מוריה | בצלאל

לכתוב בבלוג הפך להיות מתסכל בדיוק כמו לכתוב ביומן רגיל לאחרונה. יש לי יותר מדי מה להגיד, אז אני פשוט לא כותבת. למרות שסוף־סוף צנחתי. מכל המעברים, האריזות, הפריקות, הפגישות והסידורים שהיו מנת חלקי בחודשים האחרונים ונצמדו לי לחזה כמו מדבקת ״שלום, קוראים לי–״, נראה לי שסוף־סוף הגעתי לרגע שבו אפשר פשוט לשבת. לא לישון, כי המוח עוד רועש. רק לשבת ולהדליק את הנר הקטן של הבלוג הזה, שמטיל אור על כל מה שנשאר בי. לעדכן. הבשורות הטובות? - עברנו צפונה, לקיבוץ מצובה, בית גדול עם נוף לים התיכון מצד אחד, ונוף דרום־לבנוני מצד שני. שלווה וחרדה משני כיווני אוויר. עברנו לכאן בתחילת מאי, וכאן נהיה עד סוף יולי. אהיה קיבוצניקית לשלושה חודשים. - הספקנו הכול (טפו־טפו־טפו), כל מה שתכננו להספיק לפני המעבר. כן, את. אני מדברת אלייך, רשימת משימות ארוכה ונרגנת שלא האמינה בי. צלחתי אותך, סימנתי אותך וחתמתי אותך. אין יור פייס, רשימה! - ו... קנינו רכב! הונדה CR-V יפיפיה משנת 2007. ישנה, אבל שמורה. לא עברה הרבה בחיים. האגדה מספרת (וגם רשיון הרכב) שהיתה שייכת לקרובת משפחה של אהוד אולמרט, אשה עשירה שהחזיקה בה בין כמה רכבים ורק לעתים רחוקות שלפה אותה מהחניה המקורה. אז יש לה קילומטראז׳ וחצי, כל החלקים מקוריים, הצבע מקורי, אפילו כל חוברות ההפעלה עוד בפנים, ומחזיק מפתחות מקורי של הונדה. רכב ישן במחיר של רכב ישן, שהוא כמעט חדש. אני מאוהבת. מאוהבת בה. מאוהבת גם בגובה שלה. היא מרימה לי את האגו. עכשיו אני מבינה למה נהגי משאיות הם לרוב פוצים: לראות את הכביש מגבוה נותן תחושת חשיבות. וזה בדיוק מה שאני צריכה אחרי שנהגתי תקופה באירופה המאופקת, וכעת צריכה להתרגל מחדש לנהג הישראלי. אני כל כך שמחה להיות במקום שקט. הרבה זמן עברנו בין ערים גדולות: ליסבון, קייפטאון, תל־אביב... ובתוכנו תשוקה לשקט. לקאנטרי־סייד. קיבוץ. מושב. מה שתביאו, רק לא עיר. ועכשיו אנחנו פה, וזה כמו לעצור ולנשום אחרי ריצה ארוכה, ולשתות מים קרים ולתפוס את הבטן בצד כי נתפס לך. יש לי עכשיו פינת כתיבה חדשה. חדר בקומה השניה שהימרתי למשרד, והנוף משקיף אל הים התיכון ומספק לי שקיעות מהסרטים. בשעות הפחות חמות, אני יושבת לעבוד מהמרפסת. ועכשיו לחדשות הכי עסיסיות: את סוף השבוע האחרון ביליתי בנמל יפו, בפסטיבל הסופרים השנתי. היה נפלא, למרות החלקים הפחות מרשימים. יש משהו מספק בלהיות מוקפת שלושה ימים בספרים ואנשי ספר, רק שיש כמה דברים שהייתי משנה. לא אחפור על כולם, אלא אזכיר רק את הגדול מכולם, כי הוא הכי הפריע לי: בתור מישהי שלא באה לשם בתור סופרת אלא בתור קוראת, הרגשתי נרדפת. לכל מקום שתפנה, יקפוץ עליך סופר נואש ויספר לך על העלילה של הספר שלו. לא מעניין אותו אם הסוגה מדברת אליך, אם מעניין אותך לשמוע, אם אתה בכלל בדרך החוצה – הוא רק רוצה לספר על הספר שלו. לא רק שזה לא היה מהנה, והרגיש יותר כמו פסטיבל שיווק ספרים מאשר פסטיבל סופרים, אלא שזה מוזיל את כל המקצוע. סופר לא אמור לרדוף אחרי אנשים כדי שיקראו את הספר שלו. היה לך מה להגיד וכתבת, תן לאנשים לגשת לזה לבד. בכנות אני אומרת, וזה לא היה במודע: לא קניתי מאף סופר שפנה אלי, אלא קניתי רק מהדוכנים של הסופרים שהתעלמו לחלוטין מקיומי. וזה לא עניין של מרדף אחר הקשה להשגה, אלא שהם פשוט הניחו לי לעמוד, לבחון את הרומן ולא להרגיש שכופים עליי שיחת מכירות. עוד דבר שהופתעתי לגלות בפסטיבל הוא שבהרצאות נפלאות היו מעט אנשים, ובהרצאות לא משהו, היו המון אנשים. לא באופן גורף, אבל היה איזה דפוס כזה. זו לא ביקורת כלפי הפסטיבל, אלא כלפי המין האנושי; אבל מי אני שאחליט מהי הרצאה טובה. סיימתי את הפסטיבל גמורה, שזופה ומרוצה, למרות החסרונות, ומי ייתן, אינשאללה, שנה הבאה אחזור בתור סופרת שראתה אור. אבל בלי מרדפים. ואם מדברים על סופרת שראתה אור, הבטחתי חדשות בנוגע לרומן, והרי הן: שלחתי את הרומן שלי לארבע ההוצאות לאור הגדולות בארץ: עם עובד, מודן, כנרת־זמורה וכתר. ארבעתן שלחו לי דחיות בזו אחר זו – דחיות נחמדות, מנומסות, כמעט מתנצלות – אבל דחיות. אחת מההוצאות האלו נתנה לי (לא בהתנדבות, כמובן. שילמתי על כך) סקירה רחבה יותר של שני עמודים על הרומן, היתרונות בו והחסרונות וכיצד יוכל להשתפר. היו שם נימוקים מאד משכנעים (פעם ראשונה שאני מקבלת דעה מקצועית על הרומן), והחלטתי לעבור עליו עוד פעם אחת. בפסטיבל הסופרים, פגשתי את שהרה בלאו (נערות למופת, יצר לב האדמה וכו׳), שהיתה מורתי בשתי סדנאות כתיבה שלקחתי בתל־אביב לפני עשר שנים. כן, עשור שלם שלא ראיתי אותה. ידעתי שהיא תהיה שם, היא העבירה הרצאה ופגשתי אותה כמה דקות לפני פתיחת הדלתות. היא שמחה לראותי, אולי כמעט כמו שאני שמחתי לראותה. היא שאלה אותי על הרומן, וסיפרתי לה על הדחיות. ככל שעובר הזמן, פחות ופחות מביך לספר על דחיות, בעיקר לסופרים אחרים. היא סיפרה לי סוד: הוצאות גדולות כמו אלה ששלחתי להן, לא מוציאות לאור ספרי ביכורים. הן מוציאות רק ספרים שכבר הפכו לרבי מכר. אם כך, שאלתי, מה הופך אותן לגדולות? והאם זה אומר שכעת עליי להתפשר עם הוצאה בינונית? לא היה לנו הרבה זמן לפטפט על הפילוסופיה שמאחורי מה הופך הוצאה לנחשבת והאם זה מוצדק, אבל היה לה מספיק זמן להמליץ לי על שתי הוצאות קטנות אבל איכותיות שלדבריה, אם היתה במקומי, היתה שולחת להן בלי היסוס. אז התכנית היא לעבור על הרומן עוד פעם אחת, ולאחר מכן, לשלוח את הרומן שוב, והפעם לעשות מחקר מעמיק על כל הוצאה אליה אשלח את הרומן ולא רק להחליט שכמה שיותר גדול – יותר טוב. למרות שזה תמיד יישאר חלום רטוב. מה שכן, מאז שחזרתי לארץ, אני מרגישה כמו ספוג בלוי, קרוע וגוסס שצריך להחליף. לא היה זמן לכיף. רק עבודה, בלי כיף. אפילו הפסטיבל, שבכנות נהניתי ממנו, הרגיש קצת כמו עבודה. לא היה לי רגע לעצור ולהתרווח, לא היה לי מספיק זמן אפילו לכתוב. כמה קשה זה – להמשיך להתרגש מכל מה שקורה עם הספר, עם עצמי כסופרת בתחילת הדרך, כשהכול מסתכם כרגע רק בעוד ועוד עבודה שנראית פחות ופחות יצירתית ויותר ויותר שיווקית. כולם ממשיכים להגיד לי שזה גורלו של האמן במאה ה-21. ואחרים אומרים לי לא לראות בעצמי אמנית כלל, אלא עסק. מותג. רק ככה מצליחים. אני לא מרגישה לא כך ולא כך. כרגע, אני מרגישה כמו בחורה עייפה שרק רוצה לכתוב כל הזמן, ואין מי שיקרא. אם האינטרנט לא הפך את העולם למקום שמלא ביותר תוכן משאוכלוסיה כלשהי מסוגלת לספוג, הבינה המלאכותית תעשה את זה. אז קראו לזה איך שאתם רוצים – אמנות, עסק, מותג, יצירת תוכן – מה שזה לא יהיה, לא נשאר לנו הרבה זמן לעשות את זה.

אחרי חודש בצפון תל־אביב, נשארנו כמה ימים בבית הוריי שבגליל. ימי משפחוחי של ידיים קטנות על הפנים שלי, נשיקות על המצח, הקול של אמא אומר ״רזית!״ (לא רזיתי) ואבא חושד, ״את אוכלת מספיק?״ (כן, אבל הוא לא מאמין לי). הצלחות מתמלאות מחדש לפני שמספיקים למחות, הטעמים, הריחות, הכול צועק ״בית״. השיחות הארוכות סביב השולחן, עמוקות ומגוחכות בו־זמנית – פוליטיקה, השלמת סיפורים, זכרונות ילדות שכל אחד זוכר אחרת (ואני תמיד זוכרת הכי נכון, כמובן). קצת מזה, והמשכנו לתחנה הבאה: יפו. אמנם אין לי קשר מיוחד עם יפו; למעשה, בכל פעם שהייתי ביפו זה היה כדי לבלות. מעולם לא חשבתי לגור בה, אפילו לא זמנית. והנה, החיים לקחו אותי לשם בדיוק כפי שהם לקחו אותי לכל מני מקומות מטורפים אחרים שמעולם לא ציפיתי (ולפעמים גם לא רציתי) להיות בהם. מקומות הרבה פחות צפויים או שגרתיים, בתחנות הרבה יותר מפחידות בחיי. כך או כך, לא ידעתי עד כמה אשמח לצאת מתל־אביב. כמה שאני אוהבת אותה, ככה אני נרתעת ממנה. תל־אביב היא נס קטן ואסון מתמשך בו־זמנית. למה התגעגעתי? לא למשכנתא על כל כוס קפה, לא לשכירות השערורייתית, לא לחניה שהיא זירת פשע בהתהוות וגם לא לחות׳ים המסכנים שאף פעם לא מצליחים לישון לילה שלם ברציפות. כן קצת לרוכבי הקורקינט הקוראים בחיבה, ״עופי מהדרך!״ – חמודים. גם אני התגעגעתי. אבל לים… אויש, הים. אלוהים. הים התיכון בסוף מרץ. החול החם והכחול הצלול שהוא חמים כמו חבר ותיק, אבל גם קר מספיק כדי לנשוך אותך בתחת אם תעזי לקפוץ. קפצתי. ברור שקפצתי. יום אחד הלכנו לרחוב שבו גרנו לפני חמש שנים, בסגר השלישי או הרביעי של הקורונה (איך הקורונה נראית כמו בדיחה בימים האלה). גרנו בסאבלט ברחוב ארבע ארצות, והחלטנו למצוא את הדירה. היה קשה לזהות, כי בכל זאת, עברו חמש שנים, אבל מצאנו אותה וגם את המרפסת העורפית. זה העלה הרבה זכרונות. בחצי מהשהות שלנו בתל־אביב, ביקרה חברה יקרה שלי מגרמניה שיש לה תלביבובססיה (עכשיו המצאתי את זה). היא מאותם אנשים שלא יכולים להכיל את אהבתם למקום מסוים (במקרה שלה, תל־אביב), עד כדי כך שהם רוצים להיות בכל כולה בכל זמן נתון, וגוררים איתם אנשים אחרים שהתלהבותם פחותה ואף הולכת ומפחיתה עקב נוכחותם האובססיבית. אבל מה זה משנה, היא נהנתה. אולי יותר מדי. החליטה להשאר ליותר זמן. יאיי. ״חכו לי, אני גמורה. איך אתם לא בהנג־אובר?״ עסוקות. אל תסתכל עליי, אל תדבר איתי. ״רגע, מה הוא אמר?״ התגעגעתי להיות בת ולדבר על בנים :) אז מה היה לנו עד כה? גליל, מרכז, גליל, מרכז. אחרי יפו אנחנו חוזרים צפונה. חזרה לאוויר הצלול, למים הנקיים (השתִיים), לירוק ולשקט. מי לא אוהב ירוק ושקט מדי פעם? רק עובדי מדינה. חוץ מזה, הספקתי לאכול, אחרי הרבה זמן, שווארמה באמת טובה (תודה, נצרת), ולראות מן השורה הראשונה את פלאי הנהיגה המקומית (מקווה שהבחור שנתקע בעמוד בככר מצא לעצמו גרר בשיאו של החג של בני־הדוד, ואני לא צוחקת). אז אנחנו קבורים בתקופה עמוסה כזאת של מעברים מסאבלט אחד לאחר וביניהם חיפושי רכב בלתי־נגמרים (חייבים רכב). אבל לראשונה אני לא מתלוננת על איך העור שלי מרגיש כשהוא נשרף תחת השמש הזאת, ואני רואה בבירור את צבע הבוגנוויליה שנשפכת מכל מרפסת שניה, ואני נהנית מטעמה המתוק של הישירות נטולת ה״סורי״ וה״אקסקיוז מי״ התפלים אחרי שישה חודשים בחו"ל. והכי הזוי – תאמינו או לא, עם כמה שהתקופה הזו מלאה סידורים ומשימות, אני מרגישה הכי רגועה בעולם. יותר רגועה משהרגשתי בחצי השנה האחרונה שבה לא עשיתי חצי מזה. זאת האמת.

אני בארץ. בגליל. אני בבית! איפה שהדברים קורים הרבה יותר מהר. האינטרנט מהיר, השיחות מהירות, אנשים מהירים לשפוט. הזיכרון קצר, הפתרונות זמניים. הכול מחולק לשחור ולבן, שמאל וימין, טוב ורע, הכול המתערבב בתוך הרעש, אבל דווקא פה שומעים כל שתיקה ושתיקה. הום סוויט הום. כמה חיכיתי, כמה התגעגעתי. רציתי לחזור קודם, אבל כל העניין עם דרום־אפריקה דחה את זה והגעגועים רק גדלו. הגעתי לכאן ונישקתי את האדמה. זה כל כך בודד, לנדוד, רחוק מהמדינה, מהשפה, מכל העולם הזה שנבנה סביבך כל החיים. כל כך קשה לנשום כשאת רחוקה כל כך הרבה זמן. לפעמים זה מדהים להרגיש את הדקירות והעקצוצים. מפתיע, כואב, אבל מרגש. אין שום דבר אחר שמרגיש ככה, אחרי יותר מחצי שנה של מרחק. כששואלים אותי למה עזבתי את הארץ, אני תמיד עונה אותו הדבר – על מה אתם מדברים? מעולם לא עזבתי. אדמה עוזבים רק בלב. ועוד אדמה כמו שלנו, שבה החיים והמתים עסוקים בלי הפסקה בהגנה הדדית, שבה הזמן רחב והמרחב לינארי, וכולנו מחליפים תור בלהציל זה את זה, הלוך ושוב, לנצח – זו אדמה שלא תעזוב את האדם. הגעתי לכאן לפנות בוקר, ועכשיו אני בגליל, בבית הוריי. הימים הראשונים נמחקו לתוך עבודה שהצטברה מפאת הטיסה. מכיוון שהזמנתי את הטיסה בתקופה שלא היה ברור מה יהיה מבחינת העסקה, חששתי שאם תפרוץ שוב מלחמה, יבטלו את הטיסה. לכן, הזמנתי אל־על; הם היחידים שלא מבטלים. אבל לצערי, אין להם טיסות נוחות מליסבון. תמיד אמצע השבוע, תמיד בלילה, תמיד נוחתות עם לפחות שני ימי עבודה מפוספסים. טיסות לארץ הן כמו טמפולינה, גם אם מצליחים לנחות נכון, זה יכול להיות על הפנים. ובמיוחד במקרה הזה. כבר בבוקר הראשון, הייתי אמורה לנסוע צפונה ולעצור בדרך בלב־המפרץ, אבל שיניתי את התכנית ברגע האחרון. בדיוק באותו בוקר, באותו זמן – היה שם פיגוע. במוצאי שבת האחרון, תכננו אחותי ואני ללכת לאיזה מרכז קניות, ביטלנו. באותו ערב, היו שם יריות על רקע פלילי (טוב, בלילי). בקיצור, שבוע כזה של ברוכה השבה. אבל השבוע לא רק רצתי בשדה מוקשים. גם הייתי עטופה באהבה ישנה ונצחית. משפחה, אהובים, קרובים ורחוקים. הוריי, אחיותיי. אחייניי המתוקים שגדלים מהר מדי מאחורי גבי והפכו לאנשים קטנים שבעיותיהם, סיפוריהם, אהבותיהם – הכול גדל איתם. מחר, אני עוברת לדירה זמנית בצפון תל־אביב, שם נהיה עד שנמצא מקום לטווח ארוך יותר. בעלי עדיין בליסבון; אחיו הגיע לבקר והם מבלים להם. ביום חמישי בבוקר, הם יינחתו יחד בארץ, הוא יגיע לדירה ושוב נתאחד. התוכנית שלי פשוטה אבל מוקפדת: להגיע לתל־אביב, להתקלח, לישון שבוע וחצי. זה אמנם מעט, אבל זה יאלץ להספיק.

השבוע חזרנו, טר ואני, מקייפטאון. שלושה שבועות בקצה השני של העולם, שם קיץ וחם, והים הוא אטלנטי ולכן, קר. לא קר־מרענן, אלא קר־קפוא. קר כמו החלטה שגויה. כמו חרטה עמוקה. איך אומרת אחייניתי... בלתי. קר־בלתי. נחתנו אחרי 15 שעות טיסה, כולל קונקשן בפריז, הישר אל בוקר הלוויה. סיפרתי מעט על הלוויה ברשומה הקודמת, מה שלא סיפרתי זה שלא היה זמן להתמקם, לנוח, להתרגל לאקלים החדש – מיד למקלחת, להתלבש, לצאת. לי אין את היכולת המופלאה ומעוררת הקנאה של שינה בטיסות, היכולת שלי בטיסות מסתכמת בכאבי גב, אז הייתי עייפה מאד, כל עפעף משקולת, מתקשה לנווט את עצמי מחיבוק אחד לאחר, לא מנסה אפילו לזכור את שמות האנשים ולתייק אותם עם הפרצוף הנכון במוח. כל מה שרציתי היה להתרסק על מיטה, כל מיטה שתביאו לי, ולישון כמה שבועות ברצף. אבל לא היו לי כמה שבועות לישון, כי הגענו רק לשלושה. בשבוע הראשון נשארנו באירבנב האנטישמי שלנו. למה אנטישמי? כי איך שנכנסנו, היה שם ציור של גבר עם כאפייה, מה שהדליק אצלנו נורה אדומה קטנה. אבל רק כשהדלקנו את הטלוויזיה החכמה הבנו בדיוק היכן נפלנו. היוטיוב של בעלת הבית, פאטימה, היה שטוף בסרטוני תעמולה. העולם כולו, לפי האלגוריתם שלה, היה מקום פשוט להבנה: הכול באשמת ישראל. ישראל הורסת, ישראל כובשת, ישראל מורידה גשם בחורף. האלגוריתם חשב שפאטימה צריכה לדעת את זה, ואני חשבתי אחרת – שיש לה כנראה הרבה מה ללמוד. חיפוש זריז – והופ, דאגלס מאריי מתנגן לו על השתק. אני את החומר כבר יודעת, העיקר שהאלגוריתם יעשה את שלו. אחרי כמה סרטונים שלו, ראיתי שזה עובר לאליקה לה־בון. עוד סרטון ועוד אחד, ועוד אחד. מבחינתי, שיופעלו כל הלילה. והנה, הפיד שלה כבר לא נראה כמו קודם. אין בעד מה, פאטימה. הפלוס בדירה האנטישמית היה שהיא ממוקמת ברחוב המקביל לזה של חמותי, כך שיכולנו להגיע בכל יום במהלך השבעה, לתמוך, לעזור, לבלות איתה זמן. היא שמחה בנו וחזרה ואמרה כמה טוב שאנחנו שם. זה היה שווה את הכול. בשבוע הזה למדתי לא מעט על המשפחה של טר, שכעת היא גם המשפחה שלי, ובכלל, על הצד האשכנזי שגם הוא כעת שלי אבל תמיד הרגיש מרוחק. אני חצי תוניסאית וחצי פרסיה. במשפחה שלי, שבעה זה מחזה אחר לגמרי: אצלנו, הבית יהיה עמוס באנשים. קולות וצעקות מתנגשים זה בזה, סיפורים שיוצאים מכמה פיות במקביל שאין לך מושג מי מדבר עם מי ומי קוטע את מי, ומי בכלל לא מקשיב וצוחק ברגעים הלא נכונים. צלחת הבורקסים מתרוקנת ומיד מתמלאה מחדש, צלחת העוגיות והוופלים מועברת מיד ליד. דברים מתפוררים נטבלים בקפה, דברים מתוקים נכפים על אנשים שזה עתה נכנסו מבעד לדלת. איך שהיא נפתחת, אחרים יוצאים, ותמיד יהיה מי שילווה אותם לאוטו ומי שיצעק, ״תלווה אותם לאוטו!״. נשים מדברות, גברים מתפללים. נשים קוראות תהילים, גברים מנמנמים. צעירים עושים סלפי, ילדים רבים ואז משלימים. ההמולה גואה ונופלת כים בירח מלא. אצל המשפחה של טר, זה עולם אחר: חמותי ישבה על הכורסא של בעלה המנוח כשהיא ללא כרית והמושב נמוך. מדי פעם היתה מקבלת שיחת ניחומים בטלפון ומדברת כעשר־עשרים דקות. טר ואני ישבנו מולה, מנסים למלא את החלל בשיחה, בבדיחות, ברעש שלא יאפשר מקום לשקט. מדי פעם עולה סיפור זה או אחר, ואט־אט אני זוכה להכרה עמוקה יותר עם המנוח. זה קורה בשבעה, לא? היכרויות רטרואקטיביות כאלה. ומדי פעם יבואו אורחים. הם יתיישבו כשהתיק עדיין על הכתף, יסרבו בנימוס לכל משקה או כיבוד שתציע להם, ישחקו במפתחות של הרכב בין האצבעות בעודם מדברים על המנוח ועל כמה שהם מצטערים שהוא איננו, על כמה שהוא סבל ועל כמה שהיא חזקה. איכשהו, הם מניעים עיניהם אל השעון בזהירות רבה, שלא ייתפסו כשהם מציצים בו, חלילה. ואז, לאחר עשר דקות, הם יגידו שהם עצרו לביקור קצר כי רצו לראות איך היא אבל הם ממש חייבים לזוז, לצערם. נבוא שוב, אם נצליח. הם בדרך כלל לא מצליחים. ואז זה שוב שלושתנו. נאכל ביחד ארוחת צהרים סביב השולחן, ונחזור לסלון. אני אעשה כלים, היא תגיד שאין צורך, אני אתעקש. נכין תה, נפטפט. חשוב לי להבהיר שחמותי אינה אשה בודדה. יש לה קהילה, והקהילה היהודית בקייפטאון היא כנראה מהמדהימות בעולם, זה מוכח. אבל משפחתה פזורה ברחבי העולם. אחותה בקנדה, והשאר בישראל. וכך, לצד השבעה, החל הדיון המיוחל לו המתנתי בסבלנות כבר שנים – העלייה לארץ! מאז שחזרה בתשובה, ערגה חמותי לעלות, אבל בעלה הזקן ממנה בעשור וחצי, הרגיש שאין לו מה לחפש בארץ בגיל כזה, אז הם נשארו בקייפטאון. לא ייפלא אפוא שבשבתה על כורסת בעלה, יושבת על מותו, וכבר היא מתחילה לחפש את המסמכים שיאיצו את תהליך העלייה שלה. אשקר אם אומר שאני לא נרגשת מכך – סוף־סוף תהיה במקום אליו היא שייכת. בערבים, הלכה חמותי לבית הכנסת, כי בבית לא היה לה מניין. היא ביקשה שבנה יתלווה אליה, וטר עשה כבקשתה והתלווה אליה בכל יום, עניין שהוא לא רגיל בו ולא היה לו פשוט, אבל בעלי זורם כירדן ומכבד את אמו מאד. לאחר שחזרו מבית הכנסת, היינו אוכלים ארוחת ערב ביחד, ותם ונשלם. כאן חמותי כבר גמורה והולכת לישון, ואנחנו הולכים להמשיך את הערב שלנו בפאב או בדירה האנטישמית. כך בילינו את השבוע, כל בוקר הלכנו לחמותי והיינו איתה עד הערב. טר, בן מסור שכמותו, דאג לבירוקרטיה – העביר חשבונות על שמה, עדכן חברות ביטוח, נפטר עבורה מהתרופות שנשארו ובגדול, צייר עבורה מתווה לחיים שאחרי. עזרנו לה בקניית מיטה עבור חדר האורחים וצביעת קירותיו, שעתיד היה להיות חדרנו בשבוע שלאחר מכן, וכך היה. מיד לאחר השבעה, החדר היה מוכן ועברנו לביתה של חמותי. היא חזרה לעבוד, וגם אנחנו. היא שמחה שהבית מלא ב״רוח נעורים״ כפי שהיא קראה לזה. השיחות בינינו, ההתגרויות שלנו אחד בשניה לאורך היום, בדיחות הדעת, כל אלה היו דברים שאינה מורגלת בהם בחייה השקטים, והיא אהבה את זה מאד. בין היתר, היה עלינו להעניק זמן לאביו של טר, שהרגיש נחות בתוך כל זה, ולחברים ותיקים שלו. אחרי הכול, טר גדל בקייפטאון וחי בה עד שנתו ה־29, והיא רחוקה מאד אז לא יוצא לנו לבקר בה לעתים תכופות. בקייפטאון יש רק בית ספר יהודי אחד, ולכן, כל היהודים בעיר הכירו זה את זה. הם כולם הלכו לאותו בית ספר! אז בילינו את רוב זמננו בין אמו לחבריו הותיקים של טר, ואני, שעדיין קיויתי למצוא איזו פינה של שקט, המצאתי לנו רוטינה אחת קדושה – בכל ערב, בשעת הדמדומים, ירדנו לטיילת. השמש נעלמה לאיטה לתוך האוקיינוס וכך גם הלחץ של היום; מה שנתן לנו הפוגה לקראת יום המחרת שבו נראה עוד אנשים, נעשה עוד סידורים, ואיכשהו, עדיין נעבוד מול לקוחות כאילו הכול כרגיל. קייפטאון מהממת והביקור הזה היה שונה מאד מביקורי הקודם. אני מקווה שהביקור הבא יהיה של שמחה ולא של עצב, ושבו ננפוש ולא נעזוב הכול ונבוא עם הבעיות והעבודה על הכתפים. בינתיים, אנחנו שוב בליסבון. שוב קר, שוב יש לנו פרטיות, אבל לא התמהמהתי וכבר הזמנתי שוב כרטיס טיסה. הפעם לכיוון אחד, ל-2 במרץ. אני באה לארץ ומקווה להשאר לכמה שיותר זמן. די, כבר מעקצץ לי. רוצה הביתה.

יום חמישי, הודעה בווטסאפ שידעתי שמתישהו תגיע. אביו החורג של טר נפטר מסרטן הכבד. גסיסה ממושכת. כאב. זה היה תהליך איטי, והסוף... צפוי, כמו כל הסופים הידועים מראש שבכל זאת באים בהפתעה. טר היה בלונדון כשזה קרה. תוך שעות הוא היה על מטוס. אנחנו בקייפטאון עכשיו. כשאתה צעיר, המוות הוא רעיון. קונספט. משהו שקורה לאנשים אחרים, חלקם קרובים אליך וחלקם זרים, רובם אפורי שיער. אבל אתה תמיד בצד המתאבל, אף פעם לא בצד המת. באיזה שלב, אתה שם לב שהוא תמיד שם. המוות, כלומר. עומד מאחוריך ומצדדיך, אחת, שתיים, שלוש. הוא לא מתנפל, הוא מחכה, אוסף. מסוע ענקי שאין לו כפתור עצירת חירום. אתה צועד לכיוון הנגדי בטור עם יקיריך על המתכת הצרה, הנעה. מישהו מאחוריך נעלם; מישהו מלפניך מביט לאחור בחשש. ואתה מבין שהחיים הם בדיוק זה – מסוע שמוביל את כולנו לכיוון אחד, והוא לא הכיוון אליו אנחנו הולכים. הלוויה היתה אמוציונלית, עוד עניין צפוי שהמוות מביא איתו. אמוציות ומשיכות אף. מישהו מניח יד על כתף של מישהו אחר. אני רואה אנשים בוכים, אני שומעת רשרוש של ממחטות נשלפות, לא יודעת מי זה מי. כל הפרצופים והשמות החדשים שהציגו את עצמם בפניי מתערבבים לי בראש, מתמזגים לכדי המולה שקטה של צער. ההספדים מספרים על אדם שלא הכרתי עד הסוף, ואני בכל זאת מתגעגעת אליו. הנחמה היא שאנחנו בקייפטאון, עיר הולדתו של טר; עיר של נופים שגורמים לך להרגיש קטן, ושל שקיעות מהסוג שמזכירות לך שהזמן לא מחכה לאף אחד. מצאנו אירבנב ברחוב של חמותי, ואנחנו אצלה ואיתה יום ביומו. התכנית היא להיות איתה כל כך הרבה שיימאס לה מאיתנו. אז אלה ימים של קפה וזיכרונות, סיפורים שנשלפים מתוך אלבומי תמונות מעוררי "זוכר את זה?" כאילו אפשר, אם רק נזכור חזק מספיק, להחזיר אותו לרגע אל המסוע. בין לבין, אני מעיפה מבט בטר וסורקת בדממה. רואים שהוא נמצא בזון משלו, שלוקח לו זמן לעכל את זה. ואני? אם היה בחיים את הפטיש האדום הקטן הזה, כמו שיש ברכבות, הייתי מנפצת איזה חלון ובורחת החוצה. אבל אין לי פטיש אדום קטן, אז אני כאן. מנסה להיות, בשבילו, בשביל אמא, כמה שאפשר, איך שאפשר ומתי שהם צריכים.

בארבעת הלילות האחרונים, אני מתעוררת לפנות בוקר, מוצפת במחשבות שליליות. זו לא התעוררות פתאומית של רעש או הפרעה, אלא התעוררות איטית, כזו בה החלום הולך ומתרחק מעולם הפנטזיה ואט־אט המוח שלך מבין שאת במיטה, חולמת. אז אני מעמידה פנים שאני עדיין ישנה – אם אני זוכרת על מה חלמתי, אני אפילו מנסה להשלים את החלום, להשלות את מוחי, שלא יבין שהתעוררתי – אבל הוא אף פעם לא נופל בפח, ואני שוכבת במיטה והמחשבות עולות, מטפסות, חונקות. משחקות מסירות בין המוח לתודעה, בין התודעה לעצבים, בין העצבים לפעימות הלב, וככל שהן מטפסות ולופתות, כך השינה מתרחקת; וככל שהשינה מתרחקת, כך יותר קשה לקרוא לה לחזור. לקח לי זמן להבין שהסיבה היא, כנראה, לחץ. הרי בן־אדם אמור לדעת אם הוא בלחץ ממשהו, לא כך? אבל אחת מדרכי ההשרדות שלי בערך מאז שאני זוכרת את עצמי הן הכחשה. לא חושבת על הבעיות, מסיחה את דעת עצמי בכל דבר אפשרי כדי לא לשקוע בהן. ואכן, יש לי סיבות להיות בלחץ; אני בתקופה של צומת דרכים ולא יודעת מה יביא איתו המחר מכמה בחינות. כנראה שיש לחץ שהצטבר, והוא צף ועולה כל יום לפנות בוקר, מעיר אותי ומכרסם בי. אז חשבתי לנסות כיוון אחר. זהו יום גשום עם אזהרות מזג־האויר, איזה יום יותר מושלם מהיום לא להסיח את דעתי בעבודה ובסידורים, אלא לתת לעצמי הפסקה. היום אני לוקחת יום חופש ומשאירה הכול מחוץ לדלת. אל תנסי להתעסק במשהו כל הזמן, אל תעבדי את עצמך לדעת, תני לדאגות מקום. תני להן להיות. תני לזמן לעצור – ותכתבי על כך. השמים היום אכן התכסו עננים בקצב מסחרר. כבר סיפרתי לכם על החזרה לליסבון והנחיתה בלב הסערה: היו חגים, היו אירועים, היו הסחות דעת נפלאות. אבל כעת הרוחות קצת נרגעו ואני כאן, יושבת, מחכה. למה אני מחכה? לכמה דברים: אני מחכה כל יום לשמוע חדשות על אביו החורג של בעלי, שמצבו אינו טוב. אנחנו מדברים איתם כל יום ומקווים לשמוע רק דברים טובים, אבל לצערי, זה לא המצב. ברגע שיגיע לנקודת האל־חזור, אנחנו עולים על מטוס לדרום־אפריקה. אני מחכה לדעת מה יהיה עם הנסיעה לארץ, אבל אנחנו לא יכולים ללכת לשום מקום עד שנחזור מדרום־אפריקה, ומי יודע מתי זה יקרה. בינתיים, אני מתגעגעת לארצי, לחבריי ולמשפחתי, ומרגישה את הגעגוע בכל עצם מעצמותיי. אני מחכה לדרכון הפורטוגלי שלי. אמרו שנתיים ועברו כבר ארבע. אמנם יש לי כרטיס תושב, אבל זה לא מספיק כדי להשכיר דירות, לקנות רכב, לפתוח חשבון בנק וכל אותם דברים חשובים שאנחנו לפעמים צריכים לעשות באירופה. אני מחכה לראות שוב את שתי חברותיי הקרובות ביותר מליסבון – שעברו שתיהן דירה, כל אחת למדינה שונה, והותירו אותי להרגיש לבד יותר מאי פעם; לדעת שאין זמן טוב יותר מעכשיו לעבור, בעוד אין ביכולתי ללכת לשום מקום. ואני מחכה – וזו ההמתנה הכי קשה – לתשובות. הבקבוק שלי נזרק לים. שלחתי את כתב־ידי למספר הוצאות לאור, ואני מחכה לשמוע מהן. אני פצצה מתקתקת, ולא יודעת מה לעשות עם עצמי. אני יודעת שהדברים האלה דורשים זמן, לפעמים המון זמן, אבל עד אז, אני מחכה את עצמי לדעת, למייל שישנה את כיוון חיי. אז עם כל ההמתנות האלה, עם כל ה״לחכות״ האלה, עם כל ה״מה יהיה״ האלה – מה הפלא שאני מתעוררת לפנות בוקר, מוצפת דאגות?

לאחר החודש האחרון בכפרים הציוריים של רומניה, שבהם כל נשימה מתובלת בניחוחות של שלג ויער, ההתאקלמות מחדש היתה קשה מהצפוי. ביתנו, למשל, אשר סגור היה ימים רבים, קיבל את פנינו באויר דחוס ולח, כמעט עוין. כאילו נעלב מנטישתנו. כל ניסיון לחממו ולפייסו נחל תבוסה. ובכלל, לאחר חודש של חורף רומני אמיתי, נדמה לי שמיציתי את עונת הקור ואני מוכנה, מוקדם מדי, לקדם בברכה את האביב. בכל זאת, אני אוהבת חורף. בעיקר חורף אמיתי כמו זה שחוויתי ברומניה. בתור גלילית, החורפים שגדלתי עליהם היו שבריריים, ביישנים, ואת כמות הימים המושלגים אוכל למנות על יד אחת. הגליל התחתון הוא הגבחת של הצפון. מסביב ירדו מעט, ירדו לאט, נמסו, ירדו עוד קצת במקום אחר, כמו המורל הישראלי בשנה האחרונה, ורק לנו לא נשאר. הלובן היה מרצד על פסגות השכנים, ואם רצינו לראותו מקרוב היינו צריכים להתבצל, להתחצל, להכנס לאוטו ולנסוע לצפת או לבית ג׳אן. היינו יוצאים מהאוטו לשתי דקות, להביט סביב ולהכריז, ״איזה יופי!״ רק כדי לחזור פנימה בשפשופי כפפות, מי ישמע. אבל ברומניה הוא הגיע עד למפתני – פעמיים (הפעם השניה היתה יום הולדתי העברי), וזה היה נפלא. עם שובנו לליסבון, חיינו התחדשו בזריזות מסחררת. חברים הזמינו אותנו לחגוג את פתיחת העסק החדש שלהם; הם התחילו למכור קפה מאצ׳ה ממש מעבר לפינה. לא כוס הקפה שלי, תרתי משמע, אבל לא תומכים בחברים בתנאי טעם וריח. גם קבוצת השחייה של בעלי, שהתחיל לשחות בים הפתוח פעמיים בשבוע, הזמינו אותנו למסיבת חג מולד מיוחדת. אחרי שחיית לילה בתוך מי האוקיינוס האטלנטי הקפואים, הם פגשו אותנו – בני המשפחה – במסעדה חמימה. והם לא היחידים; לקראת החנוכריסמס הוזמנו למסיבות חג מכל עבר, כל אחת צבעונית ותוססת יותר מקודמתה. בתוך כל זאת, נותר מעט מדי זמן להתאקלם מחדש. ואני, מעניין למה, לא הרגשתי במיטבי. כאבי ראש שבאו והלכו, ועייפות כמעט כרונית השתלטה עלי. ואז, בשבת האחרונה, נפלתי לתרדמה של כמעט שלוש שעות שהחזירה לי את החיוניות. הסברתי לשואלים שזה כנראה מזג האוויר הכה שונה בין המדינות שהשפיע עלי, אבל האמת הפשוטה ידועה לי: זה המעבר החד מהכפר השקט לעיר ההומה, שדרש ממני יותר מכפי שציפיתי. הרעש הרבה יותר צורם אחרי חודש של שקט מופתי. וכעת אנחנו כנראה לקראת טיסה נוספת, והפעם הסיבה אינה משמחת. אביו החורג של בעלי, איש מקסים עם מידות טובות וחיוך שובה, גוסס. הרופאים אומרים, ״בכל רגע״, ואנחנו עומדים לפני הצעד הבא. בשלב כזה, כל מילה נראית לא מספקת, כל מחווה לא משיגה את המטרה; אנחנו רק רוצים להיות שם, בלי צורך במילים. אבל אנחנו רחוקים, והכול מרחף בין ודאות לאי־נמנעות. הוא כתב ספר מדע בדיוני מופלא בשם ״Mobrad״, שטרם תורגם לעברית. ניסינו לקרוא אותו ביחד, אבל הגענו למסקנה שזהו ספר שצריך לשקוע בו לבד, ושכל אחד רואה בו עולם אחר. הוא, כמובן, מומלץ עד מאד. אולם מחברו המוכשר הולך ודועך, ואנו כבר נערכים נפשית לטיסה ״בלתי צפויה״ לקייפטאון, דרום אפריקה, שם גרה משפחתי השניה. אני מצטערת לסיים את הפוסט עם חדשות כאלה. מי יתן והפוסט הבא יהיה מלא רק בבשורות טובות, ואולי אפילו ניסים. עד אז, אאחל לכולנו חנוכה שמח ומלא אור!

מחר ניפרד מקאמפולונג, אותה עיירה קטנה ואפורה שנדמה שמכסה בנשימתה החרישית את העמל היום־יומי הנסתר מעין. עשרים־וארבעה אלף תושבים חגים סביב ציריהם, עשרים חנויות בגדים יד־שניה, חמישה בתי לוויות, וכביש אחד ארוך שמתעקל בסופו על תוך חשכה מוחלטת, כמעט כאילו מנותק מכל מקום אחר. השהיה היתה עונג צרוף, ואילו יכולנו להשאר זמן רב יותר, כנראה שהיינו עושים את זה. אלו היו הימים הקרים הכי נעימים שחווינו. הנה כמה רגעים שאשמח לחלוק: המארחת שלנו היתה החתולה צפורה, ששמה ניתן לה לאחר שגילינו שהיא מבינה עברית על בוריה. בוקר אחד, אורחות פורחות הגיעו לפת שחרית בחצר האחורית שלנו. בואו נגיד שעם הקור הסתדרנו. רוב הערבים היו שקטים להפליא. נחשו, מה קראתי בשהותי כאן? ואפילו זכינו לשני ימים של שלג, שאחד מהם יצא ביום הולדתי העברי. עבור גלילית כמוני, שלג זה אכן יום חג. היום האחרון שלי כאן יוקדש כל כולו לכתיבה. ככה אני – צפויה במעשים הקטנים, בחיי היום־יום. אבל בסיפורים? לעולם לא. מקלט הכתיבה שלי בעליית הגג. אני מקווה לסיים היום את הסיפור שהתחלתי כאן. זוכרים? זה שבתחילה נדמה היה קצר, כמעט גחמה חולפת, אך עד מהרה הוא התעורר לחיים, צמח פרא, קרע את תפריו והפך ליישות עצמאית שלא ניתן לכלוא עוד במלים ספורות. מפה לשם, נשמת המקום התגנבה חרש אל כתיבתי. רומניה, ובפרט קאמפולונג, נושבת בין השורות. לא באופן בוטה, אבל היא שם, כמו צל שמתארך עם השקיעה. לכן, אני יודעת שאם לא אשלח את הסיפור הזה אל סיומו כאן, במקום שבו נולד, הוא יישאר לא גמור. יתפוגג לו בליסבון, ייסחף בין רגעים יום־יומיים ויתפזר אל תוך אותו חלל רפאים שבו מצטברים סיפורים לא־גמורים, גועשים, שמאיימים לבלוע את כל אשר כתבתי ושעוד אכתוב.   אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הייתי כה מלאת השראה. נדמה לי שלא ידעתי כמה הייתי זקוקה למסע הזה עד שהתממש. יש דברים שאפשר למצוא רק במקום מסוים, בזמן מסוים.

הבית בקאמפולונג, רומניה לחודש נובמבר חלפו שבועיים מאז שעברנו לרומניה, שזה חצי מהזמן שתכננו לשהות בה, שזה המון זמן אבל גם ממש מעט זמן, שבמהלכו כתבתי שלושה סיפורים. כן, שלושה. וזה, בלי לספור את אלה שמתבוססים במלותיהם בצדי הדרך וטרם זכו לסוף. שינויים, כך מסתבר, נותנים לי השראה בכמויות מסחריות. בית חדש, נוף חדש, תרבות חדשה – כל אלה מפיחים בי מלים והופכים אותי לפס ייצור של סיפורים טריים מהניילון, מאמרים, אנקדוטות, מהחיים או מהדמיון, חלקם קצרצרים, חלקם קצרוכים, וחלקם ארוכים כפקקי איילון אך זורמים כירדן, ואולי יהפכו יום אחד לרומן באורך מלא. אבל הסיפורים – מה טיבם? הסיפור הוא בעיני המתבונן, כמובן, אבל האמת היא שהחלדתי. לא מזמן אמרתי לבעלי, ״החלדתי.״ ״מה את שחה?״ התפלא, ״את רק צריכה להתעמל קצת יותר.״ ״לא בגוף, נו!״ אמרתי. ״החלדתי. אני כותבת כמו נערה שמתנסה בסדנת כתיבה בפעם הראשונה. איפה הכותבת שהייתי? אני קוראת את הדברים שכתבתי והם נראים לי כמו העתק זול של משהו שניסיתי להגיד.״ הוא חשב רגע, ואז שאל, ״מתי בפעם האחרונה כתבת סיפור מתחילתו ועד סופו?״ נאלמתי. ״סיפור, שיר, קטע, סלוגן. משהו?״ סיפור שנכתב מתחילתו ועד סופו... זה היה בדרום־אפריקה, במהלך תקופת הקורונה, בעיירה קטנה בשם הנסיך־אלברט. נסעתי לקייפטאון לשבועיים שנמתחו לכדי שמונה חודשים בעקבות הסגרים. שם, בין הרים עוצרי נשימה, עטופה בנוף ההררי־מדברי, כתבתי המון. לילה אחד, חלמתי חלום. אחד החלומות הארוכים האלה שהם חיים שלמים, מציאותיים, ואתה מתעורר ולא מאמין שכל זה לא קיים. זו היתה תקופת חיים, מבחינתי. מיד הכנתי קפה וישבתי במרפסת לכתוב אותו. הוא עוד היה טרי בראשי, אז שקעתי שוב בתוכו. אני מדברת, כמובן, על ״ונדנה״. מאז עברו עלי הרבה טלטלות, בעיקר משפחתיות. כתבתי, כמובן. מעולם לא הפסקתי. יש לי אוסף מכובד של חצאי סיפורים, מאמרים עקרים, שברי קטעים בעלי פוטנציאל לא ממומש. רובם יושבים במגירת חוליים, מקווים יום אחד להתאושש ולצאת אל האור, ואת רובם לא פתחתי שוב מאז שנכתבו וננטשו. בעיקר, התרכזתי ברומן שלי, שסיימתי את כתיבתו. אבל מאז לא הנבתי משהו חדש, סיפור שיתגבש לכדי משהו שלם, שאפשר להתענג עליו מתחילתו ועד סופו ולסיים באנחה, או בדמעה או בצחוק. אבל כל כך הרבה זמן לא כתבתי משהו שהוא לא הרומן, שקולו של המספר מאוקלם בראשי ועולמו עדיין מוטמע בעולמי. אני קצת מרוחקת מדברים אחרים, מנותקת ו... נו, חלודה. מוזר, לא? וזה לא הכול. כאן, ברומניה, מצאתי שמאחר והאוירה כה שונה והשקט כה מוצהר – בעיקר כי בחרנו לשהות באזור כפרי ולא בעיר, בכוונה תחילה – הנה שוב אני יודעת לקום בבוקר ולא למהר לעבוד. במקום זה, אני יושבת עם כוס קפה מול האח, מקשיבה לפצפוץ העץ, אולי קוראת פרק או שניים מספר – ואחר כך הולכת לעבוד, בראש נקי. לפעמים אני מתחילה את היום בכתיבה. ככה, כשהעינים עדיין מכוסות קורים והמוח עדיין מטושטש־עונג. אז עכשיו, אני צריכה ללמוד מחדש איך לא לכתוב רומן. לפחות, עד לרומן הבא.

אורזת. אני שונאת לארוז. אוהבת לפרוק. אריזה היא סוף, פריקה היא התחלה חדשה. אריזה זה לשלוח חלקים ממך הרחק, פריקה זה משהו שנשאר איתך. אריזה זה לדרג דברים לפי חשיבות ואז לדחוס אותם לתוך מקום קטן, לפרוק זה לפזר את החפצים שלך סביבך, לסמן טריטוריה, גם אם היא זמנית. אריזה זו עצירות, פריקה זה שחרור של אחרי הקפה. אני שונאת לארוז, אוהבת לפרוק. אבל היום אני אורזת, יש גם ימים כאלה. נובמבר שלנו יקרה ברומניה. זה התחיל מאורחת מהעבר שהתעוררה בחזרה לחיינו. זו בחורה מהארץ שמסבלטת אצלנו, כשמתאפשר, כשהיא צריכה להגיע לפורטוגל לנסיעות עבודה. כשהיא שאלה אם תוכל ללון בביתנו במהלך חודש נובמבר, התלבטנו קצת, ואז טר ראה בכך הזדמנות לבקר במולדתו, קייפטאון, דרום אפריקה. מאז החתונה שלנו, הוא לא ראה את משפחתו, וחשב שזו תהיה הזדמנות טובה. אבל איכשהו, עם סיומו של הקיץ הכה ארוך, עלו וצמחו וטיפסו לראשנו נופי נורווגיה הקפואים, ויופיו של הזוהר הצפוני. מאז שקראתי את הטרילוגיה של פיליפ פולמן, חומריו האפלים, אני חולמת לראות את הזוהר הצפוני. מדובר פה בשנים ארוכות של השתוקקות ליופי שראיתי רק בדמיוני. אבל למצוא מקום במחיר שפוי שאינו בעיר ושניתן לראות ממנו את הזוהר הצפוני התגלה כמשימה קשה ומייאשת. נורווגיה אמנם אינה בלתי אפשרית, אבל היא לא פורטוגל. בינתיים, המסבלטת שלנו רצתה תשובה. אפשר להגיע? שאזמין כרטיס טיסה? למרות שלא היו לנו תכניות ברורות, אמרנו שכן. לא ידענו לאן נלך, אבל ידענו בודאות דבר אחד – אנחנו רוצים ללכת. לאנשהו, כל מקום. עקצץ לנו לחוות הרפתקאות חדשות, מקומות חדשים, אוכל אחר, אויר שונה, נוף חדש – זה מה שתמיד עשינו, לפחות לפני המלחמה. ובעיקר, רצינו הפסקה מהעיר. ליסבון זו עיר צפופה, ובביקורינו הארוכים בארץ אנחנו תמיד כל כך עסוקים ומיתזזים בין חברים למשפחה. רצינו להתקנך (להכנס לקונכיה? זאת צריכה להיות מילה), במקום שקט, רחוק מהעיר, מקום קר שייתן לנו סיבה להתחפר, להכנס לחרופ חורפי ולהקיץ רק בקיץ. מצאנו חברים שרוצים להצטרף לנורווגיה, אבל איש מהם לא ידע מתי יוכל ולכמה זמן, כך שכל העניין הפך מעורפל מדי. בשלב הזה עשינו זום אאוט. התרחקנו מנורווגיה, ואט־אט מצאנו שאין לנו ברירה אלא למצוא מקום שאמנם אין בו זוהר והוא לא צפוני, אבל יש בו שקט ומרחב, והוא לא יעלה לנו יותר משכר הדירה שלנו (בכל זאת, זו לא חופשה, רק שינוי אווירה). לבסוף, חיפושינו הובילו אותנו לטרנסילבניה, רומניה, לא רחוק מהטירה של דרקולה. להגיד לכם שאני לא מתרגשת – לא אוכל; אני לא אוהבת לשקר. וזהו. מחר הטיסה. ננחת בבוקרשט ושם נבלה את סוף השבוע, ואז נשכיר רכב וניסה לקאמפולונג, עיירה קטנה שעתיים נסיעה משם. איך ניסע? אני שמחה ששאלתם. מי שהשכיר פעם רכב בארץ ל-24 שעות, יודע. כי ברומניה, זה המחיר להשכרת רכב לחודש שלם. לא, אני לא מגזימה.

ובכן, עשינו את זה – נחתנו בבוקרשט, וכיאה לתיירים מן השורה, פצחנו בסבב ה"חובה לראות": מסעדות מפוארות וברים בעיר העתיקה, פארק רחב ידים שבדיוק התקשט לו בצבעי שלכת, ושער הניצחון המתנשא לו בגאון בקצה שדרת עצי הערבות והלִבנים. הכול טוב ויפה, אבל כל אלה היו רק הקדמה, חימום קל, לעומת החוויה האמיתית של הביקור – שוק הפשפשים של יום ראשון בבוקר. אה, שוק פשפשים! המקום שבו ריחות וקולות מתערבבים, וכל פרוטה נשכחת יוצאת מתחתית הארנק בקאמבק מרגש ועושה את מה שפרוטות עושות הכי טוב – עוברת מיד ליד. אז נכון ששמי טרם יצא לתהילת עולם, אך מי שמכיר אותי יודע עלי לפחות דבר אחד, והוא אהבתי לספרים. ולא רק קוראת אנכי ולא רק כותבת, אלא גם אספנית. אז בתוך ערימות הפסלונים, התקליטים הישנים, כובעי הפרווה והעור שכבר ראו ימים טובים יותר, איך יכלו לחמוק מעיני ערימת ספרים עתיקים, כאילו ממתינה לי. אבל תאמינו או לא, הרומנית שלי לא משהו ולכן לא בחנתי את הספרים שראיתי בשוק עד לאותו הרגע. ההבדל הוא שכריכות הספרים האלה לא פצו פה, אלא הביטו בי כאומרים זה לזה, ״עצרו הכול רגע – היא רואה אותנו?״ ולא התאפקתי מלענות שכן. הושטתי יד ונגעתי בעור הישן. הסנפתי, כמובן, כי אני לא משוגעת. הריח שלהם... משהו בין מרתף שלא אוורר מאז המאה ה-19 לבין תקווה קלושה שאולי מישהו, מתישהו, יפתח אותם שוב. ואז פתחתי אותם. דפים מצהיבים ועייפים בין כריכות העור המתפוררות חשפו לפני מחזה נפלא: עברית! הערימה המסכנה הזו שישבה שם בפינה הגלותית שבשוק הפשפשים, כללה חומשים עם פירושים וביאורים בעברית, גרמנית ועוד שפות שלא זיהיתי, מהדורות מלעמבערג, דהיינו לבוב, כנראה הדפסות מהמאה ה־19, שבה הודפסו לא מעט ספרי קודש במזרח אירופה. "תוצאות חיים״ היה שם, שחיבר, כדבריו, ״אני הדל בשבטי בעזר אלקי״ חיים אווירבאך. בתחתית הערימה מצאנו משניות סדר זרעים עם פירושי הרמב"ם, רבינו עובדיה מברטנורה ותוספות יום טוב – לא דבר של מה בכך. וממש מתחת, כאילו מסתתר, "מחצית השקל" של רבי שמואל הלוי קעלין, מגדולי הפוסקים בדורו. הספר הזה היה פירוש ל"מגן אברהם", אחד מהפירושים המרכזיים על השולחן ערוך. זאת ועוד ועוד ספרים שעוסקים במוסר והנהגות, מלאים בפרשנויות. טר ואני נשאבנו לתוך עולם אחר, עוקבים אחר השורות, מלטפים את הכריכות, מנסים לפענח את כתב היד הדהוי שיד נעלמה הוסיפה שם, מנסים להבין את הסיפורים שמאחורי הספרים. לפנינו נפרשה נשמת אחינו היהודיים במזרח אירופה, ובאותה הנשימה, לא יכולנו שלא לחשוב על החיים שנגדעו באכזריות. לא פלא שכריכותיהם ריקות ממלים. הספרים האלה הם מה שנשאר מאותם יהודים, אנשים בעלי ספריות מהודרות שעיינו בספרים האלה מדי ערב, וניערו את דפיהם מדי פסח. האנשים שנלקחו מבתיהם ונאלצו להשאיר הכול מאחור, וכעת חפציהם, מנעלי הבית ועד הספרים החשובים שבספרייתם, יושבים מוזנחים בשוק הפשפשים של בוקרשט. עליכם להבין שאלה לא היו הדברים היהודיים היחידים שמצאנו שם. מנורות ישבו ביותר מדוכן או שניים (היו הרבה מנורות), תצלומים שעליהם שמות יהודיים, ופה ושם, מגן דוד הגיח מול עינינו על חפצים שונים שכולנו יודעים מהיכן נגזלו, עוברים מידיו של גוי אחד לאחר בלי הבנה בסיסית על מקורם הטרגי. בעל הדוכן הסתכל עלינו, מדבר עם שותפתו בשקט, שניהם מנסים לנחש מה כל כך מרתק אותנו בספרים הישנים האלה. בעודי ממשיכה לעיין בספרים, שוכחת היכן אני, שמעתי את קולו של טר שכנראה המשיך לעיין בדברים אחרים והחליט לקנות כמה ציורים ישנים. האנגלית שלו מול הרומנית של המוכר התערבבו באצבוע תזזיתי, מספרים שריצדו הלוך ושוב: ״וואן־סבן־פייב״, ״נו נו, ניין־טו־פייב?״ הלכו המספרים וקיפצו מטה ומעלה, עד שהחליטו להפגש באמצע – 125. אבל לטר תמיד נשאר עוד משהו בכיס המיקוח, והוא שלף שטר של מאה ועוד שטר של חמש, ״וואן־זירו־פייב?״ וקרץ לו. בעל הדוכן פרץ בצחוק, החליף מילה עם שותפתו לדוכן ברומנית, ומתוך כל מה שאמר, מילה אחת הצלחנו לקלוט – ״ישראלים״. הם הבינו מאיפה אנחנו, אבל לא בשל הספרים שבהם עיינו, אלא מפאת התמקחותו של טר. הנה לפניהם מונחת ערימה של עושר רוחני ותרבותי של יהודי מזרח אירופה שאבותיהם שחטו ובזזו, והמורשת היחידה שהם מזהים היא חוש ההתמקחות היהודי שלנו. לפחות הם חשבו שזה מצחיק, ומכרו לו את הציורים במחיר המציאה אליו הוריד אותם.

בוקר טוב, הסתיו הגיע לליסבון, כמעט בלי ששמנו לב. כן, אני גרה בליסבון עכשיו. הרבה זמן לא דיברנו. מזג האויר נהיה יצור קפריזי שמשתנה בכל רגע ורגע. לקראת ערב יום הכיפורים, הגשם ניתך על גגות הבתים והרוחות הצטרפו אליו למרד שאגני. טר, בעלי, בדיוק שייט ברחוב, צעדיו קלים, ונעצר לרגע אל מול חלון ראווה של חנות קטנה. באותו רגע, מול עיניו, עץ אחד שנאבק ברוח קרס אל הקרקע, בדיוק היכן שהיה עומד טר אילולא נעצר מול החנות. מפחיד לחשוב מה יכול היה להיות. במוחי הטוניסאי, מיד עלו מחשבות על איך העץ הזה כמעט והפך אותי לאלמנה בגיל כה צעיר, אך צר לי גם על גורלו. ומה הייתי אני עושה אילו היה הנורא מכול קורה? מפה לשם, דרשתי מבעלי לכתוב צוואה. הוא לא ציפה לתגובה כזאת, ובכנות, גם אני לא. היום, אחרי שהתעוררתי (לצד בעלי, תודה לאל) ושמים צלולים הכחילו את חלון חדרי, מחשבות אחרות עלו בי – הא! כמה העולם זקוק להחלטתיות והדרגתיות, אבל כמו רבים בימינו, נעשה קיצוני ופוחז. כששואלים אותי מה העונה האהובה עלי, אני עונה את אותה התשובה. המעבר, כמובן. לא עונות המעבר, כוונתי, אלא המעבר עצמו מעונה לעונה – זו העונה האהובה עלי. אותו זמן קצר מדי בו הטבע עוצר נשימה, מנער מעליו את העבר ומציע לנו להתחיל מחדש עם אויר צח וריחות רעננים. אך בימינו, עידן ההתחממות הגלובלית, המעברים הפכו לדילוגים אקראיים בין עונות. אפילו ארון הבגדים שלי מבולבל, ובו תלויים במתח גם סודרים וגם חולצות קצרות, כולם נושאים את פניהם אל עתיד לא נודע ודורשים יחס שווה. השנה החדשה שלי כבר מתחילה לקבל צורה במוחי, אך כמו באפיית חלה – כבר נראה מה יצא וכמה אכיל זה יהיה. בכל זאת, ברשותכם, אשתף אתכם בתכניותיי. בהמשך, כשהן יפלו קורבן למציאות שתכופף אותן, תדחה או תשמידן כליל, תוכלו לצחוק עלי ויהיה שמח. אז טר ואני רכשנו כרטיסי טיסה לנובמבר, מתכננים לברוח לסוף־שבוע בבוקרשט, רומניה. ולאחר מכן ניסע במשך כשעתיים לכפר נידח בשם Câmpulung, לצדו יושבת וילה בין השדות, משקיפה על יערות אינסופיים. שם נבלה את חודש נובמבר. לשנינו מעט נמאס מהמולת העיר ואנחנו מחפשים מרחב שבו הזמן יאט, ונוכל לשקוע אל מול האח בשקט של החורף המתקרב ולהכנס לתרדמה זמנית. אחרי רומניה נשוב לליסבון, ומיד נתחיל לארגן לעצמנו החלפת דירות עם חברים מהארץ לשלושה חודשים. אני להוטה לשוב לארץ, אליה אני מתגעגעת עד כאב, אולם מעברי דירות ממדינה למדינה זה דבר מורכב שלוקח זמן ואני מוצאת את עצמי כמזג האוויר המודרני – אימפולסיבית להחריד. לאחר מכן, נשוב לפורטוגל. אתם בטח שואלים את עצמכם למה אנחנו שבים לפורטוגל לתקופה נוספת. הסיבה היא שעלינו להשאר תושבים של פורטוגל עבור המטרה הבאה שאליה אנו חותרים השנה: קניית ואן. נחזור לליסבון לעוד קצת זמן – חודש, אולי שניים – או כמה שיידרש על מנת למצוא ואן – להתאהב בואן – לקנות ואן. ואן שיהיה ביתנו הנייד, ויאפשר לנו לטייל ברחבי אירופה בחופשיות רבה יותר. זוהי המשימה האחרונה שלנו באירופה לפני שנשוב הביתה, לארץ. לכמה זמן? אני לא יודעת. עד שהדחף לנדודים שוב יעקצץ. מעבר לזה, יפה ושונה תהא שנת תשפ"ה אשר מתחילה לה בשיר, כי השנה אוציא לאור את רומן הביכורים שלי! שֵׁם הוא טרם קיבל, אבל כל דבר בזמנו. רעיונות חדשים כבר מזמזמים באופק, ואני מתרגשת לצעוד מרעיון אחד למשנהו. אבל לוקח לי זמן לעבור לרעיון הבא; אחרי הכול, אני אינני מזג האויר, וכשמדובר בכתיבה, המעברים שלי הם קצת יותר הדרגתיים. אבל ברגע שארגיש מוכנה, אעבור לרומן הבא, וכשזה יקרה – אתם תדעו.