מוריה | בצלאל

אינני טיפוס של מתוק ואני לא מהמנשנשים. לכן, דודא לנשנוש מתוק יש לי בערך אחת לשנה-שנתיים. אבל לעתים רחוקות, בחג או יום הולדת, אני מקבלת איזה מארז פרלינים יוקרתי. בתחילה, המארז ישב שנה בארון בלי להאכל. למעשה, יאכל רק קנאה בכל המוצרים האחרים שנכנסים ויוצאים. אבל יום אחד תהיה לי נפילת סוכר קטנה, ואכניס אחד לפה. כל אחד מהשוקולדים הקטנים יתגלה כגן עדן מלא נוגט, מצופה נייר כסף עדין שהרשרוש החושני שהוא משמיע בהיפתחו גורם ללבי להחסיר פעימה...

לפי תיאורו של צווייג בזו הנובלה, אילו לא הייתי שייכת לעם היהודי, הייתי מקבלת עליו רושם די פתטי. רושם של ישות היושבת על בובת וודו של עצמה ולא מצליחה לקום. ישות העומדת לשירותם האישי של אבדנה וכאבה, עושה להם אידיאליזציה, מטפלת בהם, מאכילה אותם, מנסה לפייסם, ואז מעבירה אותם לדור הבא בצירוף מדריך הרכבה ושימוש קשור בסרט. אני יודעת מה אתם חושבים, זה לא כזה רחוק מהמציאות. אבל הקהילה היהודית המתוארת כאן מנסה נואשות לטפח תקווה משותפת שיש לשמר בכל מחיר, אם כי הדבר מצריך פיתול המציאות עד

כולנו מכירים שכונות, קיבוצים או מושבים כאלה שיעשו הכל על מנת לשמר את תדמיתם המהוקצעת: אצלנו אין ילדים בעייתיים, אין הומוסקסואלים, אין משוגעים, הבנות שלנו צנועות וממושמעות, הגברים מכבדים נשים, המזרחים שלנו משוכנזים, כולם מרוויחים יופי ואין מריבות בין שכנים. כסף לא חשוב לנו. מבחוץ, התמונה ללא רבב. אך למזלה של המציאות, יש לה את מארק טוויין, שהוא אלוף במציאת רבבים. הוא והציניות חסרת המעצורים חושפים את הלעג הגלוי שלו, וונס אגיין, כלפי הצדקנות האמריקאית...

לאחר תקופה שבה הייתי עסוקה בלנדוד במדינות הבלקן לכמה חודשים, לחזור ארצה, להתחתן, לעבור למדינה אחרת ולצפות בעונה החדשה של קופה ראשית - אני מוצאת את הספר הזה יושב לו במזוודת חוליו בהבעה תבוסתנית, מחזיר לי מבט ג’ט לגי מבולבל ומנומנם ולא זוכר איפה עצרנו.