טעויות

לפני כמה ימים הזמנתי מונית. ישב לו נהג שנראה כבן שישים-פלוס, נהג בביטחון וחיפש לפטפט. בעודו מנסה להשיג את שחפצה נפשו, הנהנתי וחייכתי עם העיניים תוך חישוב זמן הגעה. מכיוון שיש לי כישורי ניהול זמן איומים ואפס תפיסת זמן-מרחק, אני מאחרת כרונית לרוב הדברים. אם כי במקרה הזה, להפתעתי, הקדמתי. נשמתי עמוקות תחת מסכתי. לא לעתים קרובות יוצא לי להיות רגועה במוניות.

”הנהגים פה במדינה זה לא נורמלי,“ הנהג פצח בפרשנות נוקבת, ”כל אחד חושב הכביש של אבא שלו. צופרים בלי הפסקה, כאילו צופר זה צעצוע. לא מאותתים - הנה תראי, איפה האיתות? טמבל. ואם אתה אומר משהו או עושה משהו שלא בא להם טוב בעין, הם צועקים עליך ומנופפים ידיים כאילו יהרגו אותך ואת האמא שלך. אנשים משוגעים. על הכביש לא ישנים, גברת, על הכביש נוהגים! תראי את הצומת הזה, וואי וואי, איך הם חותכים ככה? איזה בלגן.“

בעודי מאזינה בחצי אוזן לביקורתו הבונה של הנהג הישראלי על הנהג הישראלי, קיבלתי הודעה על חולה מאומת, מישהו שהכרתי בשכונת הוריי. הראש שלי הלך למקום אחר. אך הנהג לא חסך שבטו עד שהופרע על ידי רכב סורר.

הוא בלם בהפתעה, צפר צפירה ארוכה בהשראת הנעימה ”או-אה-מה-קרה“, הוציא מחצית גופו מהחלון, ידו השמאלית מנופפת בזעם לעבר המאזדה שבנתיב השני, ”תסתכל לאן אתה פונה, פרזיט!“

מתאפקת שלא לצחוק, נזכרתי בתקרית דומה שעברתי השנה. זה קרה בתחילתה, כשמקומות היו פתוחים והחיים קרו, פחות או יותר, על בסיס יומי. ישבתי בבית קפה ועישנתי סיגריה כשאיש אחד עבר בדרכו ליד השולחן שלי, העיף בי מבט וניגש. היהירות שלי ואני חשבנו שהוא בא להתחיל איתנו, וכבר התלבטתי האם היום אהיה לסבית, נשואה או גם וגם. לאכזבתי, הוא רכן לעברי ואמר כממתיק סוד, ”את יודעת, סיגריות מזהמות את הסביבה.“

איזו אדיבות. הודיתי לו מעומק לבי הקר על כי עצר את חייו מלכת וסיפק לי את חכמתו הנצחית. מרוצה מעצמו, פנה משם, לחץ על מפתח מכוניתו ומרצדס 4X4 מגושמת שעמדה בחניה החלה לפצוח בהבהובים זחוחים למען יראו וייראו. הסיגריה שלי אחזה רעדה לעומתה וצנחה אל המאפרה, מעמידה פני מתה.

לרגל השנה הלועזית החדשה, אני מאחלת לכם לא לשים לב לטעויות של אחרים. כולם טועים, אבל רובנו לא מבחינים כשהטעות היא שלנו. טעויות הן דבר כל כך נפלא שחבל לפספס כאשר הן קורות.

אני מאחלת לכם שנה נפלאה בה תעשו טעויות עצומות, מסוכנת ומקוממות, ושהן יהיו לגמרי שלכם. הטעויות הטובות ביותר נולדות כשיוצאים וחיים ולא סגורים בבית בניגוד לרצונינו, ונמנעים בכפייה מלשאוף וליצור. אז כשכל השטות הזאת של סגרים ומוטציות תהיה מאחורינו, צאו שוב, טעו בגדול, למדו בענק וקחו אותן איתכם לשנה הבאה אחריה. אני מאחלת לכם להעריך אותן על מה שהן - סימן שאתם עושים דברים חדשים, ובכלל, סימן שאתם עושים משהו - שנה טובה סוף סוף.

אני יודעת שמאוחר, כבר אמרתי שאני מאחרת כרונית. זה אפילו לא חג שלנו, אז תפסיקו לצעוק עליי.

לא מוכשרת לתל-אביב

לראשונה מאז שחזרתי מאהובתי דרום אפריקה, אני יכולה לנוח. נדדנו שם במשך שמונה חודשים, ואז נחתנו בלונדון. נשארנו שבועיים בבידוד בסירת מגורים הולנדית ועוד שלושה שבועות בסירת תעלה קטנה. חזרנו לארץ ונכנסנו למלונית בידוד לשבועיים, ואז שהייה קצרה ברמת גן. עכשיו, חודש מאז שנחתנו - יש לנו דירה בתל-אביב. אמנם רק לשלושה חודשים, אבל מבחינתנו זה המון. אז לכל הגברים שאי פעם שאלו אותי, עכשיו יש לי תשובה - כן, זה כואב ליפול מגן עדן.

ט’ מיד החל להזיז רהיטים, לארגן את הדירה, לחקור ארונות ושקעים פוטנציאליים, ואני, שלא מסוגלת לראות מישהו עובד בלי להושיט עזרה, עמדתי בצד עם ידיים בכיסים והערתי הערות בונות.

אמנם תל-אביב עיר יפיפיה ותוססת - וביפיפיה אני מתכוונת מתפרקת ובתוססת אני מתכוונת רועשת כמו שולחן שבת בבית ספרדי - אבל לפחות האנשים הם גסי רוח.

אני שמחה על ההזדמנות להרגיש את תל-אביב בזמנים כאלה, כי מה יותר תל-אביבי מאשר אנשים עם סיבה למחות, ואיזו סיבה טובה יותר למחות מאשר מגפה עולמית שמתנהלת בצורה גרועה?

אבל ברצינות עכשיו, אני לא הולכת להפוך לתל-אביבית טיפוסית שמספרת בדיחות פוליטיות. כבר יש לנו שישים ואחד כאלה בכנסת, וגם הן לא כאלה מצחיקות. אני מעדיפה לכתוב על היום בו יצאתי לרכב על אופניים.

זהירות: דרמה לפניך.

עברו חודשים מאז הרכיבות היום-יומיות שלי בנסיך אלברט, דרום אפריקה, ואני לא בכושר. ימי בידוד, מה שמרגיש כמו מיליון מעברי דירות וטיסות ביניהם תוך ניסיון לשמור על שגרת כתיבה, די מקשה על מציאת פנאי לכושר גופני או לשפיות כללית.

ט’ ואני השכרנו שני זוגות אופניים ויצאנו לרכיבה לאורך החוף. בהתחלה היה נחמד, מזג האוויר היה נעים ולקחתי שאיפה עמוקה ומלוחה. פטפטתי עם ט’ והסתכלתי על הנוף. לקח לי רק חמש דקות להתחיל להתנשף כמו סבתא שלי כשהיא צולחת את הדרך מהמטבח לסלון ומתרסקת על הספה. הזעתי במקומות שלא ידעתי שמזיעים בהם. במקום להתעלף כמו בן אדם נורמלי, המשכתי לדווש הלאה בעוד השרירים שלי זועקים הצילו והריאות שלי, שכבר מלאות בזפת מעישון יום יומי ושאר מרעין בישין, ירדו לי לברכיים וביקשו רחמים. רכבנו מהצפון הישן עד לנווה-צדק, כשראיתי קולר של מים קרים בדרך וכמעט התהפכתי.

איזה נווה מדבר מהפנט. גופי עצר כמו מתוך אינסטינקט. הוא הצליח לגרור את עצמו עם האופניים אל הקולר המבורך, ושתיתי בשקיקה בעוד ט’ מתרחק לו אל האופק הסואן. המים ירדו במורד גרוני והתפשטו בגופי הצחיח, פיזרו חיים וקרירות רעננה בכל עבר. הים היה מטושטש, הגולשים השתלבו עם הקצף של המים ולא יכולתי להפריד ביניהם. “אני מצטערת גוף,” אמרתי, בליבי כמובן, כי אם הייתי מנסה לדבר הייתי הולכת למקום טוב יותר, “לא ידעתי שאני עושה לך כל כך הרבה נזק.”

אבל אני אומרת את זה לגוף שלי בכל הנגאובר, בכל ניסיון כושל לעשות שכיבות סמיכה ובכל ביס מהגלידה שמקפיא לי את המוח. בכל פעם הוא גם יודע שאני משקרת.

גוף יקר, פוסט זה מוקדש לך, אם תוכל למצוא מקום בליבי להכיל ולקבל את מה שאני עומדת לומר. בבקשה, תתאפס על עצמך ותספיק להיות כזה אפס. כמה שעות של טיסות ובידודים ואתה כבר מתרסק על האספלט וגורם לי להיראות רע מול היפסטרים תל-אביביים שמעבירים את רוב יומיהם באימוני כושר או הדרכות כושר בגנים ציבוריים. אתה מבייש אותי וצריך לקחת את עצמך בידינו.

כמו שקורה אחרי אימון, הרגשתי נפלא כשהגעתי הביתה והתרסקתי על הספה בחיקוי מוצלח של סבתי, שתזכה לחיים טובים וארוכים. זה היה שטויות, אמרתי לעצמי, אוכל להכפיל את המרחק מחר. פשוט ההילוכים לא פעלו כמו שצריך. פשוט הכביש היה עקום. פשוט דעתי הוסחה מהנוף. אני משתדלת לחיות בהרמוניה של גוף ונפש, ולשקר לשניהם באותה המידה.

אבל יש דבר אחד ששלושתינו יודעים, וזה שאני כנראה לא מוכשרת לתל-אביב.

מגורי נצח או עיר ללא הפסקה?

מדירה זמנית ברמת גן, לא רחוק מכיכר אורדע, עברתי לדירה גדולה יותר, יקרה יותר ותל אביבית יותר. הרעיון שלי בחזרה לארץ המובטחת כלל זיקוקים, ים תיכון חמים או חגיגה מדברית חורפית מלאה בצלילים אקוסטיים, רחשי צרצרים, שיכר מקומי ושאר תענוגות. אבל מכיוון ששפחתכם הנאמנה היא גאון עולמי בעל שם, מצאתי לנכון לעבור לעיר הגדולה למשך שלושה חודשים, בשיאה של תקופה בה היא סגורה לרגל חג הקורונה, שדוחה שבת, אירועים מיוחדים או את הקדוש חנוכה. בראש שלי היה בזה הגיון רב בזמנו, אבל עכשיו אני לא מוצאת אותו.

מה שכן מצאתי זה שהסתגלות מחדש לארץ לא היתה קשה מדי. ככל הנראה, נדודים מחסנים מפני תגובה לשינוי. כפי שתיארתי בפוסט הנסיך אלברט ביוני האחרון, בכל פעם שעברתי, הגבתי לכך פיזית, בעיקר אם זה היה לעיר או מדינה אחרת. ימים אחדים לאחר המעבר הייתי סובלת מכאבי גב, כאב שיניים או דיכאון קל שהיה נמשך לכמה ימים. ידעתי שזה יקרה, ובכל זאת המשכתי לעבור כל כמה חודשים. למרבה המזל, התמסדות אינה חוק. יום אחד היא תהיה, אין לי ספק, החוק הפסיק להפתיע אותי. אבל עד אז, גופי התרגל לשינויים, ואני כבר יכולה להרגיש את העקצוץ הזה בטוכעס, הרצון לנסוע שוב.

במקום זאת, טפחתי לעצמי על הכתף ואמרתי, “תסתמי את הפה, מוריה. שבי בשקט רגע. את בבית. תמצאי דירה לכמה חודשים ותאפשרי לעצמך להתקרקע רק קצת. אני אומרת את זה לטובתנו.”

זה נשמע לי הגיוני, ואמרתי, “כשאת צודקת, יפיופה, את צודקת.”

כפי שאתם יודעים, אלא אם כן אתם ילדים או צבים, מציאת דירה היא אחת המשימות המייגעות בעולם. כמו לחפש מסעדה לאכול בה - ככל שאת נואשת יותר, כך תתפשרי יותר. בזמן הסיבובים מדירה לדירה, את מדמיינת את עצמך חוזרת לשם בסוף יום או מתעוררת שם בבוקר, מכינה קפה במטבח או יושבת בערב לשתות אותו במרפסת. תוך כדי חיפוש דירות והשוואה ביניהן, עלה בדעתי איזה בזבוז זמן זה חיפוש דירה. ואז צמחו בי רחמים על הזקנים שהולכים למות ויודעים שהם הולכים למות ולא יודעים לאן הם הולכים אחרי כן. אין להם שום דרך לברר על האזור, על השכנים, האם יש חימום וכמה כיווני אוויר. וזה לנצח. הם מתים ומקבלים את מה שניתן להם - בהנחה, כמובן, שהם לא מתפוגגים אל שום דבר.

חבל שאין מוקד טלפוני לפניות כאלה. אם היה, אני מניחה שזה היה נשמע בערך ככה:

“החיים שלאחר המוות שלום, מדבר רזיאל, במה אוכל לעזור?”

“שלום, אני רק שאלה. בעלי נפטר מוקדם מהצפוי בגלל כשל מערכות - “

“ברוך הבא בשערינו.”

“תודה. רציתי לדעת אם בבוא העת, המקום שלי איתו מובטח.”

“שמור לשנתיים ממועד הגעתו של המנוח הראשון. אחרי שנתיים, זה כרוך בעמלה. המנוח הטרי יצטרך לשלם תוספת של יום המתנה באחד ממדורי הגיהנום שאנו מספקים, עבור כל יום של שמירת מקום. על מנת שלא להישאר שם לנצח, כמובן, אנו מצפים להגעה מסיבות טבעיות בלבד.”

“אוי לי. יש לפחות מעלית? יש לי אסטמה.”

“אני לא יכול לשקר לך - “

“כן, הייתי רוצה את מלוא הכנות, בבקשה.”

“לא, אני באמת לא יכול לשקר, אני מלאך. אין מעלית ויש הרבה מדרגות. המון המון. אם כי אם תצטרכי לחכות בחדר ההמתנה של הגיהנום לפני הגעתך, את יכולה לקצר דרך כביש 666. סיפקנו מדרגות וכביש מהיר בהתאם לעומסי התנועה הצפויים.”

“ולפני שאכנס, האם אוכל לבקר באגף חיות המחמד לכמה דקות?”

“רק אם תעברי דרך הדלפק ותשאילי נעליים. רק לא לשכוח להשיל נעלייך מעל רגלייך ביציאה ולהחזירן לדלפק. שירות זה כרוך, אף הוא, בתשלום נוסף.”

“תשלום נוסף? לא לא לא, אין סיכוי, בחור צעיר.“

”אני יותר זקן מהזמן, גברת.“

”אני לא משלמת את זה, ילד. המתנה ארוכה, מדרגות, אמרו לי שגם את המונדיאל קשה לתפוס, ועכשיו זה? זה סקנדל. אני רוצה לדבר עם האחראי.”

“הוא עסוק בהתמודדות עם הצטברות פניות של אלפי שנים, גברתי. אני מעביר אותך למחלקת התלונות.”

זה נותן פרופורציה כלשהי אם חושבים על זה. כמה חודשים בדירה בתל אביב הם כלום לעומת נצח בעולם אחר. אולי זה חצי הכוס המלאה. אבל מה אומר ומה אגיד, אני וחיבתי המיותרת לסיומי פוסטים בפאנצ’ליין. לא משנה אם הכוס חצי מלאה או חצי ריקה - העיקר שהמים לא מתל אביב.

חג שמח ומועדים לשמחה.