top of page

הציפורים / טאריי וסוס

 

ספרית פועלים

2019

226 עמודים

תרגום: דנה כספי

הציפורים | טאריי וסוס

בשכונה בה גדלתי היה בחור בשם עמרי. כולם הכירו את “עומריקי”, כי הוא לא היה כמו כולם. כלומר, היה כמו כולם; הולך לבית הספר, מתפלל כל יום בבית הכנסת, הולך למכולת השכונתית, אבל היה בדרכו שלו. היו לו מחשבות משלו. עמרי היה על הרצף. אינני יודעת את המונח הנכון לו וזה אינו מענייני, אבל לא ניתן להכחישו. זה נשפך ממנו, בדיבור, במבנה הפנים, בהתנהגות.
דרכינו הצטלבו לעתים תכופות כי שנינו אנשים של ספריה, אם כי מילים לא נאמרו. אולי הנהון פה ושם. תמיד ערמות של ספרים בידיים. פעם אחת בחלפו על פני, חייך אלי. היה מבוגר ממני בכמה שנים אבל היה לו חיוך של ילד. הייתי נערה בודדה וחיוכו היה לי קרן שמש. חייכתי בחזרה. מאז, מעניק היה מחיוכו בכל פעם שראה אותי, ואחרי כמה חיוכים החל לשזור בהם גם ברכות שלום. יום אחד, נעצר בדרכו ושאל, “מה שלומך, מוריה? איך היה היום שלך?”
המבט הממוקד, התרוממות הרוח הבלתי מזויפת על פניו על שנעצרתי גם אני כדי להחליף איתו בדברים ניחם אותו כפי שחיוכיו ניחמו אותי מהצד השני. כך אני משערת, שכן אחרי כמה וכמה היתקלויות כאלה בהן שאל את אותה שאלה, הציע לי לצאת איתו.

מתיס הזכיר לי את עמרי שלי.
כמו אדווה עדינה על פני מים רגועים או ציפור שיר שעפה אל חיק הזריחה, טאריי וסוס ארג סיפור בעל מבנה עדין המספר על שני אחים שחיים קיום פשוט בכפר נורוגי שלו. מתיס הוא אדם מהורהר ששורף את הימים ונסחף אל עולמו שלו, בעוד אחותו הגדולה, הגה, סורגת סודרים בבקתתם ליד האגם.
מדי פעם, יוצא מתיס להסתובב ברחבי החוות המקומיות בחיפוש אחר עבודה, חששו הולך לפניו. יוצא אל החנות המקומית בחיפוש אחר סוכריות, לא יכול להתאפק. אבל בעיקר, יוצא עם סירתו אל הנהר.
העולם הוא מקום עוין, ולפי מתיס, חסיד שיטת הפשט, אנשים לא מתכוונים למה שהם אומרים. אז הוא מתקשה לתפוש יחסי אנוש ויורה שאלות מטופשות לכל עבר. הוא פשטן, הוגה, ילד כלוא בגוף של גבר. הוא יודע שאנשי הקהילה קוראים לו “הגולם” ומהרהר על הגורמים שמפרידים בינו לבין שאר אנשי הכפר חסר השם.

מתיס מוצא עצמו שבוי לעתים קרובות בניואנסים של הטבע שאתם או אני עלולים להתעלם מהם. מעוף החרטומנים מעל משכנם מקבל משמעות עמוקה בהרהוריו ובעצם היותו. מתוך אמונה שיש בזה חשיבות, הוא מקומם את הגה בלי כוונה בכך שהוא לא מפסיק לדבר על זה. אבל החמלה כלפי הגה גם היא לא מאחרת להתעורר, מרותקת לגמרי לבדה עם אח רפה שכל, כמהה לאיזו שמחה או רומנטיקה בחייה עד ששיערה מאפיר.
החרטומן עוקב אחר מתיס אל חלומותיו וגורם לו להרגיש מיוחד בעולם שבו הוא יכול לבטא הערות שנונות כדי לפלרטט עם בנות החווה, לפתוח עוסק מורשה בתור מעבורן כושל, לפגוש שתי בתולות ים שובבות הלכודות בגפיים של נשים ולהמציא מערכת לקריאת שפת הציפורים.

“הציפורים” לוכד את ההד של הפערים הבין-אנושיים בצורה הכי אנושית, ונותן מבט עדין וחם על מי שנמצא בשוליים, אבל הוא גם מציג זאת בעצב עצום. מתיס תפס אותי לאורך כל הדרך. הוא הצחיק אותי וכמעט גרם לי לבכות סימולטנית. כך, הלחין בי סימפוניה של רגשות. האינטראקציות שלו עם הטבע הן המהות של רומן זה. החלון שוסוס פותח לקורא אל תוך ראשו של מתיס אט אט התרחב לכדי דלת, והייתי מסוגלת לראות את העולם כמותו, אם כי מעוטר ביתר מורכבות, כיאה לחסידת שיטת הדרש.
הנרטיב אינו מונע עלילה, למרות שישנו חוט קלוש של עלילה ותנועה קדימה. זהו בעיקר מתיס ותהליכי החשיבה שלו. דרך היותו בעולם הם שמניעים את הרומן.

הצורך האנושי שנע בין יצירת קשרים ושבירת מחסומים לבין בידוד והסתגרות הפרט מוצא את ביטויו בכל פסקא ומשתקף על האגם הזכוכיתי שבו מתיס משייט את חלומותיו, געגועיו ופחדיו.
זהו דיוקן מרגש של חיים פשוטים ומיואשים וכתוב יפה להפליא, שמסתיים פתאום. הפרוזה הנוקבת של וסוס והשילוב המטריד של רוך וחשש שצובע את גון הנרטיב בצבעי נוף עקר ישארו הרבה אחרי שהדף האחרון יתהפך.

עבורי, זה לא היה ספר מהנה. למעשה, היה לי קשה לעבור אותו. חשבתי הרבה על עמרי. אני ממשיכה לחשוב. זה מה שוסוס נתן לי. לא דמעתי פעם אחת במהלך הקריאה, אבל היה תקוע לי להב בלב, ומדי פעם הוא הסתובב.

והרוח תשכך באגם, והציפורים ירקדו ריקוד בודד וידברו דרך אדוותיהן החינניות על המים. ואתה, הקורא, תבין בנס את שפתן, כי איפשהו בין האגדה למציאות האומללה, יש למתיס חיבור לקורא והקורא הוא כעת מתיס, והסירה תפליג לעבר צליל אוושת הכנפיים ותיצור שביל של זכרונות שטופי שמש.

ובאשר לעמרי? לא יצאנו. עזבתי את השכונה לפני שהספקנו, אבל לא שכחתי את אותו בחור מחויך שמדי פעם עצר אותי ממרוץ היום ורצה לשמוע איך הוא עבר עלי עד כה. שמעתי שגם הוא שאל עלי לא מעט.
בחלוף השנים, מצא אותי בביקור חוזר בשכונה לאחר היעלמות ארוכה. כבר לא היה ילד, אבל פניו נשארו ילדיות. הוא חייך ונופף אלי בביישנות, וכשאמרתי, “הי, עמרי חביבי. מה שלומך?” פניו הוארו בתדהמה.
“את זוכרת את השם שלי?”
“לא, שכחתי אותו לגמרי.” אמרתי, והוא צחק.
“מה שלומך, מוריה? איך היה היום שלך?”

היום שלי היה קצת קשה, עמרי. ואיך היה שלך?

bottom of page