מוריה | בצלאל

שמעתי כל כך הרבה על צוויג כאן באתר. מועדון הקוראים שלו מורכב משתי קבוצות עיקריות – אלה שמשבחים את כל אחת מאצבעותיו, ואלה שלא מבינים על מה המהומה. אני כנראה בדרכי להצטרף למהומה. הוא יודע לתפוס אותך למן הרגע הראשון וגם לא מאריך בדיבורי סרק. סיפור נטו, בלי מס תיאורים אינסופיים על הנשקף מהחלון או עמלת סיפורי רקע שאין בהם צורך. מה שקרה, כך הוא קרה. מרענן לקרוא סופר שאינו מאוהב בסיפורו עד כדי גודש.

"ההיגיון היגיון פשוט: אם שקט בחוץ, דגים דגים, וכשדגים דגים הדגים בזול; אם רוח בחוץ, לא דגים דגים והדגים ביוקר, אבל מוטב שידוגו ושיהיה בזול.”

לקחתי שאיפה עמוקה ומזוכיסטית וצללתי אל תוך מוחו של נער מתבגר. לא סתם נער מתבגר, אלא אחד ששקוע עמוק בבוץ של גיל 12, בו אתה מרגיש שאתה רגל אחת מחוץ לילדות אבל עדיין לא באמת מתקבל בעולם המבוגרים. ולמה עשיתי את זה לעצמי? כי ספרים רבותיי, זה למה.

את הספר הזה קראתי בערך אחרי המלחמה והתמוטטות הדמוקרטיה שהתלוותה אליה. איזה תזמון מהסרטים. נורא עקצץ בי לכתוב עליו ביקורת, אבל נכות אינטרנטית גרמה לדיליי בו הראש שלי נכנס ויצא מספרים אחרים והמשיך בחייו. אנסה לעשות רוורס ולכתוב בכל זאת...

ספר הילדים הראשון של מאיר שלו שאני מבקרת. אני יודעת, אני לא קהל היעד, אבל לכמה דקות (זה הזמן שנמשך לקרוא אותו) הייתי...

שהרה בלאו היא בלי ספק אחת מהנשים שהשפיעו על כתיבתי. למדתי ממנה בשתי סדנאות שונות לפני כשמונה שנים. היא ידעה לתקן בלי לפגום בקול הכותב. זה, לדעתי, חשוב באותה מידה כמו לדחוף כללים, דימויים ורעיונות בראשו של השואף לשלמות...

לא בכוונה, קראתי ביום האשה...

בילדותי, היתה לי חברה רוסיה, עולה חדשה. היא היתה רזה כמו ענף ולבנה כמו שמנת עם טעויות בעברית שאף פעם לא תיקנתי באנוכיותי המשועשעת...

נתתי לעצמי הזדמנות שניה מול עמוס עוז, והוא בתמורה העניק לי חוויה מתקנת. הפעם: “עד מוות”...

כמעט גמלתי בליבי החלטה לוותר על ביקורת, אבל הבנתי שאם עמוס עוז הצליח לכתוב דמות אשה אמינה בגוף ראשון, אוכל לבקר את אחת הקלאסיקות הנחשבות של משובחי סופרינו.

אלי, או בכינויו, שמניאק, גר בשכונת הארגזים בדרום תל אביב. הוא חי עם אמו, סימה הקריזיונרית הנגמלת, ובעלה הערס האגרסיבי, יפת. אביו של אלי הוא אמן יפה-נפש, שם-טוב שמו, והוא גם ניצול השואה העיראקי היחיד בעולם. סביבו, אלי אוהב לכרכר, ואחר אנה, אהבת נפשו, לחזר. את משקלו הוא אט אט מקיא בין דפי הספר עד שלא נותר ממנו הרבה מלבד שובל של סירחון...

“מאז שאני על המדרכה אני מרגישה יפהפיה.” - המשפט הזה על גב הספר גרם לי לחשוב שזו תהיה עלילה על בריחה מהבורגנות ודרך חיים חדשה, מציאת אושר או לפחות שיגעון משחרר, אבל ככל שהתקרבתי אל הסוף הבנתי שהיא מרגישה יפה על המדרכה כי שם, התחרות הכי גדולה שלה הם הומלסים חסרי שיניים. גם זו דרך להרגיש יפה.

אתחיל מהטוב, כפי שסטיינבק עשה בספרו “הפנינה”: כתיבתו, כידוע, נפלאה. אני לא רוצה לדבר על העלילה, אפילו לא קו אחד קטן, לטובתכם. אורך הספר הוא כמאה עמודים; כל תגלית היא כשליש ממנו. כן אומר שמהעמוד הראשון הוא תופס. העלילה מתחילה באופן הדרגתי, שיטתי ומחושב בליווי כתיבה לירית – תיאור הדמויות ועולמן, קונפליקט, תפנית...

בהתחלה הספר הזה היה מבלבל וטרחני, תהיתי מדוע אהבתי את מדריך הטרמפיסט לגלקסיה שקראתי לפני שמונה שנים, אבל אז זה תפס תאוצה...

בן חמישים ושתיים, הזקן מכל הגברים שחיו ומתו במשפחתו, מספר רפאל מאייר על ילדותו בירושלים...