מוריה | בצלאל

מבחינת אהרן אלמוג, מציאות והזיה הם היינו הך. סיפורים יום-יומיים מהאוניברסיטה למדעי החברה מזדווגים בפרהסיה עם סוריאליזם חינני אשר שוכב פרקדן, בהונותיו שרועות ברווחה פטריארכלית, ומזמין את תל-אביב של שנות ה-30 המפזזת בחלוק חושפני להצטרף אליהם לאורגיה פראית, שלושתם מתנשקים בלשון הדיבור ובלשון המקרא...

אלגיה לנאומי העתיד שקיבלתי בעבר.

מי שלא מכיר אותו, יודע אותו בשמו. רובכם כנראה גם מכירים את קו העלילה הכללי או לפחות את המסרים הביקורתיים הפזורים על העמודים כשבבי שוקולד. לכן אני לא מרגישה צורך להרחיב על העלילה, למרות שיש בה עולמות שלמים לנתח. ברשותכם, אעדיף לכתוב על מה שבאמת תפס אותי בספר הזה - אישיותו של האקלברי פין.

החמצתי הרבה קלאסיקות בילדותי, שהיום אני מתגייסת להשלים. הוריי אינם אנשי ספר, בלשון המעטה. סיפורי ג’וחא הוא הכותר הספרותי ביותר בביתם. אל תשאלו אותי איך יתכן, אך בדרך נס מצאתי את שאהבה נפשי בספריה העירונית בגיל צעיר מאוד. שם פגשתי את חסמבה, ג’ינג’י, את גיבורי אסתר שטרייט וורצל ואורי אורלב, סדרת ספרי צמרמורת ועוד רבים וטובים, אבל הילדות קצרה מכדי להספיק הכל.