מצאנו שאם שרדת ללא בית בקרואטיה בחודש אוגוסט, תשרוד כל חודש אחר. לאחר כשבועיים של נדודים, הגיע לבקרנו חבר טוב מלונדון.
בעקבות הסופה אלזה שהכתה בקריביים, השיטפונות גרמו לטמפרטורות בלונדון להשתגע. נמאס לו מהחורף הנצחי ומהשמים האפורים, אז נסענו לשבוע באי חוואר. הוא רצה שמש ושיזוף אחיד ואנחנו הסכמנו שזה רעיון מצוין.
במקום שבו שהינו באי חוואר, אין טרקלין. משום מה, הקרואטים והאיטלקים, מנסיוני האישי, ממעיטים בערכו. מי צריך לחזור הביתה ולהיזרק לסיאסטה על הספה, כשאפשר להיזרק על כסא בפינת האוכל.
אבל היו מקומות נחמדים להיזרק בהם ליד הבריכה ובלובי, שם יש גם שולחן פול שארבע רגליו עומדות על ארבע אבנים מסותתות המפלסות אותו.
כל ערב, התלבשנו על הלובי והרבצנו כמה משחקים ומשקאות. יום אחד, ג’ו נכנס להתקף של נצחונות. הרגשנו מרומים. הוא שיחק כל ערב ברמה שלנו, ואותו ערב הכניס אותנו לכיס הקטן בהינף מקל.
“אל תתפלאו כל כך,” אמר, “זה רק מפני שאני בריכוז מוחלט ובשיא הזרימה. כשאני בזון כזה, אסור לי לעצור לרגע לחשוב.”
בעודו מכניס כדורים בזה אחר זה, טי ואני דיברנו על כך שיש רמת ריכוז כזו שברגע שהיא נעשית אינטנסיבית, היא מובילה לתחושת אקסטזה ובהירות: אתה יודע בדיוק מה אתה רוצה לעשות מרגע לרגע; אתה מקבל משוב מיידי. אתה שוכח את עצמך ומרגיש חלק ממשהו גדול יותר. ברגע שהתנאים קיימים, מה שאתה עושה הופך להיות כל עולמך.
סטיבן קינג קורא לזה “הברז היצירתי” על משקל “זרימה יצירתית”. קודם כל, היצירה תמיד צריכה להיות בתנועה, אחרת היא תחליד, כמו ברז שלא נפתח תקופה ארוכה. בנוסף, לא לעצור באמצע, אחרת הזרימה תיקטע. בעל חשיבה יצירתית ידע שהיא הגיעה ולא יקטע אותה.
בשלב הזה, כל הסחות הדעת החיצוניות חייבות לסגת מהתודעה. מאוד מתסכל כשיש זרימה והתנאים אינם מאפשרים להישטף בה, שהרי ריכוז מלא ברגע הנוכחי הוא קריטי, וכל עצירה מכל סיבה שהיא תשבור אותו.
קורה שאני כותבת ומגיעה לזרימה יצירתית בה אני מאבדת את תחושת הזמן ולא מסוגלת לעצור, כמו ג’ו המכניס כדורים בזה אחר זה. זה לא עניין של כמה שעות, לפעמים זה יכול להימשך ימים או שבועות. אבל כשמגיע הזמן לנדוד, אני נאלצת לעצור, לארוז את הניירת והאאוטליין והמחשבות, ובלב כואב לדחוף פקק בברז היצירתי כדי להתפנות להתעסקות במסלול נסיעה או קניית כרטיס טיסה, מציאת מקום חדש, דלק, חציית גבול, סידורים וקניות לפרק זמן חדש. כשאני מגיעה למקום הבא ומתפנה לכתוב כעבור כמה ימים, אני מנסה לפתוח את הפקק, אבל או שהוא תקוע או שאינו מחזיק עוד בכלום. הזרימה התפוגגה לענן כאילו לא היתה, ואני נאלצת לייצר אותה מחדש יש מאין.
לאחר שהסברתי זאת, טי הוסיף, “את מתארת את מה שקורה לי עם הציור.”
וכך קרה שלמרות שאלה החיים שבחרנו ושנרצה להמשיך לחיות, החלטנו שמחיר הנדודים גבוה ודורש הפסקה מפעם לפעם. אולי כדאי להישאר במקום אחד לזמן מה, לאפשר לזרימה לשטוף אותנו ולהכניס כמה כדורים.
