דיבה / חנה גולדברג

“מאז שאני על המדרכה אני מרגישה יפהפיה.” - המשפט הזה על גב הספר גרם לי לחשוב שזו תהיה עלילה על בריחה מהבורגנות ודרך חיים חדשה, מציאת אושר או לפחות שיגעון משחרר, אבל ככל שהתקרבתי אל הסוף הבנתי שהיא מרגישה יפה על המדרכה כי שם, התחרות הכי גדולה שלה הם הומלסים חסרי שיניים. גם זו דרך להרגיש יפה.

אז איזו בעיה יש לה להיות מאושרת, עם בית יציב, בעל אקדמאי ובן אהוב, שהיא בוחרת לגור ברחוב? נו, מה אם לא - הרי זהו ספר בכיכובה של אשה, ואילו בעיות כבר יש לנשים חוץ מדימוי גוף נמוך וכמובן, גברים.

רגע, יש עוד. בנוסף למתכון המנצח הזה, היא גם מאוהבת בתלמיד שלה, נ’ בן ה-17. הייתי מוסיפה לרשימת הטרגדיות הזו שגם אין לה שם פרטי, אבל אני מניחה שיש לה והוא פשוט לא צוין אפילו פעם אחת.

קשה מאוד לגרד רגשות הזדהות או חיבה לדמות פתטית כזו. רוב הספר כתוב בצורה אירוטית וקלישאתית עד כאב, עם דרמה שאיש אינו מרגיש בנחיצותה חוץ מהאנטי-גיבורה, שהיא גם המספרת. הכי מתישות היו הסצנות בהן היא מתארת פסקאות שלמות של יום שגרתי לגמרי. אני לא מניחה את יומי בצד ופותחת ספר כדי לקרוא על מישהי שקמה בבוקר, צחצחה שיניים, אכלה תפוח, שטפה צלחת, עמדה שעה מול הארון, לבשה שמלה כחולה, סירקה את שיערה ויצאה לעבודה. התחושה היתה שהסופרת מזלזלת בזמן שלי.

הייתי אומרת שכל זה היה שווה את זה אם לפחות הסוף היה לעניין, אבל לא.

אחרי עשרות סצנות בהן היא מדמיינת את שפתיו של הנער כנגד פטמתה או את דהירתו על גבה, ספר שלם שבו הגיבורה נרתעת מבעלה, עד כדי כך שהמיטה שלה לא גדולה מספיק כדי להמנע ממגע מקרי במהלך הלילה, אך בו בעת היא גם חושקת באהבה ורוך - היית מצפה שבסוף היא גם תקבל איזה זרזיף אהבה. האהבה היחידה שהיא קיבלה בסוף ושכנראה היתה חסרה לה היתה מעצמה, אבל גם לכך לא היתה סיבה. היא כל כך לא מעוררת חיבה.

בעמוד האחרון אנו מגלים בפעם הראשונה שחלומה הגדול היה לכתוב ספר, דבר שלא הוזכר אפילו פעם אחת. וכך היא יושבת לה ומתחילה לכתוב את הספר שזה עתה קראת.

לסיכום, תודה חנה גולדברג. הספר היה נסבל, אבל השירים שלך טובים יותר.

לקריאת הסקירה באתר סימניה