אני עדיין באיטליה והחיים מוזרים אבל טובים.
אחרי שקנינו מכונית וגילינו שהיא מתפרקת לגמרי, נתנו לה שם. קאנטסטנדיה. זה לקוח מתוך הסצנה בסיינפלד, שהמורה לשעבר של ג’ורג’ קונסטנזה נהג לקרוא לו כך, מכיוון ש… טוב, הוא לא יכל לסבול אותו. קאנט-סטנד-יה. אנו קוראים לה כך כי היא מתפרקת אבל גם כי היא איטלקיה, כמו קונסטנזה עצמו.
עזבנו את החווה ונסענו לטוסקנה, שם עצרנו בעיירת סן-פיליפו. הדרך לשם חוצה את הר אמיאטה, שלפני מאות אלפי שנים, מסתבר, היה הר געש פעיל. ככל שעולים, הטמפרטורה יורדת והשמש הולכת ומתכסה באמירי עצים, מציצה חרש ביניהם לרגעים. הנסיעה היתה על שביל בין עצי היער הקסום שנראה כאילו בכל רגע יצאו ממנו במשק כנפיים נוצצת קבוצת פיות, וכמה דמויות של הנס כריסטיאן אנדרסן אולי יושבות באיזו קרחת לפיקניק.
אגב, התמונה לא עושה צדק.
בסן פיליפו הלכנו למעיינות החמים. לא רציתי לצאת, רציתי להתכרבל ולהתפלש ולהשתבלל וכל המילים החמות והמצונפות האלו. רציתי גם להתמתח ולהתפשט ולהתמזג עם הבוץ וכל המילים החושפניות והגמישות האלו. רציתי את כל זה וגם לא רציתי כלום כי לא חשבתי על כלום.
בלי ספק, אחד המעיינות המדהימים ביותר שהייתי בהם. ממליצה לכל מי שמגיע לטוסקנה מתישהו, בשום אופן לא לדלג עליו.
ואז הגענו לפירנצה. עיר מדהימה וצבעונית ותוססת וחתיכה ומלאה היסטוריה וסיפורים וכמעט שאין בה פיסה אחת שאינה מרתקת. אסור להכניס מכוניות לתוך פירנצה במהלך השבוע, מה שנדמה לנו מוזר, והחנינו את קאנטסטנדיה מחוץ לעיר. ככל שחלפו הימים התחוור לנו שהרחובות הצרים מלאים בעיקר בהולכי רגל ורכבים דו-גלגליים, ושזה תענוג צרוף. הבנו מה משרת החוק הזה, הבנו את האווירה והקסם של פירנצה. מתי בפעם האחרונה הלכתם בתוך עיר גדולה הומה אדם, ויכולתם לשמוע את הציפורים?
נשארנו שם לשבוע וחצי, להנות מאיטליה לפני שניסע להישאר במדינה זולה יותר. אני חושבת שאיטליה פילסה דרכה להיות, עד כה, המדינה האהובה עלי באירופה.
במהלך השבוע ניסינו לשמור על הכסף שלנו כמה שיותר, כי פירנצה יקרה והיו לנו הרבה הוצאות בחודש האחרון. שכרנו דירת חדר מתפרקת עם מקרר דולף, מזגן מקולקל ואמבטיה מתנדנדת אשר ממוקמת במרחק הליכה מרובע 1. לא התקרבנו למסעדות כמובן, יצאנו מהבית עם כריכים. ביקרנו בעיקר במוזיאונים החינמיים שלא מעניינים אף אחד, וביציאתנו הכרזנו, “זה היה מספק.” גם אם זה לא. מצאתי שזה יותר מהנה לשבת על ספסל ולכתוב במחברת אשר אינה צריכה מטען כדי לעבוד, מאשר בבית קפה עם מחשב נייד. קנינו אלכוהול בסופר ושתינו אותו במקומות ציבוריים הנותנים תחושה של פאב ביתי. כדי לפנק את עצמנו, אכלנו גלידה מדי פעם ושכנענו את עצמנו שאין לנו עניין ביותר מכדור אחד. דמיינו שהיינו כרגע בתל אביב והכל היה עולה לנו יותר, ואז פינקנו את עצמנו במגש של פיצה אלוהית.
הדבר היחיד שכן השקענו בו כסף הוא ביקור באקדמיה לאמנות ובגלריית אופיצי. החוויה האהובה עלי היתה לראות את “דוד” של מיכלאנג’לו. איך זה שלראות פסל בתמונה זה סתמי למדי, ואז לעמוד מול מלוא הדרו גורם לך להחסיר פעימה?
נכנסתי לחדר, הסתכלתי סביב ונתקפתי יראת כבוד: פתאום הוא עמד שם, מואר תחת תקרה כיפתית. גבר עצום בגדלו. חמישה מטרים וחצי של דוד המלך.
אחרי שרואים את זה, לחשוב שגוליית היה רק קצת מעל שלושה מטרים זה די מאכזב, אבל בדקתי ומיכלאנג’לו לא טרח גם למול אותו, כך שבשלב הזה הפסקתי לדבוק בפרטים.
לא האמנתי שהיצור הכל-כך אנושי הזה היה פעם גוש אחד עצום של שיש. הפנים האלה עם המבע השנוי במחלוקת שבין רגוע למפוחד, יכול היה להיות דלפק בפאב שכונתי ושני משוררים היו נושקים מעליו כוסותיהם לחיים. השרירים והצלעות המחטבים את גופו יכלו להיות מזרקה ציבורית בפארק. הרגליים השריריות, הממתינות, יכלו להיות מדף מדליות בביתו של איזה מחזאי שמתגעגע לימי התהילה שלו.
מה אני עושה פה, יש לי ספר לכתוב.
לסיום, רק אעדכן שמחר אנחנו עוזבים את פירנצה ומצפינים.
עכשיו זה רוד טריפ והאפשרויות אינסופיות. מוזמנים להצטרף בעדכון הבא.
