מוריה | בצלאל

את הספר הזה קראתי בערך אחרי המלחמה והתמוטטות הדמוקרטיה שהתלוותה אליה. איזה תזמון מהסרטים. נורא עקצץ בי לכתוב עליו ביקורת, אבל נכות אינטרנטית גרמה לדיליי בו הראש שלי נכנס ויצא מספרים אחרים והמשיך בחייו. אנסה לעשות רוורס ולכתוב בכל זאת. לא מפתיע שהספר הזה נכנס לרשימת המועמדים לפרס ספיר 2019. הוא רלוונטי להפחיד, נבואתי להחריד ופשוט לקריאה. חשוב לי לציין שהספר הזה נכתב לפני המגפה. זהו רומן עתידני. לא סגנון חלליות וקרבות לייזר, אלא משהו אחר לגמרי. מדינת ישראל הושמדה בעקבות מגפה שהתפשטה מעזה. היהודים מצאו עצמם נרדפים בארצם, מתחבאים במנהרות הכרמל, ואלה שהצליחו, ברחו מהארץ בהזדמנות הראשונה. לאחר המגפה, פרצה מלחמה בה הפלסטינים ניצחו. ביבי נרצח על ידי שמאלני שהתחפש לחרדי באחד מנאומיו. ליברמן לעומת זאת, הורעל על ידי חברת כנסת שמאלנית. ואני? אני התלוויתי לחבורה של חמישה ישראלים על אסדת אשפה בשפך נהר ההדסון, בין ניו-ג’רזי לניו-יורק. פליטים מישראל שחרבה. הרומן הוא ברובו סיפורים מהעבר, על משפחה, פוליטיקה, “ישראל שהיתה” וסיפורים אישיים. בהדרגה, נחשפות הדמויות על כל פגמיהן ואומללותן, ועם זאת, יכולתי לראות את קובי ניב נהנה ומשתולל ומשחית את המציאות כאילו היתה צעצוע לעיסה. איך אמר הוא בעצמו: זהו סיפור על חרבן. חרבן לאומי וחרבן אישי. הספר הזה מתחיל בכריכה הקדמית ומסתיים בכריכה האחורית. ממש ככה, אין פרקים, אין הפסקות, אין ניירות מיותרים, הוא לא בזבז זמן ומשאבים ולא ניסה למצוא חן בעיני אף אחד. שטף דיבור מוחלט, כמעט ביטני. סגנון הכתיבה אינו מתייפיף, אך גם לא מרגיז ולא סלנגי מדי. לכל דמות יש את קולה האישי. ההומור חמוד ולא מתאמץ והעלילה והסיפורים הנשזרים זה בזה וחושפים אותנו להיכרות מכאיבה יותר ויותר עם הדמויות ומציאותן, מרתקים. ממליצה מאוד, אך לא לרגישים מדי. יש כמה סצנות קשות. לקריאה באתר סימניה

ספר הילדים הראשון של מאיר שלו שאני מבקרת. אני יודעת, אני לא קהל היעד, אבל לכמה דקות (זה הזמן שנמשך לקרוא אותו) הייתי. רציתי להציץ לצד אחר של שלו, סופר שאני רואה כלא פחות ממאסטר מספר סיפורים. והצצתי, ולקח לי רק כמה שורות להתרגל לצד הזה ולהתאהב גם בו. אני מצרה על שהתבגרתי לפני שהספקתי לקרוא ספר זה כילדה. ויכולתי, כי הייתי רק בת שלוש ביציאתו לאור. זה נופל לרשימת ההחמצות האישית שלי דוגמת, להבדיל, הופעות של לד זפלין. סיפורו של האדם הקדמון אשר מאס במאכלים המסורתיים של תקופתו כמו דייסת שורשים, מרק לטאות או לפתן דרדרים, והחל לתהות במה חשקה נפשו. הוא רצה משהו אחר, עסיסי וחם וריחני. עד שידע בדיוק מה הוא רוצה: קבאב רומני. סוף־סוף ספר ילדים שלא מנסה להעביר מסרים יומרניים, ללמד לקחים או לתפוס נושאים רגישים בחברה על מנת למשוך הורים. ספר פשוט, שמטרתו הנאה. האיורים של יוסי אבולעפיה מקסימים ומוסיפים מאוד. טרם יש לי ילדים להקריא להם, אבל אם היו, היה קבאב לפני השינה. לקריאה באתר סימניה

שהרה בלאו היא בלי ספק אחת מהנשים שהשפיעו על כתיבתי. למדתי ממנה בשתי סדנאות שונות לפני כשמונה שנים. היא ידעה לתקן בלי לפגום בקול הכותב. זה, לדעתי, חשוב באותה מידה כמו לדחוף כללים, דימויים ורעיונות בראשו של השואף לשלמות. עד כה, קראתי רק את ספרה “יתד”. ספרון קצר ולירי. מעולם עוד לא יצא לי לקרוא רומן שלה באורך מלא. כאן, היא נכנסת לנפש היוצר, תוהה על מהותה של היצירה ועוצמתו של היצר. זה היה ספר לא פשוט. לא מבחינת השפה, למען האמת, השפה היתה פשוטה ומלאה דימויים הנסחטים עד הקליפה. הרשו לי להסביר. זהו סיפורה של תלמה. ה-תלמה. תלמה שלנו, תלמה הקטנה, הלא קלה לעיכול, הפתטית. תלמה המספרת. תלמה הרווקה המרה בת ה-30 המתגוררת תחת קורת גג הוריה, מתעבת את סביבתה ובעיקר את עצמה. כבר בתחילת הרומן, ההיכרות שלנו עם תלמה היא תמונה של בחורה העומדת מול הראי ומספרת לנו מה היא רואה כשהיא נעזרת בתיאורים שמנוניים ומעוררי גועל. היא דרמטית ללא רסן, בעלת שנאה עצמית המתומללת עד זרא, מתארת את הוריה כיצורים נתעבים, את עצמה כהתגשמות כל גועל ושנאה עצמית המודעת לעצמה מתוך מבט וולגרי ומאוס. הכל מתפרש בצורה חושית, הריחות עוצמתיים, הטעם הרע מתפלש על הלשון בכל תזוזה של הפה. קשה למצוא את הרצון להשתתף במסעה של דמות כל כך דוחה, ואני בטוחה שגם היה קשה לכתוב אותה. תלמה היא אדם בודד, היא מורה השונאת את תלמידותיה שהיא מכנה “בנות השטן”, בבית הספר בו למדה בנערותה. הכל נשאר במקומות המוכרים מילדות, הכל מתנהל בביתה, בית סבתה, בית הספר ואפילו עניינים שבלב - אהבתה נתונה לדודנה הטוב והדאגן, אך הוא מאוהב בבת דודתה היפה ממנה. כל חייה, מנסה תלמה להסוות את רצונותיה. הרעב הוא מקור כל רע, רצונות הן ממריץ הפשע, ואסור לרצות. אסור לרצות. אבל אחרי מות סבתה, לאחר שעברה לגור בביתה והבדידות עטפה אותה ונכנסה תחת עורה כנמיה המשתוללת ורוצה לנשוך ולמשוך, היא מתאווה לגבר. היא רוצה. כל כך רוצה שהיא יוצרת לעצמה את גבר חלומותיה. גבר מושלם שפיסלה במו ידיה מתוך אדמת הבוץ של בית הקברות. גולם רחב ונאה המסתובב עירום בביתה חוץ מחתיכת בד המכסה את אזור חלציו. אבל היצירה הזאת פרי חשקיה המיניים מביאה איתה פורענויות גדולות ומזעזעות שהיא לא מוצאת בלבה את הכוחות לעצור. למה? כי מתוך הרביצה בבוץ של שנאתה העצמית, הגולם הצליח לגלות לה שהיא בעצם אוהבת את עצמה. כמו הגולם, גם הרומן הזה נדמה שעשוי בוץ. כשתלמה מחבקת את הגולם שבהתחלה זר לה, חזהו הבוצי מתמוסס והיא מוצאת עצמה שקועה בבוץ שלו. וכך קרה. זהו ספר שלוקח זמן להיכנס אליו. בהתחלה הייתי בודקת, כמו שקורה עם ספרים לא טובים, כמה עוד נשאר, כמו תלמה שבתחילה חששה מעט מהיצור ולא היתה בטוחה לגביו. אבל אז כמו כישוף, בלי להבחין מתי בדיוק זה קרה ואיך, מצאתי את עצמי שקועה עמוק בפסקאות הבוציות, מתעטפת בהן בלי להוציא את הראש פעם אחת כדי לנשום. אם השתכנעתם ואתם מתכוונים להיכנס פנימה, רק אמליץ שתקחו נשימה עמוקה. לקריאה באתר סימניה

לא בכוונה, קראתי ביום האשה. “אֶת טבע האישה מכיר, לצערי; חוכמות ותחבולות – אך לא בבית־ספרי. נערכתי. נקטתי מִשנֶה זהירות: האישה שאֶשׂא היא... מופת של בּוּרוּת!” קומדיה תיאטרלית המתארת את ארנולף, דמות נלעגת וגרוטסקית כדמויות רבות של מולייר, הסבור כי כל אישה סופה שתצמיח קרניים לבעלה, ומחליט להתחתן עם בת חסותו הצעירה והנאיבית. את אנייס הצעירה טיפח מאז היתה בת 5. הוא שלח אותה לגדול במנזר עד גיל 17, העביר אותה לאחד ממקומות מגוריו הרבים, וקרא לעצמו בשם חדש וזחוח, “מסייה דה לה ניידי”. כוונתו של ארנולף היא לגדל את אנייס בצורה כזו שהיא תהיה בורה מכדי לבגוד בו, והופך אובססיבי להימנע מגורל זה. בית הספר לנשים, בבסיסו, עוסק בדינמיקה של כוח מגדרי. מולייר מקדים את זמנו ותוקף כאן את קיפוח האשה וההתיחסות אליה כאל חפץ בבעלות גברית, ועל הדרך גם את מוסד הנישואים. הוא עורר הרבה מחאה בזמנו, ולצערי, עדיין רלוונטי לימינו. ממליצה בחום. ו... מתנצלת מראש, אבל הנה זה בא: המחזה מחורז, אבל לא במופרז. ההומור של מולייר, יקר הוא מפז. העלילה מתמסרת כמו טניס שולחן, מרתק ומצחיק שחבל על הזמן. נהנתי מאוד, מחזה מפנק, זהירות: הקורא ואוכל, ייחנק. לקריאה באתר סימניה

בילדותי, היתה לי חברה רוסיה, עולה חדשה. היא היתה רזה כמו ענף ולבנה כמו שמנת עם טעויות בעברית שאף פעם לא תיקנתי באנוכיותי המשועשעת. יום אחד, הגיע השכן שלנו, רופא שיניים פרטי. בחור ערבי ששתי בנותיו היו לעתים מצטרפות למשחקינו בחצר. לדוקטור אביהן, לא היה שום דבר נגדנו. להפך, משפחתי היתה בין לקוחותיו ודודי היה בתהליך שתלים אצלו שסיבסד לו, אני מנחשת, נתח מהמשכנתא. אבל את "רוסיה", כפי שכינה אותה – לא אהב. הוא נכנס אל החצר, ודבר ראשון קרא אל בנותיו, “תעאל להון!” הן רצו אליו, ואנו נעמדנו דום. “ואת,“ הוא הצביע אל חברתי, “את, רוסיה, למה את כאן כל הזמן? את לא שייכת לכאן. לכי הביתה שלך, אל תתקרבי יותר אל הבית הזה או אל הבנות שלי.” אף פעם לא ראיתי אותו זועם כך, היה אדם רגוע. העובדה שהעיר לה לא לחזור לבית שאינו שלו, לא עוררה בי מחאה. הייתי המומה מדי והסתכלתי בחברתי עוזבת, רצה לביתה. היא לקחה קשות את סרטו שובר הקופות של הרופא ולא חזרה לבקרי. כמה ימים לאחר מכן, הלכתי לבית דודה, שם התגוררה מאז עלתה לארץ, ודפקתי על דלתו. שאלתי היכן היא, האם תרצה לצאת לשחק. הוא נראה מופתע, “לא ידעת?” שאל, “היא חזרה לרוסיה.” כמובן שלא ידעתי. ביקשתי את הכתובת שלה ברוסיה, והוא נתן לי אותה בנדיבות בליווי כוס לימונדה קרה. מאז, הפכה חברתי הטובה מימי ילדותי לחברתי לעט. נהגנו לכתוב זו לזו. היא כתבה יפה מאוד בעברית ואף נהגה לשרבט פה ושם ציורים משובבי נפש. כתבנו זו לזו על כל מה שעבר עלינו, הסבירה לי שהוריה הפתיעו אותה עם כרטיס ושאלה מה שלום “הערבי הדוקטור”. יתכן שזו הפעם הראשונה שהיה קהל לכתיבתי. אלה לא היו חצאי מילים בתערובת פרצופים, כמו שאנשים עושים היום כשהם מתכתבים בטלפון. כשיושבים מול הנייר וכותבים, הוא לא שופט ולא ממהר. יש זמן להתנסח בלי הסחות דעת. אף אחד לא רואה אותך מקליד/ה, לא קוטע אותך, יש אפשרות למחוק ולנסח מחדש. ואז לשלשל לתיבה, ולחכות שיגיע המכתב. לבדוק כל יום את הדואר. איזה כיף היה אז למצוא מכתב הממוען אליך, ההתרגשות היתה בעיצומה. הייתי עוצרת את כל מה שאני עושה ומתיישבת לקראו. אני בטוחה שאם אשוב לבית הוריי ואפשפש קצת פה ושם, אמצא את המכתבים ואגלה עולמות שלמים שפרחו מזכרוני. ואז, הפסקנו. יום אחד היא פשוט לא חזרה לכתוב, אני מניחה שהתבגרה, עברה דירה או אולי פתחה חשבון בפייסבוק. כנראה שלעולם לא אדע. קופסה שחורה זהו רומן מכתבים, הוא גרם לי להתגעגע לימים ההם. למזלי, נולדתי כעשור לפני שדואר ישראל הומר לחברת שליחים של אמאזון, ועידן האינטרנט החל במסע השמדת האינטימיות. דחיתי את כתיבת הביקורת הזו כבר בערך שבוע. חזרתי וקראתי מכתב פה ומכתב שם, לא הצלחתי להשתחרר מהם, והנה אני מוכנה. שרשרת המכתבים המלווים את הקורא לאורך כל הדרך הם כקופסה שחורה במטוס. פותחים ומנתחים את כל הפערים לנגד עיניך. הרומן מגולל, בצורה מופתית למדי, את סיפורם של אילנה ברנדשטטר ושני הגברים בחייה. יש לנו את מיכאל (מישל) סומו, בעלה הנוכחי, איש ימין מסורתי על גבול הדתי ההולך ומתחרד, הרואה שליחות בפדיון כל שטח בארץ ישראל השלמה, ובתם המתוקה יפעת. מעבר לים, הרי הוא אלכסנדר (אלק) גדעון, הגרוש, המחושב, הצונן, החוסך בהשתפכויות, דוקטור וכן איש צבא קבע בעברו החי בחו”ל שנתן לה, לפני שנים, בן סורר ומורה בעל נפש חופשיה ושגיאות כתיב מלוא הטנא, בועז. מדי פעם ישנם מכתביו של עוה”ד מאנפרד זקהיים המלוטש, הרואה עצמו כיועצו המשפטי והפיננסי של אלכס, וכמו כן, אביו הרוחני. אילנה לא מסוגלת להרפות מאהבתה הראשונה, אלק. היא סבלה מיחסו והתעללה בו, כפעולת גומלין. אחרי שנות שתיקה היא כותבת לו מכתב ובו מתחננת לכסף. הוא נופל ברשת מכתביה העוגבניים והמצליפים, מה שמתחיל סדרה של התכתבויות החושפת סודות וזורעת רעל וארס על המשפחה השבורה כולה. סיפורים מהעבר מפתחים תמונות חדשות בחדרי מחשכים, מלחינים כל פעם הרמונית פרשנויות חדשה. אהבתי את כתיבתו של עוז ברומן זה, יש בה את היופי והפואטיות הרגילות בספריו, ויש גם מעבר. ישנו שילוב של רחשי אהבה ושנאה שאין להם היכן לקונן. הייתי סקרנית לקרוא כל פעם את המכתב הבא, מה שלא אפשר לי להניח את הספר מהיד. הרבה נושאים עולים במהלך חליפות המכתבים המפזזים מיד ליד. דת, ציונות, גזענות, יחסי עדות, אך הם לא מיקדו את תשומת הלב. תשומת לבי היתה מפוקסת על הדמויות ומערכות יחסיהן והן לרגע לא יצאו לי מהלב. בעיקר אלכס הקר והלקוני שלקח לי קצת יותר זמן לפענח. זה נשמע לי כמו אתגר קשוח, לכתוב רומן מכתבים. עוז עשה זאת בכישרון מעורר הערצה. הוא שמר על קולות שונים אצל כל אחד, ועדיין שמר על איזון ביניהם. רצף האירועים היה אמין ביותר. לרוב הצלחתי לאתר גם את השקרים, המניפולציות בין המילים או ההתרסה. אני הייתי הקוסמטיקאית, והמכתבים – ראשים שחורים. שני דברים איכזבו אותי ברומן הזה. אמנם לא דרסטיים אבל שווים ציון. הראשון הוא דמותה של אילנה. מה קורה עם הדמויות הראשיות הנשיות בספריו של עוז? הן דרמטיות עד כאב, קוראות לשינוי ולא מרוצות מהחיים שלהן אבל גם לא עושות עם זה שום דבר, נותנות לאחרים למשוך בחוטיהן ולרוב מתנהגות בצורה מושחתת. הדבר השני היה הסוף. אולי אני טועה, אבל הרגשתי שעוז לא ידע לאן לפנות. ואז, הספר פשוט נגמר. פתאום. אני זוכרת שסגרתי את הספר וחשבתי לעצמי, “איפה שאר המכתבים? עוז חייב לי עוד כמה מכתבים.” בשורה תחתונה, הספר ייצר בי כמויות מפלילות של דופמין למן ההתחלה ועד הסוף, ועל כך אין לי אלא לתת לו חמישה כוכבים ולהמליץ בחום. לקריאה באתר סימניה

נתתי לעצמי הזדמנות שניה מול עמוס עוז, והוא, בתמורה, העניק לי חוויה מתקנת. הפעם: “עד מוות”. הנובלה הראשונה היתה מהנה עבורי, ואילו השניה, עוצמתית ביותר והסתיימה לי בפה פעור. הנובלה הראשונה מובאת בגוף ראשון מפי שרגא אונגר, מרצה קשיש וערירי העומד לפני יציאתו לגימלאות. בסגנונו המיושן והאובססיה שלו ליהדות רוסיה, מתבונן שרגא בעצב על חייו ועל יחסיו המעטים עם הסובבים אותו. הוא תוהה על משמעות הקיום – ועל חדלונו הממשמש ובא. הנובלה הזו היא תמונת קיום הממוסגרת בתערובת של חרדה, עייפות ותבוסה, ועם זאת – נפש השוקקת וצמאה למגע אנושי, ולסימן של הוויה נשגבת. רובו של הסיפור הוא מעין מונולוג ארוך, ועם כל היסודות הגרוטסקיים שבו אוכל להבין מדוע יהיו שימצאו אותו משעמם. תופתעו לשמוע, אף אני הופתעתי לגלות, שאני לא נמנית עם אלה. מצאתי את דמותו של הזקן הטרדן המגבב מילים על גבי מילים, מעניינת למדי. הרגשתי שכאן, לעומת “מיכאל שלי”, עוז שלט הרבה יותר טוב בטכניקה הסיפורית, ויצר תמונה משעשעת. שונה בתכלית היא הנובלה השניה. מתח דרמטי מצוי בסיפור מראשיתו, ולעומת הפזרנות במילים בסיפור הראשון, כאן ניכרת חסכנות. היא מתארת את מסעה הנידון לכישלון של שיירת צלבנים העושה דרכה מצרפת לירושלים באביב 1096. את המסע הקודר מנהיג האציל גיום די־טורון. התמורות שעובר האציל ההולך ומתכנס בעצמו, מגבירה את השפעתו המפוקפקת של קרובו הסגפן, קלוד עקום־הכתף. השיירה נעה באיטיות דרך כפרים ויערות, ובדרכם, מיקם עוז מוקשים של מגע עם הנקרים בדרכם שכולם קשים ואלימים, אך אכזריות יתרה שמורה למי אם לא – ליהודים. נקודת המבט היודופובית הנוצרית מוצגת בצורה מרתקת, בעיקר הסצנות הכוללות פגישות מול יהודים ובפרט הנשים היהודיות, שם התשוקה הסקסואלית מהולה באימה. לא ראיתי הרבה דמיון בין שתי הנובלות בספר ובין הדמויות הראשיות. אמנם שניהם מונעים על ידי אובססיה, אך שרגא אונגר הוא דמות עלובה, אנטי-גיבור מובהק, ואילו האציל גיום די־טורון הוא דמות מרובת עוצמה, טראגית, הנאבקת עד הרגע האחרון. את שניהם מצאתי מרתקים. לקריאה באתר סימניה

כמעט גמלתי בליבי החלטה לוותר על ביקורת, אבל הבנתי שאם עמוס עוז הצליח לכתוב דמות אשה אמינה בגוף ראשון, אוכל לבקר את אחת הקלאסיקות הנחשבות של משובחי סופרינו. ולא סתם אשה הוא מגלם, אלא את חנה גונן. איך אתאר את חנה… דמיינו את ירושלים של שנות השישים, אילו היתה אשה. מלאה סכסוכים וסתירות פנימיים, אפלה, מופנמת, קרה, מרובת פנים, אשה שנכלאה לעולם השגרה המאוסה וחוסר המימוש העצמי. ואכן כך מתאר עוז את הירושלים ההיא, שלא קיימת עוד. מתוך הנעורים המכילים הזיות רומנטיות על כוחה של אהבה, פרצה אותה אשת-שיש קשה וקרה. משוררת שאינה כותבת עוד. נושאת אל בעלה מבט מרוחק, שכולו ניכור וזרות. האמה בובארי הישראלית, בלי הניאוף. חנה מפנה עורף לרוך ולעדנה, מזלזלת באינטימיות הזוגית ובמשפחתיות הבורגנית בלי להעלות בדעתה אלטרנטיבה. לעתים פוגעת בדיוק בלב המטרה בלי לחשוב על התוצאות. דעיכת החיוניות ואבדן היכולת לאהוב הם כל יישותה, ולעתים נדמה שהיא אינה יודעת זאת. ומיכאל שלה? אהבתי אותו, את איפוקו ואהבתו לחנה. אם כי ניתן לדעת למה לצפות כשמתחתנים עם פרופסור לגיאולוגיה שחכמת ספרים מפצה על אישיותו נטולת האינטליגנציה הרגשית. רצונה של חנה להוציא ממנו רגש או הלצה אבד, כנראה היכן שחיבתה כלפיו נמצאת. בעולם שאיננו עוד. בלקוניות שובת הלב שלו, העניק מיכאל תשובות שלעתים ניתנו בחיוך בלבד. זה הקסים אותה עד לשלב ש“לא רציתי בחיוכו, ולכן גם לא שאלתי.” מבחינתי, סיפור כבד ומדכא. סיפור דעיכה. מציאותם של חנה ומיכאל רחוקה משלי. הסיבה שבורגנות אינה חלק מחיי, היא כי אינני מסוגלת לסבול אותה. כתוצאה מקריאת הספר, התפתח לי אותו גוש מועקה בגרון, זה שאני חשה בו בכל פעם שאני גרה באותו המקום מעל רבעון ומתחילה לפתח תסמיני שגרה. ולכן, הספר לא היה מהנה עבורי, אם כי כתיבתו העשירה של עוז היא ללא עוררין. לקריאת הסקירה באתר סימניה

אלי, או בכינויו, שמניאק, גר בשכונת הארגזים בדרום תל אביב. הוא חי עם אמו, סימה הקריזיונרית הנגמלת, ובעלה הערס האגרסיבי, יפת. אביו של אלי הוא אמן יפה-נפש, שם-טוב שמו, והוא גם ניצול השואה העיראקי היחיד בעולם. סביבו, אלי אוהב לכרכר, ואחר אנה, אהבת נפשו, לחזר. את משקלו הוא אט אט מקיא בין דפי הספר עד שלא נותר ממנו הרבה מלבד שובל של סירחון. אתחיל מהטוב. שם הספר והכריכה שניהם יפים ומסקרנים. הם תשעים אחוז מהסיבה שפתחתי אותו. חבל שהקשר בין תמונת הכריכה לעלילה הוא כמו הקשר בין אייל הכרמל לדואר ישראל – אין כזה. הנושא הכללי עוצמתי, מעורר חמלה וסלידה גם יחד, מתכון מצוין להנאה צרופה. לדעתי, הבעיה העיקרית של הספר זו ההגשה. השפה הדלה לא מצאה את משלבה; היא טיפסה והתגלגלה מעמוד לעמוד, בלבלה והכעיסה אותי. פעם אחת, אלי הוא פרא שזורק סלנג רחוב באותה כמות שבה הוא מקיא, וכעבור עמוד וחצי הוא שילוב של הסבתא מאחוזת דאונטון ומנחם פרי. מעביר ביקורות חריפות על ספרים ויכול להירשם כחבר פורה באתר סימניה. לא הבנתי אם מדובר בנסיון חתרני כושל של הסופר להבליט את ההסבר מאחורי הכינוי שהעניק לו מורו, פרא־אציל, או עצלנות גרידא. דבר אחד היה אחיד בסיפור הזה, והוא חוסר האחידות, בעיקר בקצב הסיפור. עניינים של מה בכך זכו להארכת זמן ומריחה אל מעבר לשוליים, וסצנות חזקות הוגשו כסטירת לחי לא מספקת. המוזיקה המטעה הורגשה מההתחלה האיטית הלוקחת את זמנה, דרך האמצע, שם הטמפו קפץ לשיא בבת אחת, ועד הסוף המפיל מהכסא. מנמנום אחר צהריים באי קאריבי, אתה מתעורר ומוצא את עצמך בורח מהוריקן אכזרי. לא היה ניסיון להתאים ולהטעים את הקצב מסצנה לסצנה, לספור פעימות או אפילו לזייף את זה. לפעמים זיוף מעודד ביצועים. יכול היה להיות ספר נפלא, אבל הוא בלגן. חבל שאנשים מתעקשים לבשל לפני שהם לומדים להדליק את הגז. לקריאת הסקירה באתר סימניה

“מאז שאני על המדרכה אני מרגישה יפהפיה.” - המשפט הזה על גב הספר גרם לי לחשוב שזו תהיה עלילה על בריחה מהבורגנות ודרך חיים חדשה, מציאת אושר או לפחות שיגעון משחרר, אבל ככל שהתקרבתי אל הסוף הבנתי שהיא מרגישה יפה על המדרכה כי שם, התחרות הכי גדולה שלה הם הומלסים חסרי שיניים. גם זו דרך להרגיש יפה. אז איזו בעיה יש לה להיות מאושרת, עם בית יציב, בעל אקדמאי ובן אהוב, שהיא בוחרת לגור ברחוב? נו, מה אם לא - הרי זהו ספר בכיכובה של אשה, ואילו בעיות כבר יש לנשים חוץ מדימוי גוף נמוך וכמובן, גברים. רגע, יש עוד. בנוסף למתכון המנצח הזה, היא גם מאוהבת בתלמיד שלה, נ’ בן ה-17. הייתי מוסיפה לרשימת הטרגדיות הזו שגם אין לה שם פרטי, אבל אני מניחה שיש לה והוא פשוט לא צוין אפילו פעם אחת. קשה מאוד לגרד רגשות הזדהות או חיבה לדמות פתטית כזו. רוב הספר כתוב בצורה אירוטית וקלישאתית עד כאב, עם דרמה שאיש אינו מרגיש בנחיצותה חוץ מהאנטי-גיבורה, שהיא גם המספרת. הכי מתישות היו הסצנות בהן היא מתארת פסקאות שלמות של יום שגרתי לגמרי. אני לא מניחה את יומי בצד ופותחת ספר כדי לקרוא על מישהי שקמה בבוקר, צחצחה שיניים, אכלה תפוח, שטפה צלחת, עמדה שעה מול הארון, לבשה שמלה כחולה, סירקה את שיערה ויצאה לעבודה. התחושה היתה שהסופרת מזלזלת בזמן שלי. הייתי אומרת שכל זה היה שווה את זה אם לפחות הסוף היה לעניין, אבל לא. אחרי עשרות סצנות בהן היא מדמיינת את שפתיו של הנער כנגד פטמתה או את דהירתו על גבה, ספר שלם שבו הגיבורה נרתעת מבעלה, עד כדי כך שהמיטה שלה לא גדולה מספיק כדי להמנע ממגע מקרי במהלך הלילה, אך בו בעת היא גם חושקת באהבה ורוך - היית מצפה שבסוף היא גם תקבל איזה זרזיף אהבה. האהבה היחידה שהיא קיבלה בסוף ושכנראה היתה חסרה לה היתה מעצמה, אבל גם לכך לא היתה סיבה. היא כל כך לא מעוררת חיבה. בעמוד האחרון אנו מגלים בפעם הראשונה שחלומה הגדול היה לכתוב ספר, דבר שלא הוזכר אפילו פעם אחת. וכך היא יושבת לה ומתחילה לכתוב את הספר שזה עתה קראת. לסיכום, תודה חנה גולדברג. הספר היה נסבל, אבל השירים שלך טובים יותר. לקריאת הסקירה באתר סימניה

אתחיל מהטוב, כפי שסטיינבק עשה בספרו “הפנינה”: כתיבתו, כידוע, נפלאה. אני לא רוצה לדבר על העלילה, אפילו לא קו אחד קטן, לטובתכם. אורך הספר הוא כמאה עמודים; כל תגלית היא כשליש ממנו. כן אומר שמהעמוד הראשון הוא תופס. העלילה מתחילה באופן הדרגתי, שיטתי ומחושב בליווי כתיבה לירית – תיאור הדמויות ועולמן, קונפליקט, תפנית. מכירים את מכונות העשן האלה שמפיצות קסם על הבמה, והכול נדמה מופלא ומתוזמן? עד אמצע הספר כך היה, ואז מכונת העשן התגלתה כסתם מכונה, והעשן הוא תוצאה של תפעול קלוקל מלווה בניצוצות בלתי מתוכננים. הקסם עדיין שם, אבל הוא פחות רצוי ויכול להרוס הכל ברגע. ההידרדרות של הסוף היתה אכזבה קשה יותר מכפי שהיתה אילו היה הפנינה בינוני מלכתחילה. ובכל זאת, עם כתיבה מוזיקלית ומלאה חיים כמו זו של ג׳ון סטיינבק, גם אכזבות מרות מותירות אחריהן אפטר־טייסט מתוק למדי. לקריאה באתר סימניה

בהתחלה הספר הזה היה מבלבל וטרחני, תהיתי מדוע אהבתי את מדריך הטרמפיסט לגלקסיה שקראתי לפני שמונה שנים, אבל אז זה תפס תאוצה. ארתור דנט, פורד פרפקט, טריליאן וזאפוד ביבלברוקס עוזבים את כוכב הלכת מגרתיאה בספינת ”ליבת הזהב”. ארתור מנסה בכל מאודו לגרום למחשב הספינה להכין לו כוס תה, משימה שהמחשב לוקח מאוד ברצינות עד כדי כך שאינו מתפנה להתגונן מפני תקיפתה של ספינה ווגונית. זה גורר את החבורה, שהיא בעצם שארית הפליטה מניסוי גדול, לכל מני מקומות בגלקסיה, ואפילו חמש מאות שבעים ושישה אלף מליון, שלושת אלפים חמש מאות שבעים ותשע שנה בזמן. המסעדה שבסוף היקום נכתב בשנת 86׳, וקל לזהות את זה. ספינות חלל נפוצות כמו מכוניות, מכשיריאדה משוכללת בכל פינה, חייזרים, רובוטים והמחשב החכם ביותר בעולם – אבל כדי להתקשר, עדיין צריך למצוא טלפון ציבורי. את הרצפה מנגבים עם סחבות רצפה ועל מנת לרוות את סקרנותך, עליך לפתוח אנציקלופדיה. פיזית. ממליצה לכל מי שנמצא במוד של קריאה קלילה ומשעשעת עם נגיעות גיאוגרפיות חלליות וטכנולוגיה מגוחכת. מה שכן בעייתי הוא התרגום. אם האנגלית שלכם טובה מספיק, לכו על המקור. ולמרות שהדמות האהובה עליי הוא מרווין, בואו נעמיד פנים שאנחנו מווילטדוול VI ונאמין שהיקום כולו אינו אלא פרי התעטשותה של ישות אחת ששמה התופסנוח הירוק הגדול. בימים קשים, זה עוזר לשמור על פרספקטיבה. לקריאה באתר סימניה

בן חמישים ושתיים, הזקן מכל הגברים שחיו ומתו במשפחתו, מספר רפאל מאייר על ילדותו בירושלים ליד בית היתומים, בית העיוורים ובית המשוגעים, ליד אברהם הסתת, ועד ימי בחרותו במדבר. היה גר עם משפחתו, “האישה הגדולה”, שהיא קולקטיב נשי המורכב מסבתו הקמצנית השולטת ביד רמה, אמו שמעולם לא מסיימת סיפורים מאז ששלה נקטע באמצע, “הדודה השחורה” הגסה המקורבת בדם, “הדודה האדומה” הבולמית שאינה מקורבת בדם, ואחותו ה”כלבתא”. רפי, רפאול, רפינקה אינו מסוגל להקים תא משפחתי, כי הצורה בה גדל היתה הכי טובה בשביל גבר לגדול. ולכן רונה, אשתו בעבר, היא אהובתו בהווה ואסונו בעתיד. רפאל מתאר את חייו קטעים קטעים בראייה רטרוספקטיבית. בשלב מסוים, המשפטים הנשזרים זה בזה מתחילים להישמע כמעין רפרן סיפורי. הוא כותב מנקודת מבט בה הוא כבר "מיטיב לדעת", אך מעניק תחושה של גילוי משותף. סיפור חייו של רפאל סובב בעיקר סביב מוות. “רפאל, מתי כבר תגדל?” “רפינקה, מתי כבר תמות?” התמונות של ארבעת הגברים, אבא וסבא ושני הדודים, שמתו כל אחד בדרך טרגית זו או אחרת וכעת ממתינים לו ממוסגרים על הקיר, שיצטרף אליהם. המדבר, כמובן. ועוד הרבה. לקח לי זמן להיכנס לספר הזה, אבל בסוף הוא תפס אותי חזק. “כמו בתנופות של סדין התגלו הסודות”. כתיבתו של מאיר שלו בספרו ״בביתו במדבר״ עשירה, מגלה טפח ומכסה טפחיים ביכולות ניסוח מלאות בשר וצבע. לקריאה באתר סימניה