לא בכושר. ימי בידוד, מה שמרגיש כמו מיליון מעברי דירות וטיסות ביניהם תוך ניסיון לשמור על שגרת כתיבה, די מקשה על מציאת פנאי לכושר גופני או לשפיות כללית.
ט’ ואני השכרנו שני זוגות אופניים ויצאנו לרכיבה לאורך החוף. בהתחלה היה נחמד, מזג האוויר היה נעים ולקחתי שאיפה עמוקה ומלוחה. פטפטתי עם ט’ והסתכלתי על הנוף. לקח לי רק חמש דקות להתחיל להתנשף כמו סבתא שלי כשהיא צולחת את הדרך מהמטבח לסלון ומתרסקת על הספה. הזעתי במקומות שלא ידעתי שמזיעים בהם. במקום להתעלף כמו בן אדם נורמלי, המשכתי לדווש הלאה בעוד השרירים שלי זועקים הצילו והריאות שלי, שכבר מלאות בזפת מעישון יום יומי ושאר מרעין בישין, ירדו לי לברכיים וביקשו רחמים. רכבנו מהצפון הישן עד לנווה-צדק, כשראיתי קולר של מים קרים בדרך וכמעט התהפכתי.
איזה נווה מדבר מהפנט. גופי עצר כמו מתוך אינסטינקט. הוא הצליח לגרור את עצמו עם האופניים אל הקולר המבורך, ושתיתי בשקיקה בעוד ט’ מתרחק לו אל האופק הסואן. המים ירדו במורד גרוני והתפשטו בגופי הצחיח, פיזרו חיים וקרירות רעננה בכל עבר. הים היה מטושטש, הגולשים השתלבו עם הקצף של המים ולא יכולתי להפריד ביניהם. “אני מצטערת גוף,” אמרתי, בליבי כמובן, כי אם הייתי מנסה לדבר הייתי הולכת למקום טוב יותר, “לא ידעתי שאני עושה לך כל כך הרבה נזק.”
אבל אני אומרת את זה לגוף שלי בכל הנגאובר, בכל ניסיון כושל לעשות שכיבות סמיכה ובכל ביס מהגלידה שמקפיא לי את המוח. בכל פעם הוא גם יודע שאני משקרת.
גוף יקר, פוסט זה מוקדש לך, אם תוכל למצוא מקום בליבי להכיל ולקבל את מה שאני עומדת לומר. בבקשה, תתאפס על עצמך ותספיק להיות כזה אפס. כמה שעות של טיסות ובידודים ואתה כבר מתרסק על האספלט וגורם לי להיראות רע מול היפסטרים תל-אביביים שמעבירים את רוב יומיהם באימוני כושר או הדרכות כושר בגנים ציבוריים. אתה מבייש אותי וצריך לקחת את עצמך בידינו.
כמו שקורה אחרי אימון, הרגשתי נפלא כשהגעתי הביתה והתרסקתי על הספה בחיקוי מוצלח של סבתי, שתזכה לחיים טובים וארוכים. זה היה שטויות, אמרתי לעצמי, אוכל להכפיל את המרחק מחר. פשוט ההילוכים לא פעלו כמו שצריך. פשוט הכביש היה עקום. פשוט דעתי הוסחה מהנוף. אני משתדלת לחיות בהרמוניה של גוף ונפש, ולשקר לשניהם באותה המידה.
אבל יש דבר אחד ששלושתינו יודעים, וזה שאני כנראה לא מוכשרת לתל-אביב.
