מוריה | בצלאל

אינני טיפוס של מתוק ואני לא מהמנשנשים. לכן, דודא לנשנוש מתוק יש לי בערך אחת לשנה־שנתיים. אבל לעתים רחוקות, בחג או יום הולדת, אני מקבלת איזה מארז פרלינים יוקרתי. בתחילה, המארז ישב שנה בארון בלי להאכל. למעשה, יאכל רק קנאה בכל המוצרים האחרים שנכנסים ויוצאים. אבל יום אחד תהיה לי נפילת סוכר קטנה, ואכניס אחד לפה. כל אחד מהשוקולדים הקטנים יתגלה כגן עדן מלא נוגט, מצופה נייר כסף עדין שהרשרוש החושני שהוא משמיע בהיפתחו גורם ללבי להחסיר פעימה. ככל שאוכל יותר, כך יאזלו מהר יותר, ולכן אוכל אותם לעיתים רחוקות. והם יתמוססו כל כך מהר מהרגע שאפתח אחד ועד שהוא בבטן, והטעם עודו על הלשון. בשלב מסוים ישארו לי כמה בודדים, וזו החלטה קשה בכל פעם, האם לאכול אחד. אבל אז ישארו לי רק שישה. ואז ישארו רק חמישה. רק ארבעה. רק שלושה. מה יהיה כשייגמרו? איך ימשיכו החיים? ככה אני עם מחזות. אני לא טיפוס של מחזות, תמיד העדפתי לקרוא גם על רגשותיהן של הדמויות, לשמוע את מחשבותיהן בלי שיכריזו אותם בקול, לקרוא תאור ציורי על מראה עיירה או צבעי השמים באותו בוקר בהיר. אבל פעם בעידן, מתחשק לי לנשנש מחזה. בפעם הראשונה שפתחתי מולייר, קרה לי מה שקורה עם הפרלינים. לאט יותר, מוריה. אל תסיימי את כל המוליירים בבת אחת. תשלטי בעצמך, למען השם. הפעם, מדובר במשפחה נוצרית עמידה, עם ראש משפחה קל דעת בשם אורגון. כמו המדינה. לביתם מגיע פושט יד, הרי הוא טרטיף. טרטיף מציג עצמו כמעין קדוש שפרש מחיי החומר ומקדיש את חייו באדיקות לעבודת הקודש. אורגון מוקסם מדבריו ודרכו ומחליט לאמצו לחיק המשפחה. אהבה ממבט ראשון, אם תרצו. בחלוף הימים, הופך אורגון את טרטיף לסמכות ראשונה במעלה במשפחתו, לא עושה צעד בלי לבקש את ברכתו ועצתו, אוהב אותו יותר מאת כל בני משפחתו, מצטטו בכל עניין, מעריץ את האדמה עליה הוא משתרך בעצלתיים מחדר האוכל לחדר השינה, מהללו, ולבסוף אף מחליט לתת לו את בתו מריאן לאשה, על אף שהיא כבר מאורסת לואלר, אהובה. היא מתחננת מפניו שלא יחתנה עם הלז, אך אורגון מגיב באדישות ויובש. כמו המדינה. פרט לאמו, שאר בני המשפחה לא אוהבים את שני פרצופיו של טרטיף זה, סובלים מאוד מההיתרים הבלתי מוגבלים שניתנים לו, הבאים על חשבונם. בכל הזדמנות כשרה מנסים להאיר את עיניו, אך אורגון רק מתעצבן ומתגעש. כמו המדינה. “טרטיף” או “המתחזה” הועלה לראשונה ב-1664 כאחת הקומדיות המפורסמות ביותר של מולייר. משיחי שקר הכתימו את החברה האנושית מראשיתה. מולייר מחייה את הנושא הרציני הזה בצורה מצחיקה, בשנינות ובסאטירה ובחריזה מקסימה, ובמולייריות יוצאת הדופן. לכן, באופן טבעי, הכמרים והחוגים הדתיים בצרפת קצפו. הם לא חשבו שזה עניין משעשע במיוחד לשים את הדת ללעג, לא יודעת למה. אז הם החרימו את המחזה. אך לאחר כחמש שנים של התפלמסות, התערב לואי ה־14, והמחזה הועלה שוב, בשינוי אדרת; הסוף הרע הומר לסוף טוב, ומאז הכל טוב. מעניין לציין שאין במחזה דיאלוג או פעולה המצדיקים את הטענה. מולייר מתח ביקורת קשה על אלה המתיימרים להיות צדיקי הדור על מנת להסוות את פשעיהם והחטאיהם, אך בשום אופן לא נהג בזלזול כלפי הדת עצמה. אני יודעת, אתם בטח המומים לגלות שיש דתיים קיצוניים שמצאו ממה להיעלב, גם כשאין בסיס לרגשותיהם הפגועים. גם אני הייתי בהלם. לסיום, בעוד הטעם המתוק עדיין על הלשון, שהרי זוהי ביקורת על מחזה מוליירי – כהרגלנו בקודש, הנה זה בא: אל נא נשכח את תרגום היצירה, אלי ביז’אווי עשה זאת לא רע. צרפתית איני קוראת אז לא אומר בודאות, אך תחושתי היא שתפס את הקסם והמהות. והרי האמונה הרווחת, כך נראה, היא שלא ניתן להנות ממחזה במלוא היקפו, אם רק קוראים, אלא מה – בלי לצפות בו קם לחיים על הבמה. אך תרגומו של ביז’אווי נתן לו כבוד ואיכות, לא פלא שעמד במבחן המציאות. לקריאה באתר סימניה

לפי תיאורו של צווייג בזו הנובלה, אילו לא הייתי שייכת לעם היהודי, הייתי מקבלת עליו רושם די פתטי. רושם של ישות היושבת על בובת וודו של עצמה ולא מצליחה לקום. ישות העומדת לשירותם האישי של אבדנה וכאבה, עושה להם אידיאליזציה, מטפלת בהם, מאכילה אותם, מנסה לפייסם, ואז מעבירה אותם לדור הבא בצירוף מדריך הרכבה ושימוש קשור בסרט. אני יודעת מה אתם חושבים, זה לא כזה רחוק מהמציאות. אבל הקהילה היהודית המתוארת כאן מנסה נואשות לטפח תקווה משותפת שיש לשמר בכל מחיר, אם כי הדבר מצריך פיתול המציאות עד גבולות בלתי סבירים. קראתי את הסיפור הזה בנר השני של חנוכה, אבל אני קוראת מהר יותר משאני מבקרת, אז כך יצא. פתחתי את הנובלה וצנחתי על הישבן במאה החמישית לספירה, בעיר רומא. אבל לא צנחתי בזמן טוב, כי סגרה את שעריה, מבועתת, לאחר שהרגו את העשירים והאצילים שמיהרו לברוח עם עושרם, ממתינה לבואם של הונדלים וכן של הקיסר. בין הדברים שנבזזו היתה מנורת הקודש. אחד היהודים אץ להודיע לרב, מה שהוביל לויכוח סוער. נו, מה ציפיתם. יהודים. אלוהינו לא תקשר איתנו היהודים ישירות במשך שנים רבות, אך אנו משוכנעים (עד היום) שהוא שם, ממשיך לשלוח לנו אותות, גם אם המטרה והמסר שלו לעולם אינם ברורים ואינם נתונים לפרשנות מוחלטת. אחד מאותם סימנים התפרש כציווי להחזיר את המנורה הגזולה למקומה הקדוש, מתוך סיכוי שזה יכול להוות תחילתו של מפגש שנולד מחדש עם אלוהים וסוף חיי הנדודים הכואבים בגולה. לאחר שנבוכדנצר גנב אותה לראשונה עוד במאה השישית לפני הספירה ולאחר שהפך את זה לאופנה וגרם למספר חילופי ידיים בגלל כל כך הרבה ביזה, התפרסמה לה, כמו המונה ליזה, לא כי היא מיוחדת יותר מכל הכלים האחרים. גם האבן שדוד הרג איתה את גוליית עוד מונחת איפשהו, אבל אף אחד לא מחפש אותה. יש סבירות שמישהו תיבל פעם סלט עם אשת לוט, אבל איש אינו תוהה היכן היא. אף אחד לא יודע אם המנורה קיימת או היכן היא נמצאת, למרות שמעולם לא אבדה תקותינו ולא דעך הכאב. יש שמועות שכיום היא צוברת אבק במרתפי קריית הותיקן, אבל יש גם שאומרים שאמנם יש שם מנורה, אך היא אינה המנורה המקורית. לכן, היא המוצג המושלם שמחזיק את העם בחיים ומאחד אותו. כך נוצרות אגדות. הסיפור עצמו יכול להיות טוב יותר ואולי טוב מאוד עבור קורא אחר, אבל לי נתן תחושה של שיעור אמונה באולפנא לבנות לה השתייכתי בניגוד לרצוני חסר-האמונה. אני מוצאת שסבלנותי הולכת ואוזלת כשאמירות כמו, “נסתרות דרכי האל”, או, “אנחנו ככלי ביד היוצר”, והאהוב עלי, “תפילותינו נענו!” מקבלות צורה. לכן במהלך העמודים הרבים מדי בהם ניהלו את דיונם התיאולוגי, הרגשתי שאני יושבת בשולחן השבת בבית הורי ומאזינה לדיבורים שעבורי כבר מאוסים. מתי מותר לדבר, מתי אסור לאכול, מה הפסוק אומר ומה שולחן ערוך. לשון הרע, דבר נורא, יותר מחצאית קצרה. אך לא בדיוק על זה דיברו חבורת היהודים. הם העירו ילד קטן משנתו שיתלוה אליהם, אמרו לאשתם לסתום את הפה ויצאו למסע לילי אחרי השודדים (בלי נשק פרט לאמונה זכה, יש לציין), ובדרך, ענו לילד על שאלותיו בעניין חשיבות המנורה ושאלות עמוקות להחליא על כוונותיו הנסתרות של האל ומדוע אינו עוזר. תלשתי כמה משערות ראשי בזמן שענו לו את אותן התשובות שענו לי כילדה ומעולם לא סיפקוני, אבל החזקתי את עצמי חזק לא לסגור את הספר טרק-וברח ולצנוח חזרה במאה העשרים ואחת. ולמה התאמצתי כל כך להמשיך לקרוא? כי נסתרות דרכי הצווייג, זה למה. ואני שמחה שכך עשיתי, כי אחרי המחצית הראשונה המייגעת הזו, הסיפור רק השתפר. צוויג שוב משוויץ, ובצדק, בשליטתו בנרטיב, ועושה זאת מבלי להסס לרגע מהגבהים אליהם הרים אותנו מלכתחילה. כתיבתו, כהרגלה, מעוררת בי התרגשות במעי הגס ויותרת הכבד. ועלי להודות בפטיש שלי לסיפורים היסטוריים המתרחשים באימפריות וערים בשם רומא, קרתגו, ביזנטיון, קונסטנטינופול, ירושלים; לא יכול להיות שאני היחידה שמרגישה שבויה בשמות האלה הכל כך נהדרים. לקריאה באתר סימניה

כולנו מכירים שכונות, קיבוצים או מושבים כאלה שיעשו הכל על מנת לשמר את תדמיתם המהוקצעת: אצלנו אין ילדים בעייתיים, אין הומוסקסואלים, אין משוגעים, הבנות שלנו צנועות וממושמעות, הגברים מכבדים נשים, המזרחים שלנו משוכנזים, כולם מרוויחים יופי ואין מריבות בין שכנים. כסף לא חשוב לנו. מבחוץ, התמונה ללא רבב. אך למזלה של המציאות, יש לה את מארק טוויין, שהוא אלוף במציאת רבבים. הוא והציניות חסרת המעצורים חושפים את הלעג הגלוי שלו, וונס אגיין, כלפי הצדקנות האמריקאית. “האיש” המככב בכותרת, עבר יום אחד בהדליברג, "העיירה הישרה והמהוגנת ביותר בכל האזור. המוניטין שלה נותר ללא דופי במשך שלושה דורות, והיא היתה גאה בו יותר מבכל יתר נכסיה.” אלא שבאותו יום נפגע האורח האלמוני מהתושבים באופן שאיננו למדים. לכן נשבע שגם אם יהיה זה הדבר האחרון שיעשה בחייו, ינקום את עלבונו ויהרוס את המוניטין המופתי שלה. הוא נתן לאחד התושבים קופסא. אמר שפעם אחת, אחד מנכבדי העיר הושיט לו עזרה גדולה. מי שזה לא יהיה, אמר, ראוי לזכות בסכום הכסף העצום שבתוכה. אז הם חיפשו וחיפשו ומצאו את הנדיב הראוי ונתנו לו את הכסף. מומלץ. נראה לכם? הם חשפו את כל חמדנותם במערומיה הנשגבים, והביכו עצמם קבל עם ועדה בטקס הקרינג’ המפואר ביותר שידעה עיירתם הצנועה. לדעתי, הספר הזה משעשע בעיקר בגלל הסיבה הברורה: אנחנו בני אדם וזה בלתי הפיך, ובני אדם אוהבים לראות אנשים מושחתים שמביכים את עצמם. וגם חתולים שמתנגשים בדברים, אם כי לצערי זה לא נושא הספר. אבל גם לאנשים מושחתים שמביכים את עצמם יש רגשות, ולכן טוויין הקפיד לחשוף גם את המוראים והלבטים, הבושה והחרטה, מה שמוסיף להם שכבות מרנג של אנושיות והבנה. הקורא, שבמקרה שלי היתה אשה אינטליגנטית להחריד, לא ידעה מי הוא אותו נקמן משיגנע, ולאורך כל הספר לא ידעה לאן תתפתח המזימה הנלוזה. כן כן, למרות בינתי היתרה. אבל שמתי לב לדבר אחד חשוב. אל דאגה, לא אשחית את חוויית הקריאה שלכם ולו בקלקלנים המיקרוסקופיים ביותר. רק אציין שלמרות שכותרת היצירה מטילה את אשמת השחתת העיירה על “האיש”, מארק טוויין מפזר רמזים בלתי סמויים להיותה מושחתת מלכתחילה. זהו כתב אישום צורב על תפיסות מוסר אזרחי ואישי ב”עידן המוזהב” של ארצות הברית. לעתים נדמה שאילו אוטופיה חברתית היתה בת קיימא, ואילו היינו מגיעים לכך, מארק טוויין היה עוסק בתחום אחר. היתרון שבשחיתות הוא שלפחות בהשראתה הרווחנו ספרות טובה ונוקבת. לקריאה באתר סימניה

לאחר תקופה שבה הייתי עסוקה בלנדוד במדינות הבלקן לכמה חודשים, לחזור ארצה, להתחתן, לעבור למדינה אחרת ולצפות בעונה החדשה של קופה ראשית – אני מוצאת את הספר הזה יושב לו במזוודת חוליו בהבעה תבוסתנית, מחזיר לי מבט ג’ט לגי מבולבל ומנומנם ולא זוכר איפה עצרנו. אז חזרתי קצת אחורה להזכיר לנו, ולא עצרתי עד שסיימנו. בן המלך והעני הוא מקרה עתיק של “מיסטייקן איידנטיטי” המתרחש בארמון המפואר של בריטניה בימי הנרי השמיני. טום קנטי, עכברוש רחוב מקבץ נדבות בעל משפחה מכה, נכנס לארמון, מקבל סטירה מצלצלת מהשומר בכניסה ונחלץ על ידי לא אחר מאשר יורש העצר המלכותי בכבודו ובעצמו, הנסיך אדוארד טיודור השמיני. הוא מלווה אותו בחשאי לחדרו, והם משוחחים. הפיל בחדר הוא ששניהם נראים זהים, אותם תווי פנים, אותו מבנה גוף, אבל איש מהם לא מדבר על הפיל, לא שואל האם זהו אחיו התאום האבוד, איך למען השם יש מישהו בגילו שמסתובב באותה העיר ונראה כמוהו, על אחת כמה וכמה אם זה הנסיך. לא לא לא. הם שמים את הפיל בצד החדר כלאחר יד, ומחליטים שזה יהיה רעיון מבריק להשתטות ולהחליף בגדים, רק לרגע. הרי ילד עני יכול רק לחלום ללבוש מחלצות משי ותחרה, ובן מלך יכול רק לחלום ללבוש סמרטוטים מאווררים ונוחים. מה שמוביל לכך שכאשר בן המלך, בחכמתו הנצחית, יצא מחדרו בבגדי הסמרטוטים ונראה בהם מול פמלייתו, נחשב לעני מרוד ונזרק מהארמון, בעוד טום שלנו הופך לנסיך אמיתי. איזה טוויסט, לא ראיתי את זה בא. כך הופכת ההשתטות הרגעית לשבועות שבהם אפילו המלך קורא לטום "בן" ו"נסיך שלי”, בעוד הנסיך אדוארד סובל מחיי עוני איומים וקודרים ברחובות לונדון. כבר התחלה מצוינת שיכולה רק להוביל לצרות, והרי איזו תולעת ספרים לא אוהבת צרות של מישהו אחר? במהלך הרפתקאותיו של הנסיך אדוארד אכול המרורים, תהיתי לא סצנה ולא סצנתיים מדוע טום, בתור נסיכוש, לא הורה לאנשיו ללכת ולחפש את “טום קנטי” על מנת לתקן את המשגה. התברר שלמרות שבהתחלה נבהל מתשומת הלב והנימוסיאדה ורצה הביתה לביבים, לבסוף למד לאהוב את חיי הנסיכות והפינוק, רצה עוד ועוד בגדי מעצבים של רייצ’ל ריילי, לא ידע שובע מהכרכורים סביבו, ואף ניהל את עסקי הארמון לאחר מות המלך בצורה שלא תבייש אף ג’חש כמוהו. במקביל, הנסיך כעס על תושבי אנגליה הנחותים ממנו על שלא האמינו שהוא המלך הראוי להכתר, חושב מחשבות נקם, מצווה על האדם היחיד שדואג לו ומנסה לעזור לו לחדול משגיונותיו, לא לשבת בזמן שהוא סועד ולשרת אותו. המלך המזויף זוכה לכבוד אמיתי והמלך האמיתי זוכה לכבוד מזויף. על אף הידיעה שהמלך אדוארד מסתובב לבדו בלונדון האכזרית שאינו מכיר ואולי בכלל מת, טום קאנט, סליחה… קנטי, מתנהג כמו מלך ומתנכר לאמו ואחיותיו. והנסיך טוב הלב? גם לו יש צדדים אפלים. אינו מוכן להבליג על האטיקט גם כשאין כל סיבה ללונדונים לכבדו בגינונים. בכל פעם שחוסר הצדק הנחית מכה על אדוארד, הוא הבין כמה עוול גזר אביו, המלך הנרי השמיני, על נתיניו החיים בשכונות עוני בלונדון ונאבקים באופן יומיומי על לחמם, ולמד בקרב בני עמו שעליו לתקן את החוקים המגוחכים של אנגליה מיד עם הכתרתו. חוקים כמו גזר דין מוות על גניבת נתח חזיר, או מלקות קשות על דבר שקר. שוב מעניק לנו טווין סיפור שגם תופס אותך בציפורניים וגם מציג ביקורתית את המציאות כפי שהיתה באותם ימים בלונדון, עם דמויות שמרגישות אמיתיות ועם רוע לא מצונזר שבו אנשים מנסים להרוג אותך רק על היותך “משוגע” בלי המסרים המתנשאים והרוך שתמצא ברוב ספרי הילדים. זו לא היצירה הטובה ביותר של טווין, אבל אפילו הפחות טובות שלו לא נופלות מארבעה כוכבים נוצצים. לקריאה באתר סימניה

מבחינת אהרן אלמוג, מציאות והזיה הם היינו הך. סיפורים יום-יומיים מהאוניברסיטה למדעי החברה מזדווגים בפרהסיה עם סוריאליזם חינני אשר שוכב פרקדן, בהונותיו שרועות ברווחה פטריארכלית, ומזמין את תל-אביב של שנות ה-30 המפזזת בחלוק חושפני להצטרף אליהם לאורגיה פראית, שלושתם מתנשקים בלשון הדיבור ובלשון המקרא. כשפתחתי את הספר הזה, לא ידעתי למה לצפות. תגובתי הראשונה היתה, “מה לעזאזל אני קוראת?” אבל כמו באהבה ראשונה, היה מביך בהתחלה ואז רציתי עוד. לקריאה באתר סימניה

מי שלא מכיר אותו, יודע אותו בשמו. רובכם כנראה גם מכירים את קו העלילה הכללי או לפחות את המסרים הביקורתיים הפזורים על העמודים כשבבי שוקולד. לכן אני לא מרגישה צורך להרחיב על העלילה, למרות שיש בה עולמות שלמים לנתח. ברשותכם, אעדיף לכתוב על מה שבאמת תפס אותי בספר הזה - אישיותו של האקלברי פין. כבר בקריאת “הרפתקאות טום סויר” היתה לי משיכה לאישיותו של האק, הילד הנטוש שחי בגפו וכל שידוע עליו זה שהוא בנו של שיכור העיירה. נשמע רומנטי כשמתארים זאת כך, אבל באותה מידה יכולתי לתארו ”בטלן בן בטלן”, ואז כבר היה נשמע אחרת. אך בחירת המילים שלי אינה משנה, כי כאן, גיבש עבורנו מר טווין היקר את דמותו והפכו למיתוס. להבדיל מטום, שהוא נער מלא דמיון, האק מתמודד עם המציאות כפי שהיא. הוא לא מנסה לעצבה, לא מאלץ אותה לרגש, לנחם או לתת לו משהו. העולם שהוא מכיר – פשע, שכרות ואלימות – מציאותו מסעירה די הצורך. הוא מקבל כמעט בטבעיות את ההתרגשויות שמזדמנות לו. כשיש בעיה – הוא שוקל את הפתרון ומיישם מיד. לדמיונות כמו אלה שמסעירים את טום, אין אחיזה בהאק. האק סוף סוף בורח משלטון העריצות שחי בשוליו. אינו מוכן להמשיך ולספוג את איומי אביו או את צדקנותם האדוקה של אנשי הקהילה. הדבר הטוב היחיד שאוכל להגיד על אביו של האק, זה שבהיעדר בית וחום, העניק לו מבט על המציאות בלי כל דעה קדומה. נתן לו כלים להישרדות בחיי נוודות ומנע ממנו חשיפה למסרים מהחברה שממלאים כל אדם בשנאת חינם, שמזל שאין אנו ניזונים ממנה כי אז כולנו היינו בטטות. ככל הנראה, האק מביע את הביקורת של מר טווין נגד החברה הנוצרית הצדקנית והחסודה. חברה בורגנית שביקשה לחנך את אנשיה באמירות רומנטיות על מה צודק, יפה וטהור, ובכך תמכה בתמימות ברמאים, שיכורים וגנבים שחיו בשוליה הלבנים וחשבו שהם אנשים טובים. לדוגמא, בכל פעם שהאק התלבט האם לעזור לג’ים, העבד השחור הנמלט, אפשר היה לראות את ההבחנה המעוותת שלו בין טוב ורע, שעדיין איכשהו ישרה יותר משל כל דמות אחרת בעיירה. הוא יודע שהעולם מקיים בתוכו הרבה יותר משחור ולבן, שואף לעשות טוב אבל יודע שאין מוצא וצד אחד תמיד ייפגע. זו הגישה ששחררה אותו מהנטייה הרומנטית לחפש מקלט בתוך הצדקנות העצמית. למרות אהבתו לחבריו הקרובים וגעגועו בהיעדרם, האק מקפיד שלא להיות תלוי בהם. בכל הקשרים שקשר, שמר על חירותו. אין לו פחד מהבדידות. הוא סומך על עצמו יותר משהוא סומך על אחרים, ושמח להיות נווד שכל נכסו הוא התמצאותו בטבע. ותשמחו לשמוע שכולנו האק. כל אחד מאיתנו נולד האק פין, אבל אז, התחנכנו על ידי החברה. היא קרעה אותו מתוכנו וקיווצ’צ’ה אותו וזרקה אותו אל תת־המודע שלנו, והוא התגלגל והתדרדר והתפרק לחתיכות ונלכד שם בין קרומי מוח ישנים, רובו כבר אינו מודע לעצמו. לעתים הוא זע מעט או משמיע קול חלוש, אבל אלה רק חרחורי גסיסה. אין לו סיכוי לחזור להיות מי שהיה. וזה הסיפור האמיתי של האקלברי פין. לקריאה באתר סימניה

החמצתי הרבה קלאסיקות בילדותי, שהיום אני מתגייסת להשלים. הוריי אינם אנשי ספר, בלשון המעטה. סיפורי ג’וחא הוא הכותר הספרותי ביותר בביתם. אל תשאלו אותי איך יתכן, אך בדרך נס מצאתי את שאהבה נפשי בספריה העירונית בגיל צעיר מאוד. שם פגשתי את חסמבה, ג’ינג’י, את גיבורי אסתר שטרייט וורצל ואורי אורלב, סדרת ספרי צמרמורת ועוד רבים וטובים, אבל הילדות קצרה מכדי להספיק הכל. אז כיום אני יוצאת מדי פעם למסעות שונים בין קלאסיקות שהילדה שהייתי לא הספיקה להגיע אליהן, והפעם: מארק טווין. אני אוהבת לבקר ספרים שמחבריהם מתים, בעיקר כי המתים יודעים לקבל ביקורת הכי טוב, אבל במקרה של מר טווין אני חושבת שממילא ידוע ידע כיצד לקבל ואף לבקר את עצמו ואת החברה, בלי להתבייש. העלילה של הרומן מתארת את העיירה סנט פטרסבורג שעל גדת נהר המיסיסיפי, מיזורי. באקלים אמריקאי טעון של טרום מלחמת האזרחים, בה רוח מקומית של עבדות, גזענות ופערי מעמדות נושבת חזק, חי טום סויר. ילד יתום, שובב, מלא דמיון ושתלטן למדי, המתגורר עם דודתו פולי. בהרפתקאותיו, מוצא את עצמו לעתים קרובות עם חברו ג’ו, והילד הנטוש, האקלברי פין. טום מאוהב בבקי, ילדה מכיתתו, ושונא את סיד, אחיו למחצה, שאותו הדודה פולי מעמידה כל הזמן כדוגמא. באחת מהסצנות הראשונות והמפורסמות ביותר (זו שעל הכריכה), משכנע טום את ילדי השכונה השונים לתת לו תכשיטים קטנים ואוצרות עבור ה"זכות" לסייד את הגדר במקומו, תוך שימוש בפסיכולוגיה הפוכה. הסצנה הזו עוררה בי פליאה, שהרי רוב הילדים אוהבים לצבוע ולהתלכלך. אך ככל שהיטבתי להכיר את הילד, הבינותי, מה גם שמר טווין הבהיר זאת בצניעותו החושפנית: “אילו היה טום פילוסוף דגול וחכם ככותב שורות אלה, היתה עולה בו כעת ההבנה כי עבודה היא כל דבר שמחויב אדם לעשות, בעוד משחק הוא כל דבר שאינו מחויב לעשות.” טום נהג לעשות דברים שהיו מורכבים, מעייפים ומייסרים בהרבה מצביעת גדר, אבל עשה גם עשה ובלהט רב, כל עוד נעשו למען מטרה מקודשת אחת: הרפתקה. אם אין הרפתקה בעשייה, הדבר אינו שווה שיצא לפועל. צביעת גדר תהיה מהנה עבור רוב הילדים, אך לא עבור טום סויר. אין בכך שום סכנה, ריגוש או פחד. טום גדל בבית אוהב ומוטלת עליו התנהגות הולמת. הוא משועמם מחייו במחיצת הדודה פולי הקפדנית המרבה באיסורים ובמחיצת הכומר, שהוא מורה קפדן הדורש שינון וחיקוי במקום התנסות וגילוי. נמאסו עליו המסרים הרומנטיים והאידיליים של הכנסיה שהוא מתחנך בה. הוא ממציא לעצמו הרפתקאות, ולצורך כך הוא מגייס את מה שלמד בסיפורי גבורה ברוח הרומנטיקה האבירית. הוא מצליח למצוא את הרפתקאותיו בכל מני צורות: על סירות נהר, בכרכרות, בין נערים לבנים עניים, בעקבות רוצחים ושודדים ובשוטטות במערות אפלות. טום וחבריו מדברים על דברים כמו אורגיות, סכינים, רובים, עישון מקטרות ושימוש תכוף במילה “כושי”, אבל כל זה מתרחש בתוך בועה ילדותית. הם חבורת חולדות נהר חוליגנים, אבל ילדים בסופו של דבר. בכל זאת, אני מבינה את הקושי העומד בפני הורים וקוראים אל מול קלאסיקות כאלה. הן תצלומים של איך התנהגנו אז (ועדיין מתנהגים במקומות מסוימים), ובואו נודה, המין האנושי אינו פוטוגני במיוחד. לקריאה באתר סימניה

ביקורת זו נכתבה בהיפעמות מדאיגה על ידי אשה (נאה, אם יורשה לי) שבעבר נהגה להשיב לכל כך הרבה ממליצי ספרים, “כן כן, זה ברשימת היום־אחד. כרגע לא מתחשק לי לקרוא מד”ב.” ואז יום אחד, “יום אחד” הגיע, וחייה השתנו לעד. את חולית קראתי במקביל עם בן זוגי. למעשה, הוא קרא אותו בשפת אמו, אנגלית, ואני בשפת אמי, פורטוגזית, כך שהמאבק לדון בספר על כל מונחיו הבדיוניים והשמות המשונים היה אתגר לא קטן, ולכן אני יותר ממוכנה לדון עליו כאן בחופשיות בלשון התרגום (סתם, עברית, איזה פורטוגזית). הכל התחיל כשהלכתי ברחובות תל אביב ומצאתי חנות ספרים יד שניה פתוחה לרווחה בשיאו של הסגר השלושה-עשר, אבל מי סופר, כשראיתי את חולית עומד על המדף בכניסה. ביקשתי מהמוכר לשמור אותו עבורי עד שאסיים לעיין בחנותו. היא היתה ריקה מאדם, אבל אי אפשר להיות זהיר מדי. עד סוף היום, יצאתי משם איתו ועם מאיר שלו אחד ועם דורית רביניאן אחד ועם קיבה אחת מלאה אספרסו. תכננתי להתנפל על מאיר שלו עם הגיעי הביתה (איזה משפט מסוכן), אבל חולית סקרן אותי ופתחתי רק להציץ. שעתיים לאחר מכן, חזר בן זוגי הביתה, כועס על שהתחלתי בלעדיו. אבל לא שמעתי אותו, הייתי רחוקה רחוקה, מאות אלפי קילומטרים ממנו בכוכב הלכת אראקיס, או בשמו העממי, חולית. אז כן, זהו “הספר על התולעים העצומות” כפי שרבים מכנים אותו, כי את זה כנראה הרבה יותר קל לזכור מאשר ”חולית”. זהו סיפורו של כוכב המדבר, ואני לא מתכוונת למוזיקאי שנסע להופעה באינדינגב, אלא לכוכב לכת שכולו חול. סיפורו של עולם שבו מים הם ערך עליון. סיפורם של שבטים של נוודי מדבר המכונים "דררים" החיים “לצד” תולעי חול אימתניות, בסיס תורת חייהם ומקור הסם והעושר שמגיעים בחבילה אחת. זהו סיפורו של המשיח, ואף על פי שהתמהמה, מואד’דיב, המגלה את שליחותו - שליחות "קפיצת־הדרך" (וכך גם במקור, נהניתי לגלות מהעותק של בן הזוג, Kwisatz Haderach) על פני חולית. קבלו את הקיסר הפאדישח שאדאם הרביעי השולט על היקום ומתעמר באדם אחד, הדוכס לטו לבית אטריידיס, הקשוח והמיוסר. ללטו יש פילגש ושמה ג'סיקה, בת גשרית, שהוא מסדר נשים עתיק בעל מטרה להביא לעולם דרך תוכנית השבחת גנים זיווגית את קפיצת-הדרך. ג'סיקה נשבעה שלא לאהוב לעולם ובגדה במסדר בכך שהביאה ילד מאהובה לטו, הרי הוא פול. ובכן, משפחת אטריידיס עושה רילוקיישן במטרה להנהיג את כוכב הלכת חולית, המקור היחידי בגלקסיה לסם - המרקוח שעושה אותך צעיר יותר ומהיר יותר, והסיבה לעין הכחולה על הכריכה. ככל שהעלילה מתקדמת אנחנו נחשפים ליקום של חולית, מתוודעים אל הדררים ואמונותיהם המשונות, נכנסים מעט לראשיהן של בנות גשרית וצוללים ליריבות בין צמד בתי הארקונן ואטריידיס. כמו כן, אנו עדים להתבגרותו של פול ואט אט מקבלים הבנה בסיסית לצורת החשיבה שלו, שרובה מונעת על ידי חזיונותיו. "הלא תובעת לעצמה הדת זכות יוצרים על הבריאה מזה עידן ועידנים?" זהו אינו רק סיפור הרפתקאות, אלא צומת מיסטית של פילוסופיות, אמונות ותרבויות החושפות צורות מחשבה ורגש חדשות שליוו אותי במשך שבועות. אם אתם אוהבים פוליטיקה, אבירים, אהבה, טרגדיה, טכנולוגיה, אקולוגיה, גיאולוגיה, איסלאם, חלל, איסלאם בחלל, בגידות, שקרים, חרבות, קונפליקטים, מלחמה, סמים ורוקנ’רול – אל תניחו לעצמכם לדלג על הספר הזה. אני יודעת, יש הרבה לעכל ולכן אני לא הולכת לפרט על כל עניין ועניין, יש לי רומן משלי לכתוב, אבל הוא מזין אותך לאט לאט בהתחלה, ומאיץ את הקצב בהתאם לקצב הלעיסות שלך. כמעט שלא הרגשתי חנק או עומס במידע, ומילון המונחים בסוף היה לעזרי כשכן. זוהי חתיכת ספרות, ספרות קשה לעיכול ודורשת מחשבה, ועם זאת, העברתי דפים בקצב של רוח. לשמחתי, התרגום של עמנואל לוטם נפלא. אני יכולה לומר באחריות, כי השוויתי. חולית כבשה ולפתה אותי חזק, נהנתי מכל רגע של קריאה, שקיעה והתמוססות מוחלטת בין דפיו. מתכננת לקרוא את הספר הבא בסדרה ברגע שאניח עליו את טפריי המשויפים. לקריאה באתר סימניה

רק מסיימת את הצוויג השני שלי וכבר מבינה שהיחס שלי כלפי ספריו מתחיל להיות כמו אל חטיף ספרותי איכותי שקשה לעמוד בפניו. התנהגת יפה, מוריה, מגיע לך לפנק את עצמך באיזה צווייג מהמדף. שלפי שלפי, חיים רק פעם אחת. ואז הוא נגמר בתוך שניה אבל הטעם לא יורד מהלשון כמה ימים. בדיוק כמו שעשה בנובלה “24 שעות בחיי אשה”, נכנס שטפן צוויג לתוך נפשה ועורה של אשה. עם הביס הראשון, צוויג פותח את הנובלה בשובו של סופר וינאי מטיול של שלושה ימים בהרים. הוא קונה עיתון בתחנת הרכבת, ושם, הוא קורא את התאריך ונזכר שהיום חל יום הולדתו ה-41. בהגיעו הביתה, התרווח בכורסתו ועיין במכתבים שהגיעו בהעדרו. היום, הערימה היתה כוללת חשבונות חשמל, מים וגז, הכי אקשן יהיה אזהרה אחרונה ממחלקת הגביה של ביטוח לאומי או מגזין מקומי בנושא ארנונה, אבל כאן זה ייגמר. אז זה היה קצת יותר מעניין. הוא קיבל מכתבים. אשכרה מכתבים אמיתיים שהגיעו מאנשים אמיתיים, רובם בכתב יד. אלה היו ימים חלומיים כאלה. אחד המכתבים היה כתב יד לא מוכר שנכתב על כשני תריסרי עמודים ונפתח במלים "ילדי מת אתמול". מכתב ללא כתובת וללא חתימה. הוא הצית סיגר ואני סיגריה, והתחלנו לקרוא. שורות על גבי שורות, ביס ועוד ביס, אשה אלמונית מספרת לנו את תולדות חייה השזורים כל כך בשלו, לפחות בהוויתה. זוהי נובלה פסיכולוגית שנשמעת כמו אשה השוכבת על ספת הפסיכולוג. בין השורות, היא חושפת את נפשו והתנהגותו של מושא אהבתה. היא הופכת בעצמה לפסיכולוגית, אך בלא היענות. הוא לא מאמץ את תפקיד המטופל. אבל הניגוד הדרמטי בין שגיונותיה לבין אדישותו, בין מילותיה העוצמתיות לבין תגובותיו האגביות, אלה רק הפצפוצים שבקרם; החטיף עוד לא נגמר. רק מסצנה הפתיחה בה העיתון מזכיר לו שזהו יום הולדתו והוא לא מגיב כלל לבדידותו, ניתן להבין עם מי יש לנו עסק. מכאן כבר לא נופתע שמכתבה של האלמונית לא מטלטל אותו יותר מדי, אף לא מעורר בו זיכרונות, צער או פומו זעיר. אמנם עורר בו פליאה מסוימת, אבל אי אפשר להשוות בין עוצמות הרגש שלה לבין שוויון הנפש שלו. ואל נא תניחו בצד את העובדה שהוא סופר. אדם שאמור להיות מחובר לעולם הרגש, של עצמו ושל זולתו. יש פה איזו הקצנה ארכיטיפית. דמות האשה המונעת כולה מרגש ואין בה טיפת רציונאליות, לעומת דמות הגבר שהנשים אינן אלא כלי משחק בידו. כפי שציינתי בביקורתי הקודמת עליו, גם זה סיפור מטריושקה. האניגמה ממשיכה להתפשט מפסקה לפסקה, וזהו מופע שקשה להוריד ממנו את העיניים פן תפספס משהו. הוא כתוב בכשרונו הניכר של צווייג, ובין אם לבו יצא אל האלמונית או הסתייג ממנה כמוני, הוא נתן לה קול ברור ורהוט. ביס אחרון: ספוילר. ההתמכרות והתשוקה של האלמונית סוחפים ומעציבים, אפילו מעוררי רחמים, אך מצאתי את יחסה למות בנה מקומם. בעוד גופת הילד מונחת מולה, היא מתיישבת לכתוב וידוי אהבה. נראה שכל משמעותו בעיניה היתה החוט שקישר לכאורה בינה ובין מושא תשוקתה. כך נראית אובססיה. לקריאה באתר סימניה

שמעתי כל כך הרבה על צוויג כאן באתר. מועדון הקוראים שלו מורכב משתי קבוצות עיקריות – אלה שמשבחים את כל אחת מאצבעותיו, ואלה שלא מבינים על מה המהומה. אני כנראה בדרכי להצטרף למהומה. הוא יודע לתפוס אותך למן הרגע הראשון וגם לא מאריך בדיבורי סרק. סיפור נטו, בלי מס תיאורים אינסופיים על הנשקף מהחלון או עמלת סיפורי רקע שאין בהם צורך. מה שקרה, כך הוא קרה. מרענן לקרוא סופר שאינו מאוהב בסיפורו עד כדי גודש. סיפורנו מתרחש בעיירת נופש בפנסיון קטן בריביירה הצרפתית, עשר שנים לפני המלחמה. ערב אחד, אשה נשואה בעלת ממון ובעל אוהב, עוזבת את המקום, את בעלה וילדיה עם בחור שהכירה יום קודם. האירוע מזעזע את החבורה והם דנים ברמה פילוסופית ואתית מה מביא אשה לקום כך ולנטוש את כל מה שיש לה. המספר שלנו מסנגר על האישה ויוצר פולמוס על בריחתה ומניעיה. בעקבות כך, גברת ס’ מחליטה לפרוש לפניו אירוע שאירע לה לפני 27 שנים, הרובץ על מצפונה עד היום ורצונה בפורקן. זהו, כפי שאני קוראת לזה, סיפור מטריושקה. כל סצנה, חלולה כפי שתישמע, טומנת בחובה תגלית, ולא יודעים עד ששומעים את ה“קליק”. טוויסט על גבי טוויסט על גבי טוויסט, נחשפים בהפתחם ביד רועדת, עד ללב הסיפור המרוכז של הבנת האשה וכאבה. ממליצה בחום, שווה את השעה וחצי שלוקח לבלוע אותו. לקריאה באתר סימניה

"ההיגיון היגיון פשוט: אם שקט בחוץ, דגים דגים, וכשדגים דגים הדגים בזול; אם רוח בחוץ, לא דגים דגים והדגים ביוקר, אבל מוטב שידוגו ושיהיה בזול.” לשלום עליכם הופיע בעבר קובץ של שישה-עשר סיפורים תחת הכותרת "מונולוגים”. כיום, נלקחו חציים ותורגמו בידי דן מירון אשר החליף את שם הקובץ ל”סיפורי זעם” וקינח באחרית דבר שאורכה כאורך כל הסיפורים גם יחד, בה הוא לעס עבורנו את העובדה שהדיאלוגים מלאי זעם, יאוש ותסכול, למרות שכל אידיוט יכול להבחין בכך. תודה דן, מה היינו עושים בלי הפרשנות המבריקה שלך. אבל שלום עליכם כבר הבהיר לנו בדיוק מה כולל הקובץ בצורה ישירה ומספקת שאינה משתמעת לשתי פנים: מונולוגים. מונולוג של זקנה תרנגולנית, אמנית הדיגרסיה והפרטים הקטנים – פורשת את צרותיה על שולחנו של הרבי במסווה של רצון להתייעץ עמו בעניין הטרפת סיר בישול. מונולוג של אב משפחה שהשליטה בגורל משפחתו נשמטת מידיו בשל האובססיה המתמשכת של אשתו לשלוח את בנם לגימנסיה. מונולוג של מאהב הכבול לשלוש אלמנותיו בכבלי אהבה שונים. ועוד מונולוגים מצוינים של נפשות מיוסרות המחפשות פורקן, נסחפות וסוחפות את המאזין ואת הקורא. פה ושם הן נוזפות במאזין על שאינו מקשיב או שישוב ביום אחר לשמוע את המשך הסיפור. כל דמות על פי רוחה, חולשתה וזעמה שלה. בתוך כל זה, שלום עליכם עדיין מצליח להעלות חיוך באירוניה ובהומור השחור המיוחד שלו. בסקירתי על “קופסה שחורה” של עמוס עוז, ציינתי כמה קשה זה לבטח לכתוב רומן מכתבים עקב דרכי האיפיון עליהן נאלצים לוותר. כך גם בכתיבת מונולוגים. מוותרים על קולו של מספר כל יודע, אשר יודע על הדמויות יותר משהן יודעות על עצמן, מוותרים על היכולת לנוע בחלל ובזמן בלי חשבון, מוותרים על תיאורי טבע ציוריים והמון כלים שימושיים אחרים. זו כמובן מיומנות שמיותר להגיד ששלום עליכם לימד אותי הרבה בעניינה כאן. אני בטוחה שזה טוב יותר בשפת המקור, והלוואי שיכלתי לקראו, אבל היידיש שלי מסתכמת ב”א-מחייה” אחרי לגימה הקפה הראשונה בבוקר, בין שאר המילים שחדרו לעברית של ימינו, אני מניחה. לקריאה באתר סימניה

לקחתי שאיפה עמוקה ומזוכיסטית וצללתי אל תוך מוחו של נער מתבגר. לא סתם נער מתבגר, אלא אחד ששקוע עמוק בבוץ של גיל 12, בו אתה מרגיש שאתה רגל אחת מחוץ לילדות אבל עדיין לא באמת מתקבל בעולם המבוגרים. ולמה עשיתי את זה לעצמי? כי ספרים רבותיי, זה למה. ברוכה הבאה לשטאטל, מוריה יקרה, עיירה יהודית בפולין. איך מזג האוויר שם במעמד הנמוך של תחילת המאה העשרים? יופי, תיזהרי כשאת צועדת, יש הרבה בורות שקשה לצאת מהם. רק אל תיקשרי יותר מדי, כי את הולכת לעבור הרבה. זהו פסיפס אוטוביוגרפי של פרלה, וסיפורם של יהודים. סתם יהודים, יהודים סתם. מקיץ לקיץ, מפסח לפסח, מברכת לבנה אחת לאחרת. לקח לי זמן לפתח עניין כלפי הדמויות, אבל גיבורנו היטיב לתאר מציאות בה הכול שטוף זימה, תאוות מין ובצע - בעיירתו, בשכונתו, בביתו - שמצאתי הנאה כלשהי. אני רק אנושית. בעקבות ההשלכה הפרועה של ייסורי ההתבגרות המרתקים שאיש אינו רוצה, יצאתי מן העיירה בטריקת ספר עם הקלה מסוימת. אך מהיותי כותבת, אני תמיד משתדלת לחשוב צעד אחד אחורה. לא הצלחתי להניח את דעתי האם סיפוריו התרחשו או שמא מנותקים מהקשרם. הילד קצת חי בסרט שפס הקול שלו לא לגמרי התיישב עם התמונה. אבל הרי זה מובן, מאחר שפרלה כתב אותו דרך ערפל דיעבדי שקשה לפלטר. קשה לי להגיד שאני ממליצה עליו, כי בסופו של דבר לקח לי זמן רב להגיע לשלב ההנאה וכפי שאמרתי, לא הצטערתי שהסתיים. ובכל זאת, מי שמחפש ספרות יידיש קצת שונה, זה בהחלט ישביע רצון. לקריאה באתר סימניה