ונדנה

זה לא סוד שעיירות קטנות כמו ונדנה, חייהן קצרים. שמותיהן מוסתרים בין דפי ההיסטוריה כאילו נכתבו בטעות. עם זאת, אסונות מוצאים את הסדקים למקומות העלומים ביותר ומצליחים להלחים דרכם פנימה. לא מלשון מלחמה, ונדנה היתה קטנה מדי למלחמות ואיש לא חפץ בה. מגפה עולמית הלחימה את הגבולות.

זה קרה לאחר שהממשל החדש עלה לשלטון. למרות זעירותה, לא העלימה ההנהגה עין מונדנה. כמו בשאר חלקי הארץ, חיילים פיטרלו בכל פינת רחוב. משפחות מעל ילד אחד קיבלו ביקור פתע. הם לקחו את הילדים, למעט הבכור. אלה שנלקחו, חולקו; אחד לכל משפחה חשוכת ילדים. נדירים היו ההורים ששמחו במתנת החיים הקטנה שהופיעה על מפתנם. נדירים היו הילדים ששמחו לשנות את דפוסי חייהם ולמצוא את עצמם תחת קורת גג זרה ללא הוריהם ואחיהם.

 

אלישבע וגבריאל היו זוג עני ללא ילדים. את זו שהיתה להם איבדו כשמלאו לה שלוש שנים; נלקחה מהם על ידי השחפת. אלישבע לא יכלה להביא עוד ילדים, רחמה סירב להחזיק בהם והיו נשטפים אל הביבים כל פעם שכמעט נוצרו. גבריאל מעולם לא שיקר לאשתו למעט פעם אחת: שאין לו חפץ בילדים ורק מבקש להזדקן איתה. אך בגילם הצעיר, הזקנה היתה רחוקה, והם מצאו עצמם עם עולל של מישהו אחר, שבכה עד כאבי חזה שגרמו לצרחותיו להתעצם במאמץ אדיר. הם רצו להעניק לילד את המשפחה שנלקחה ממנו, אך רגשותיהם היו מעורבים, והם הצטערו על הכורח שעל הקטן להתרגל למציאותם הפצועה. עם כל יום שעבר, נדמה שבכיו רק גובר.

הם היו לוקחים אותו לטיולים ארוכים. זה הדבר היחיד שהרגיע את העולל. הוא היה יושב בעגלה הורודה הרעועה שהיתה שייכת לבתם המנוחה ומביט סביב על עוברי האורח עוטי מסכות הגז. היו מסכות עם פסי נמר, אחרות היו שחורות עם מקור צהוב, וחלקן אפורות בעלות קרני מתכת דמויות שנהב. המורדים עטו לבן וחברי כנופיות ריססו את שלהם בצבעים שונים. איש, פרט לאוכפי החוק ולילדים לפני תריסר שנים, אינו רשאי לעזוב את ביתו ללא מסכה מזהה. הקטן לא הבין את כל זה. הוא הביט על ההולכים במרוצה כדי לעמוד בעוצר, ועל הגברים במדים בעלי הפרצופים, שסיקרנו את עיניו הזעירות שחזו ברק מעט.

גבריאל היה מבקש מאלישבע להצטרף לטיוליהם הארוכים, אך לרוב היא סירבה. שנאה ללבוש את מסכת העורב שגרמה לה מיגרנות. לא היתה בקו הבריאות מאז מות התינוקת ולא ידעה להתמודד עם היכולות החריגות שנפלו לידיה מאז האובדן.

לפני שנתיים, התעוררה אלישבע לצלילי פעימות לבו של גבריאל. הן היו מהירות כל כך שהיא העירה אותו לשאול ממה הוא חרד. מופתע, הוא הסביר שהיה לו סיוט לילה. מאז אותו בוקר, הצליחה לזהות איך מרגישים אנשים אשר נמצאים במרחק של פחות משני מטר ממנה. כשהלכה ברחוב, יכלה להרגיש שפע של צער סביבה. אחד היה חייב כסף לקצב ולא ידע כיצד יוכל לשלם, האחר היה מודאג ממזג האוויר הצפוי להקשות על גידול הירקות שלו, וזו חוששת מבעלה המכה ודואגת לבנה שנלקח בעודו נושא את הנגיף. גבריאל, כאדם הקרוב אליה ביותר, הורגש גם ממרחק של קילומטר. אבל הצער העיקרי שחשה כמעט מכל אחד, היה הצער שבאובדן צעיריהם. רחשו מזימות לשים קץ לחייהם בראשם ולבם, ייחלו לשקט תמידי אך לא היו אמיצים מספיק כדי להשיג אותו. או אולי היו עד כדי כך אמיצים בכדי לנסות ולקום בוקר אחד נוסף ולמשוך לפחות עד העוצר.

 

אלישבע לא היתה עצמה. היא שכחה לתמוך בראש התינוק באמבטיה וכמעט גרמה לו לטבוע, ולעתים קרובות היתה נרדמת בעת שהשגיחה עליו. פעם אחת, זחל אל האח הבוערת וכמעט העלה עצמו באש. מאז, קיבל גבריאל על עצמו אחריות הורית מלאה. כאב חד הורי, היה לרוב יוצא עם העולל בגפו. היה מכסה את גופו ופניו עד העיניים בשמיכות על מנת להסתירו מהעולם. למרבה המזל, זה נראה כאמצעי הגנה מפני המגיפה. הם ידעו שאם יגלו מה הילד מסוגל לעשות, הוא עלול להילקח מהם ולצאת להורג. השלטון החדש לא אהב אנשים עם יכולות מפוקפקות ולא טבעיות, ואכן, היה הקטן בעל יכולות שאינן בשליטתו. בהימצאו במרחק של פחות משני מטר מאדם אחר, היו גופו ופניו משתנים בהתאם. צבע עורו התכהה או התבהר, עיניו התרחבו או צרו, שיער ראשו התארך או התקצר. גבריאל היה עוטף כל פינה בגופו הקטן, ורק לעיניו היה החופש לנדוד. לפעמים היה זע ונע בעגלתו, ונתן לשמיכות ליפול מפניו. גבריאל היה מבחין בכך וממהר לכסותו בחזרה. לא אחת זה קרה מול שוטר, פעם מול שוטר בעל זקן לבן וארוך. על סנטרו של התינוק הופיע שיער לבן ומסולסל שהתארך והתארך. רק מהמבט המופתע על פניו של השוטר, הבין שהילד נחשף. הוא מיהר לכסותו, איחל לשוטר יום טוב והמשיך ללכת, בתקווה של ייעצר.

בימים שלאחר מכן, שני קצינים הופיעו מחוץ לביתם, ישובים על כסאות נצרים ומסתכלים סביב; אחד מהם היה אותו שוטר מזוקן. היו מעכבים את גבריאל בכל פעם שעזב את ביתו ושאלוהו שאלות, רצו להעיף מבט בתינוק. בכל פעם הסביר שהילד חלש ורגיש לעשן היוצא מהארובות, ועליו לשמור אותו מוגן, אחרת עורו יתכסה שלפוחיות. בתחילה נראה שהאמינו לו, אך לעיתים יותר ויותר קרובות התעקשו השוטרים לראות את התינוק. גבריאל נאלץ להפחית את טיוליו עם הילד. זמן קצר לאחר מכן, השוטרים החלו לחוג סביב ביתם.

 

את נוכחותה של השכנה סרינה איש לא ביקש. היתה אישה רכלנית עד כאב, ולרוב צערם של אלישבע וגבריאל, גרה בבית ממול כשחלונה משקיף אל חלונם. מאחר והיתה זמיר לסמכויות, נאלצו אלישבע וגבריאל להשאיר את וילונותיהם מוגפים בכל עת. החשכה המתמדת גרמה לאלישבע צער גדול. היא חשה כיצד גבריאל מנסה בכל כוחו להרגיע עצמו על מנת לעודדה. הוא לא סיפר לה מה אירע ברחוב עם השוטר המזוקן, אך מעבר לאישושו הכוזב, הרגישה את הפחד המנקר בו בכל פעם שהציץ דרך החלון לעבר השוטרים היושבים בחוץ. היא ידעה שמשהו קרה אבל לא רצתה שידע על חששותיה. כשציערה אותו, ציערה גם את עצמה.

גבריאל היה נשאר ער עד השעות הקטנות ומנענע את עריסת העולל הבוכה. לפעמים, היה ממשיך לנדנד את העריסה שעות לאחר שהבכי פסק, כאילו ניסה להרגיע את עצמו בעצם. עם כל אהבתו את התינוק שנפל לחזקתם, קיווה בכל לבו שגם אשתו מרגישה אותו הדבר. אך בניגוד אליה, הוא לא יכל לקרוא רגשות, ובניגוד לתינוק, לא יכל להעמיד פנים באופן כה טבעי.

 

את הלילות העבירה סרינה בישיבה מול חלונה. התאכזבה מהוילונות המוגפים אבל חיכתה ליד מבצבצת או למשב רוח שיסיט אותם מעט. מדי פעם היתה יוצאת אל השוטרים שבחוץ ומציעה להם ספל תה. הם מעולם לא סירבו. לגמו את התה מספלי החרסינה הזעירים שלה ולרוב ביקשו עוד. היתה מתנדנדת בכבדות עם הקנקן לקראתם וממלאה את ספליהם. עמדה שם עוד רגע או שניים, מקווה לשמוע פיסת רכילות, אך הם היו שותקים עד שנעלמה שוב מעבר לדלתה. לפעמים הצליחה לגלגל בדל של רכילות, ”השניים ההם אלה מוזרים כאלה,“ אמרה פעם, ”הם לא מוציאים את האף מהבית. פעם עוד ההוא הגבר היה יוצא עם התינוק, עכשיו גם זה הוא לא. האשה בכלל היא לא מראה את הפרצוף ההוא שלה. משהו מוזר על הזוג ההוא, אני אומרת לכם.“

השוטרים חשבו שסרינה אשה משעשעת. לעתים היו נותנים לה לדבר ומגחכים מדי פעם, אף שואלים אותה שאלות, ”אין לך ילד לדאוג לו?“

”יש לי ילדה,“ התפארה, ”היא היתה פעם שייכת לזוג ההוא, פרנקו, אבל הגבר ההוא שלה העורב הוא שותה וגם מעשן מי יודע מה ולדעתי זה יהיה לילדה טוב יותר אצלי. בעלי הוא נמצא איתה, לא אשאיר אותה לבד. אני לא אמא מזניחה כמו ההיא פרנקו, אני מסיכת נמר. אם זה היה חוקי, הייתי מגדלת עשרה ילדים. אבל כמובן, אני אשה שהיא שומרת חוק.“

כששיעממה אותם, היו מסלקים אותה ואת ספלי התה שלה.

”משהו השתנה היום.“ ניסתה פעם לשכנעם, ”האשה ההיא של הפיל יצאה למחסן לאחר השעה של העוצר, ראיתי את הצל ההוא שלה מהלך מאחורי הבית. אני לא יודעת מה היא עושה שם, אבל בטח משהו חשוד. היא מוזרה זאתי.“

 

עם צערה הגובר של אלישבע, החליט גבריאל שעליו למצוא פתרון למצבם. כשהיה יושב מול עריסת העולל בשעות הלילה, חושב ללא הרף, מחפש פתרון. רצה לקחת את אלישבע ולברוח אבל לא ידע לאן ואיך. מי שעובר על העוצר, נורה בגבו ללא עוררין. והם עם תינוק שבוכה כה חזק שריאותיו כואבות. אלישבע לרוב מרותקת למיטתה מצער וכבר חלשה, לא מסוגלת ללכת מרחקים ארוכים, והג‘יפ הישן שלהם מרעיש כמו מסור שרשרת.

בלילה החמישי להרהוריו, יצאה אלישבע מחדר השינה. ”גברי,“ אמרה, ”כבר חמישה לילות שאני לא ישנה.“

”קרה משהו?“ הוא הזדקף.

”כן. בעלי יושב בבית כל הלילה, מנדנד את העריסה וחושב מחשבות מטרידות. בדרך כלל, הוא דואג לשלומי עד כדי כך שלא מוכן לשתף אותי.“

גבריאל פסק מנענוע העריסה. הרך ישן שעה של שינה עמוקה. הוא התנצל שמנע ממנה את שנתה, והסביר מה חובות מחשבותיו.

”לברוח?“ אמרה, ”הם ירו לנו בראש לפני שנספיק לחצות את החצר.“

”חמישה לילות הם מספיק זמן לתכנן,“ אמר לה גבריאל, וסיפר לה את תכניתו.

 

לפני שנים קיבל גבריאל מתנה מחבר יקר, מכשיר הקלטה שמעולם לא השתמש בו. לא היה בו צורך, והמכשיר נותר להעלות אבק במחסן. לאחר שבדק שהמכשיר עובד ולפני שהתינוק נרדם, הקליט אותו גבריאל שעה אחת בוכה במלוא ריאותיו. הקליט גם את עצמו מרגיע אותו ומדבר אליו. הערב, אלישבע תארוז חפצים חיוניים. כמה בגדים חמים, צעצוע או שניים ואת כל הכסף שיש להם. בלילה, לאחר שיירדם התינוק בעריסתו, ינענע אותה גבריאל כהרגלו. מהכניסה האחורית, אלישבע תכניס את הציוד לג‘יפ. על הכל להיות מוכן עד שתיים לפנות בוקר. אז יפעילו את ההקלטה, יעטו מסכות ויצאו. כשהג‘יפ בהילוך סרק, יגררו אותו במעלה הגבעה, ומשם יטפסו פנימה במהירות, יתנו לו להדרדר מעט עד שיהיו רחוקים מספיק להתניע ולנסוע במהירות אל הגבול. השוטרים שמחוץ לביתם ישמעו את בכי התינוק למשך שעה לפחות וזה יקנה להם מספיק זמן להיעלם ולחשוב על הצעד הבא.

 

עברו שנים מאז שיצאו לחופשה. בכל זאת, אלישבע זכרה ששמרה את מזוודותיהם במחסן. היא פשפשה בין החפצים עד שמצאה תיבת נסיעה והוציאה אותה מהארון במאמץ כביר. היא היתה כבדה ואלישבע פתחה אותה. בתוכה היו הצעצועים של בתה התינוקת. לא רק על אבדן התינוקת התאבלה, אלא על אבידתן של שנים טובות ומאושרות יותר. מכונית העץ הראשונה שקנו עבורה כאשר חנויות הצעצועים עדיין היו קיימות; הבובה חסרת העיניים מהן נחנק כלבם לפני שגידול חיות מחמד היוו עבירה על החוק; תיבת הנגינה בה נהגה לבהות עד שנרדמה. היא ניגבה את דמעותיה ורוקנה את התיבה. תחושה משונה מילאה אותה, חשדותיו של מישהו מאחורי דלת המחסן. מיד הבינה שזה שוטר; לעתים קרובות, לשוטרים היתה תחושת עליונות שבירה המתפתלת בתוכם. כמה שניות לאחר שהתחבאה מאחורי ספה שבורה, הדלת נפתחה. אורו של פנס שוטט ברחבי המחסן, הבזיק ואז כבה. השוטר קילל וניער את הפנס. לבסוף ויתר ועשה צעד אחד פנימה.

”גברת, אני יודע שאת כאן. אין מה להסתתר. אסור לצאת מהבתים, גם לא למחסן שלך. אני אספור עד שלוש ואת תצאי, עטוית מסיכת זהות, ותחזרי הביתה. אם לא, בעלך יצטרך לגדל את התינוק שהוקצה עבורכם, לבדו.“

בזמן שספר, אלישבע חפרה עמוק במוחו ובלבו של השוטר, כאילו גירדה אותם בציפורניה, תלשה כל פיסת עצב עד העומק. לשוטר היה שמץ ספק והיא החליטה להישאר על עומדה.

הוא אמר, ”אני מניח שנאלץ להיכנס לביתך ולבדוק אם את שם. אם את לא, ניקח את בעלך וניתן לו לשבת קצת בכלא, אולי שנה, אולי עשר שנים. ירחם האל על נשמותיכם.“

בין החלקים הריריים במוחו, יכלה אלישבע לראות ברצינות דבריו. ידעה שאם תיחשף עכשיו, יירה בה. אך אם תישאר במחבואה, ייכנס לביתה, יראה שאינה שם ויאסור את גבריאל. אלישבע החליטה שהיא מעדיפה למות מאשר לראות את בעלה נרקב במסיכת אסיר. שום דבר לא חיכה לה, העולם כפי שהוא עכשיו, עגום ומחריד, לא היה שווה לחיות בו. וגבריאל, יש לו את הילד שיעזור לו בסופו של דבר להתגבר על האובדן. אבל אז מזווית עינה התגלה רובה הציד של גבריאל.

”את ביקשת את זה, גברת.“ אמר השוטר, וסגר אחריו את הדלת.

 

בעודו מנענע את העריסה, מנדנד תינוק שכבר ישן עמוק, שמע גבריאל את אלישבע צועדת בחזרה לכיוון הבית. הוא קיווה שהיא לא מרגישה את הפחד המכרסם בתוכו. התינוק נראה רגוע וגבריאל קיווה שתקלוט דווקא את שלוותו. נראה היה בדיוק כמוהו, אותו עור שזוף, אותן עיניים כהות ושיער פרוע. ואז משהו השתנה בפניו של הילד. אט אט, התעבה והבהיר שיערו, על סנטרו צמח זקן לבן ומדובלל שהלך והתארך. גבריאל קפץ מהספה. הוא הרים את העריסה ביד אחת ואת מכשיר ההקלטה ביד השניה ורץ לחדר השינה. הוא הניח את העריסה על המיטה והפעיל את המכשיר. לאחר מכן חזר לטרקלין, כרך שמיכה סביב גופו וראשו ונשכב על הספה.

כשנפתחה הדלת, יכל השוטר לשמוע את ההקלטה מחדר השינה, כמו גם את קולו של גבריאל. על הספה, נראה שמישהו ישן. גבריאל ניסה לנשום באופן אחיד ולהרגיע את עצמו. הוא הקשיב לשוטר משוטט, הולך מכאן לשם ואז עוזב.

את הפחד הגדול שעוד כרסם בו, יכלה אשתו לחוש מבחוץ. חשה בו מרחוק ובחשבה שנעצר, התקרבה אל הבית ברובה שלוף.

את ההקלה הרגישה רק לאחר שהטעינה את הרובה וכיוונה את קנו לעבר השוטר הסוגר את הדלת מאחוריו. כשהבינה שמאוחר מדי לסגת, ירתה בראשו שתי יריות. השוטר השני רץ לכיוון הכניסה. הוא שלף את אקדחו והביט סביב בחשד. היא ידעה שהוא מבועת וניגשה אליו לאט. אמנם לא יכל לקרוא רגשות, אך שמע את צעדיה. הוא הסתובב ובמכה אחת, ירה בלבה. גם היא הספיקה לירות ולפגוע בכתפו רגע לפני שהכל השחיר, וכל שנותר היה הכאב המוחלט שלה. הכאב שלה. זו הפעם הראשונה מזה שלוש שנים של צער שאלישבע חשה הקלה אמיתית. לא צער, מתח או פחד מפני מחלות או סמכות של אחרים, אלא רק את הכאב שלה. וכך, היא הרשתה לעצמה ליפול על האדמה ולהיכנע לפצע הגולמי שהיה שלה בלבד.

בשכבה על האדמה, ראתה את בעלה. מסכת הפיל על ראשו והוא רץ מתוך הבית עם עריסת התינוק. השוטר היה עסוק בפציעתו ואז, באקדח שלוף, ניגש אליה לודא את הריגתו.

היא עדיין לא מתה, היא הביטה בגבריאל מבעד לסדקים שבין עפעפיה העייפים. איך הכניס את העריסה למושב הנוסע, העביר להילוך סרק ודחף אותו במעלה הגבעה. בפעם האחרונה, הסתובב להביט בה לרגע ארוך, קינה בעיניו מהולה בהקלה, לפני שהוריד את המסכה אל פניו, נכנס לג‘יפ ונעלם במורד הגבעה אל תוך הלילה. גבריאל חופשי, חשבה; אני חופשיה. החופש שהיה חסר לה כל הזמן הזה היה מותה, והיא שמחה על כך. היא גם שמחה שלא ניסתה להרוג את התינוק בפעם השלישית, שכן יהיה נחמה לגבריאל שלה מעתה ואילך. וזה טוב, כי כמו שהטבע מרפא עם הזמן, כך הזמן עצמו נועד להמית. וכל מוות עדיף על חיים שכאלה.