להיפטר מהגדר

ישבתי בטרקלין מול החלון הגדול שלנגדו עמד כן ציור. קניתי את הכן הזה מחברה שטסה לארצות הברית ולא היתה לה אגורה שחוקה. היא היתה אמנית, מוכשרת וענייה, ונזקקה למשהו להתחיל איתו את חייה החדשים, אבל סירבה לקבל צדקה. הבנתי לרוחה. קניתי ממנה את כן הציור ב350 שקלים, מאחר שהיא תכננה להשאירו מאחור. השתמשתי בו פעמים בודדות, אך הציור תמיד זכה במקום השלישי בקרב אהבותיי ולא זכה להרבה זמן יצירתי. בשאר הזמן הוא התחבא מאחורי ארון ולא ניצל את הפוטנציאל החבוי בו. עברו שנים, וכשט’ ואני חזרנו לארץ בנובמבר האחרון, הוא היה זקוק לכן ציור. מצדו של הכן, הוא התרגש לחזור לעניינים.

ט‘ עמד ובחן את השכבה הראשונה של ציורו עם עיפרון בפה. זה היה שדה עצום בנסיך אלברט, דרום אפריקה, שם גרנו שבעה שבועות. אני זוכרת את הנוף הציורי מכיוון שהיה ממסגר עצמו דרך חלון חדר העבודה ונראה מן המרפסת שבקומת עליית הגג. זה היה שדה יבש ונטוש. באופק היה ביתו הקטן של המארח שלנו, בעל המשק ההולנדי, ומאחוריו הרי סווארברג. אהבתי לראות את ההרים מהבית. לנסות לתאר את יופיים של ההרים האלה זה כמו לנסות להסביר מהי מערבולת בלי להשתמש בידיים - אני יודעת שזה תפקידי ככותבת, אבל צריך לראות כדי להבין באמת.

לפני השדה עמדה שדרת עצים עירומים דקיקי גזע, ולפניהם גדר העשויה ממוטות ברזל מחוברים חוטי תיל, ומריצה. השדה של ט’ היה פחות עקר; הוא החיה אותו בגווני חום-ורדרד שמעודי לא ראיתי.

הוא ביקש את דעתי. שקועה בכתיבה, לקח לי רגע להבין על מה הוא מדבר. הוא הביט בי עם העיפרון בידו האחת, כוס יין בידו השניה והכן לצידו. ט‘ נראה קטן. כן הציור הישן שלו בלונדון היה קטן קומה, תמיד מאוזן על ערימת ספרים או מדף. בדרום אפריקה, ט‘ בנה בעצמו כן מעץ, גבוה ודק. הכן שלי היה גדול. אני מניחה שט‘ נשאר באותו גובה; רק כני הציור שלו גדלו. כמו עץ.

השכבה הראשונה היתה יבשה, ובקרוב ט‘ יתחיל לערבב שוב את שמניו. יעמוד ויתנתק ממני לאלפי רסיסים באזור זמן אחר לגמרי, שם שעה יכולה לקחת דקה ודקה יכולה להמשך כמה ימים. אולי כך הוא רואה אותי כותבת.

אמרתי לו להיפטר מהגדר.

אמרתי, שאני חושבת שאני מתגעגעת לנסיך אלברט. רציתי שכדור הארץ יפסיק בבת אחת להסתובב, וכולנו נעוף כמה מדינות קדימה. זה מה שציורו עורר בי.

ט’ תופף על ירכיו בקצב המוזיקה, הבחין בי ושאל אם אני כותבת. חייכתי מעל מחברתי. אני מוצאת את עצמי כותבת בזמנים אקראיים ביותר בזמן האחרון, ולכן מוודאה שהמחברת שלי תמיד נמצאת במרחק נגיש. המחברת הזו עמוסה גם ברשימת ספרים לקריאה, רעיונות לרומן שלי, שמות לדמויות, מחשבות אקראיות ומתכונים של אמא.

הוא חזר לציורו, המכחול שוב מצא דרכו אל בין שיניו. עיניו בחנו את הציור אל מול החלון, אם כי רובה של השמש כבר שקעה. סינרו מוכתם בצבע, גם זרועותיו, ואט אט הוא ניגש אל הצבעים. לא בהיסוס אלא בכבוד. הוא שרק עם המוזיקה, הוציא צבע צהוב מהטיובה, וערבב אותו בפלטה.

סטיבן קינג נוהג לכנות את תהליך הכתיבה כ"טלפתיה" השוברת את מימדי המרחב והזמן.

האם יכול להיות שבעוד חמש מאות שנה, הקשר שלנו עם יהודי מאדים יהיו ספרינו אשר יקראו בלב המדבר, כרוכים במתכת רכה? הם יקראו על זיהומי כדור הארץ, מגיפות ומלחמות עולם, בעודם נהנים מהאווירה המאובקת וידעו, כי למדו בשיעורי כדור-הארץ, מה הביא להשמדתו.

אני מניחה שכל צורות האמנות מגלמות סוג של טלפתיה. הריני, עיניי על יצירתו של ט‘, ובראשי ראיתי עולמות. ההיסטוריה של כני הציור של ט‘, הנסיך אלברט, הרגלי הכתיבה שלי ואפילו מאדים. איזו צורת תקשורת נהדרת.