חשבתי שניצחתי. הייתי מוכנה נפשית לחזרה לארץ רק כדי למצוא את עצמי מול המייל החמישי המודיע על טיסה מבוטלת. מה אם לא זה יכול לערער את האמון הקטנטוש שהיה לי במערכת האווירית?
ט' ואני לא יכולנו להמשיך ולנצל את הכנסת האורחים הנדיבה של נוירון. מאחר וגם הוא היה בטוח שהפעם הטיסה שלנו תתקיים, הזמין את סבתו להישאר אצלו במקומנו. היא בודדה בבית האבות נטול הביקורים.
לא נותרו לנו הרבה אופציות.
האחת היתה להישאר אצל חבר של ט' ואשתו. זו היתה אופציה כמעט בלתי אפשרית. לאשתו יש עסק של משלוחי אוכל. היא השכירה יחידת מטבח והחלה לשפץ, אבל נאלצה לעצור את התהליך בעקבות וירוס הקורונה. העסק פרח, ולא נותרה לה ברירה אלא להמשיך להשתמש במטבחם הביתי. עובדי מטבח עטויי מסכות מטיילים הלוך ושוב בביתם. לט' אין ביטוח בריאות בדרום אפריקה, ושלי פג בסוף מאי. לא האמנו שזה שווה את הסיכון. עם הקלת ההנחיות והירידה להסגר רמה 3, הם יכלו לחזור לשפץ את היחידה עם הצפי לסיים עד סוף החודש. זה מאפשר לנו לעבור לגור אצלם בתחילת יולי, תזמון מאוחר מדי עבורנו, מאחר והעדפנו לעזוב בהקדם. סבתא של נוירון חיכתה שנעזוב כדי לבוא.
אופציה נוספת היתה להשכיר סאבלט בקייפטאון עד לטיסה הזמינה הבאה, עם האפשרות להאריך את שהותנו במקרה של ביטול שישי. למרות המחירים הצונחים, זו נראתה כמו אופציה יקרה וחסרת מנוח. חיים של אי ודאות מתמדת זה רצף של עליות ומורדות, ולהעביר את החיים כמו על רכבת הרים זה מרגש, אבל לפעמים צריך לעצור כדי להקיא. לאגור כוחות מחודשים לנסיעה הבאה.
אז הלכנו על האופציה השלישית והמושכת ביותר.
תדלקנו, בדקנו צמיגים ושמן, ונסענו.
יצאנו לדרך בשעת צהרים מוקדמת. לצערנו, לא הצלחנו לצאת מוקדם יותר כי היו לנו בעיות עם הרכב. היינו במירוץ נגד הזמן, כי לא רצינו להגיע לאחר השקיעה כשמחשיך. ספרנו את הקילומטרים. בדרך, עצרנו לארוחת צהרים במקום שמוכר אוכל מהיר בתחנת הדלק, בשם Wimpy; כשמו כן הוא. כולם יודעים שלא צריך לשאול את הלקוח, הוא רוצה חמישה ליטרים של קטשופ בתוך הסנדוויץ' שלו, גם אם הוא חושב שלא. אכלנו בנסיעה, מתלוננים על האוכל וסופרים קילומטרים. עוקפים משאיות כל הדרך. עצרנו כדי לקנות טבק מקטרות. אני לא מעשנת מקטרות, אלא שמפאת האיסור למכור טבק, הדבר היחיד בר-גלגול הנמצא בשוק הוא טבק למקטרות. אני נאלצת לטחון אותו, להוריד מכבודו ולגלגלו לסיגריות. זה חשוב להיות יצירתי שהחוק מאלץ אותך לעבור עליו. חזרנו לרכב והמשכנו בספירה לאחור, 140 קמ"ש, 155, 160… עד שמדבר, כבשים וכיתוב על ההר שאמר "הנסיך אלברט", הופיעו לנגד עינינו.
הנסיך אלברט שבקליין קארו היא עיירה קטנה למרגלות הרי סווארברג, במחוז הכף המערבי של דרום אפריקה. היא מוקפת שדות, עצי זית וחוות. יש בה כל מה שאדם צריך. מסעדות ופאבים, בית חולים, תחנת משטרה, חנויות, בתי מרקחת, סופרמרקט, מוזיאון ואפילו מזקקת מונשיין. כרגע, מסיבה ברורה, המסעדות והפאבים סגורים. אין תיירים ורוב בתי ההארחה פנויים.
עם הגעתנו, פגשנו בחור אדיב ורגוע, אמן ואיש עבודה, נקרא לו ההולנדי. ההולנדי הוא נגר, מכונאי, אמן ובזמנו הפנוי בונה בית מבוץ. הליכתו, דיבורו וחיוכו כולם מדבקים. אפשר לומר שבכל אחד מ7,000 תושבי הנסיך אלברט, ניתן למצוא חתיכה מאישיותו של ההולנדי. אנשים קלילים שלא נרתעים מעבודה קשה ומהשקט של הטבע. הוא הראה לנו שלושה בתי חווה והציע לנו מחיר סביר להפליא.
בית נוסף שראינו, שייך לזוג צרפתים שלא הסכימו למחיר שהצענו להם, למרות שהיה קצת מעל לתקציב שלנו. הם רצו הרבה יותר והציעו הרבה פחות. בדרכנו חזרה להולנדי, ניסינו ט' ואני להבין איך מסוגלים אנשים להציע בית אירבנב בשיעור כזה מופקע, בתקופה שהתיירות היא מחוץ לחוק ועדיין להציע כה מעט. איך יכול מישהו, אפילו מיוחס, להתלבט בין משהו לכלום, ולבחור בכלום? בעיקר השבוע, צפוי להיות קר מאוד בנסיך אלברט. יש דיבור בין המקומיים על ירידה חדה בטמפרטורות ואולי אפילו שלג בהרים שליד. עדיין, לא נראה שביתם של הצרפתים הציע אפילו חימום בסיסי.
אז חזרנו להולנדי, אל דירתו הצנועה בעלת האופי, אל רהיטיו החורקים והאח הרחבה. הוא עוד הוסיף בטובו ונתן לנו מטחנה ישנה וחלודה לקפה, שמיכות נוספות, כן ציור לט' וארון בגדים. הוא הציע לשלוח את המנקה שלו אלינו פעם בשבוע, ושמחנו לשלם לה מכיסנו. הפנדמיה פגעה קשות בנסיך אלברט, ההולנדי אמר לנו שהאבטלה כאן מגיעה לשיא של בערך 60%, ולכן שמחנו לספק עבודה לתושבי העיירה. הוא גם אמר שכל אדם שמתפרנס, מאכיל עשרה נוספים, כך שכאשר אחד מאבד עבודה, הוא נופל - כמו הדומינו הראשון בתור - ומפיל לפחות עשרה בלוקים נוספים.
אבל עם כל הצרות, לנסיך אלברט יש כזה קסם. כשאתה מרים את הראש בשעות הלילה ומסתכל אל השמים, הם מצופים בכוכבים. מצאתי ינשוף על גג הבית, מגרד בראשו ונהנה מהנוף. ההרים מסביב עוצרי נשימה. הדממה, בחכמתה, מביאה איתה הרמוניית ציוצי ציפורים. כששקט מסביב, אתה שומע צלילים ששכחת שנמצאים סביבך כל הזמן. המקרר מהמהם במהלך היום, חרק נצמד למנורה, הרוח דוחקת את ענפיו של עץ אל החלון, קצה הסיגריה הנשרף ומשמיע פסססס עדין.
המעבר החד מבית חוף גדול בעיר, שם שומעים את האוקיינוס מכל חדר בבית, לבית חווה בלב עיירה קטנה וישנונית במדבר, יכול לערער את הנפש והגוף. לא כל טלטול הוא דבר רע, כמובן. היינו זקוקים לשינוי הזה ושמחנו בהחלטתנו לעבור לכאן, אבל הגוף שלי בהחלט הגיב. התעוררתי בבוקר יום רביעי עם כאב ראש, כאב שיניים וסחרחורת.
אני לא אדם חולני. אני מאמינה שגם אם אחטוף קורונה, לא אבחין בכך. יש לי מערכת חיסונית חזקה, למרות שאני מעשנת, שותה, עושה סמים ולא מקשיבה לגוף שלי.
אני גם לא אדם סנטימנטלי. עברתי דירות רבות בחיי, בקושי שיש לי תמונות גם מרגעים משמעותיים ואני אף פעם לא זוכרת לשמור מספרי טלפון.
בכל זאת, בכל פעם שאני עוברת שינוי גדול, הגוף שלי מגיב עם כאבי ראש, כאבי שרירים או שבריר דיכאון.
משהו בתוכי צועק "הצילו!" אולי פיסה קטנה בי עוד מושפעת מהחינוך עליו גדלתי. לטייל זה מיותר, היו אומרים לי, תפסיקי לנדוד ותתמסדי. אבל אז, אחרי יום או יומיים, הגוף נרגע והנפש מתמתחת ומתרפקת בשינוי הנפלא. יחלפו כמה שבועות, אולי חודשים, ואני יודעת שבקרוב אארוז שוב את התיקים. אגרום לגוף שלי לעבור שוב את אותו הדבר.
