מוריה | בצלאל

הרבה זמן לא כתבתי באופן פומבי. לא על בעיותי האישיות שאפקט הדומינו שלהן החל לפני כמעט שלוש שנים – בערך כשפסקתי להזין את הבלוג – שכעת מתגמדות בעיני אל מול כאבם הבלתי נתפש של אחרים; לא על המלחמה, עליה לא נשאר מה לכתוב, אבל גם תמיד יש מה להגיד; ולא על כל דבר שאינו פיקציה מוחלטת, כמו הרומן שלי, שאגב – נכתב ונשלם, ואעדכן עליו בקרוב. האמת היא שקשה היה לי להתישב אל שולחן הכתיבה ולכתוב משהו שלא יישמע כהד של מליון דברים אחרים שכבר נאמרו בכל כך הרבה דרכים, שאם אניח משפט על גבי הנייר תשתקף הבבואה שלו – הפוכה, נלעגת כמו במראה קעורה – כי איזו מלה יש בכוחה לתאר את המציאות כפי שהיא! אז לא יכולתי לרוות את כעסי בצרורות מקלדת כנגד צרורות פגזים, שעה שתחת אדמות עזה יושבים אחי ואחיותי, רעבים, כואבים, נטושים, קופאים ומבוזים. והלך הכעס והצטבר והכאיב כברד על מוחי, על אזני, החריש את מחשבותי והסיח את דעתי מכל דבר יומיומי. אז נכון, שלוש שנים עברו מאז שצרות החלו ליפול על ראשי, ראש משפחתי וראש עמי, ולמרות הכול ואחרי שקט ארוך – אני עוד כאן. אני כאן כי אני רוצה לחזור לכתוב לכם, מי שרוצה לקרוא. אולי לא מתוך דחף לשנות או להבין, אלא מתוך צורך. אינני אדם בעל מרפקים שיודע להדחף או לעמוד מול מצלמות ולזעוק את כאבי, אינני אקטיביסטית קפוצת אגרופים ומניפת שלטים על כבישים ראשיים, ואין לי שם גדול מספיק בכדי לשנות סדרי עולם, אז אני עושה את מה שהפך אצלי לסוג של פעולה יומיומית – כמו להרתיח מים או לסדר את השולחן. גם כשאין לי תשובות, גם כשכל מה שאני מצליחה לייצר זה גוש מילים לא מהוקצע – אני מניחה אותן על הדף. והן חד מימדיות, עייפות, מעט מיושנות, אבל הן הדבר היחיד שעוד יציב בעולם כל כך מעורער. זה הכול, כרגע. רק רציתי להגיד שאני כאן.

לאחר חודשים של טיולים ברחבי דרום אפריקה הפראית, שבועות של הפלגות לאורך הנהרות והתעלות של לונדון וכמעט שנה של חוסר מודעות אל מה יביא איתו העתיד - אני במולדת. כעת, חיי הם חדר במלון דן פנורמה בלבה של תל אביב. שלוש ארוחות ביום, טלויזיה עם כבלים, בדיקות קורונה שגרתיות - ההתרגשות בעיצומה. יצאתי מאירופה בדיוק כשהתחיל שם סגר והגעתי לארץ כשהכל כאן נפתח, בתקווה שכך יישאר. זה נותן תחושה של איזה ניצחון אישי, ותאמינו לי, הייתי צריכה ניצחון. אני ממשיכה להגיד לעצמי שלא טעיתי שחזרתי, כי אין כמו הבית בימים של קונפליקט. שזה זמני וכמו כל מבצעי סוף עונה, גם זה ייגמר. ואפילו מהר יותר, כי מאז שתקופת הבידוד קוצרה ל12 יום, אני מרגישה שקיבלתי שיחרור מוקדם על התנהגות טובה. אבל יש בי חששות. איש אינו מצפה להתרגל לגולה האישית שלו, עד כדי כך שהבית נדמה מפחיד, בעיקר כי ראית אותו רק בחדשות כבר יותר מחצי שנה. יש גם את החשש הזה שהמדינה תיסגר ולא אוכל שוב לעזוב. הסיכויים אמנם אפסי, אבל כמו קלסטרופוביה, אין בכך היגיון וזה אוכל אותך מבפנים. בכל זאת, אני בבית, ועמוק בפנים יש בי הקלה גדולה. אני סוף סוף במדינה שלי, עם האנשים שלי ושבה נמצאים כל הספרים שלי. גם מתוך החדר הקטן שהוא כל עולמי בימים אלה, אני עדיין יכולה להרגיש כמה הכל סביבי מוזר. חשבתי שבעודי בבידוד, אתנתק מכל זה ואשכח, אבל לא. אני מציצה דרך עינית דלת חדרי, אשר נמצאת בקצה המסדרון בקומה ה11, ורואה את השטיח הארוך מקיר לקיר, המעוטר, שמשני צדדיו שורות של דלתות סגורות במסדרון מעוות וקעור. הוא נראה מפחיד כשהוא תמיד ריק. וכשהוא לא ריק, אז אנשים בחליפות תכלת חד-פעמיות עוברים דרכו, עטויי מסכות וכפפות, ומניחים שקית אוכל על כל סף. זה מזכיר לי את זמן האכלה של העופות בלול של סבא. כמו חלום, שבו כולם מתנהגים בצורה מוזרה, ואתה היחיד השפוי. ההבדל הוא שמזה לא מתעוררים ומספרים, “איזה חלום היה לי. הייתי בחדר במלון חמישה כוכבים בנווה צדק, אבל לא יכולתי לעזוב. הייתי כמו רוח רפאים מוטמעת בבית בו מתה. מדי פעם, הטלפון היה מצלצל וזה היה הצבא, שואלים איך אני מרגישה היום. יצאתי למרפסת והסתכלתי למטה, ולא היו פרצופים, רק עיניים שהסתובבו בכל מקום. היו גם אנשים עם חיוכים מזויפים עשויים מבד, וכולם התנהגו כאילו זה רגיל!” והחבר ששומע, יגיד, “שטויות, זה רק חלום.” זה הדבר הזה שאתה מתחיל לחשוב עליו עוד כשאתה ילד בבית הספר. אתה יושב בכיתה ותוהה, "מה אם כל זה סימולציה? מה אם כל זה חלום של מישהו אחר, ואני רק יישות תת הכרתית בתוך מוח של מישהו? ומה אם אני מוח בעצמי, מה אם כל העולם הזה הוא סרט ענק שמוקרן מול חבורה של מוחות בצנצנות, ואני רק מוח בצנצנת?“ וכמובן, המסקנה אליה אתה מגיע היא: “גם אם אני מוח בצנצנת, אני צריך להמשיך כאילו הכל אמיתי כי ככה כולם מתנהגים וכאן אני קיים.” זה מתחיל להיות מוחשי יותר עכשיו, המאבק להשתלב בעולם סוריאליסטי וזר. אז אני ממשיכה לספור ימים. שקיות השוקו שמגיעות עם כל ארוחת בוקר הן כמו טבלת היאוש שלי. מספר השקיות הלא שתויות במקרר כמספר הימים, ויש לי כבר שש במקרר. אני טיפוס של קפה.

בעודי מעיינת באמנות המקומית, גיליתי שהמחזה “סוחרי הגומי” מאת חנוך לוין עולה בתיאטרון “האריה האדום”; פאב וכן תיאטרון שוליים ברובע איסלינגטון שבלונדון. כמה מרענן, חשבתי. אמנם עבריתי האהובה חסרה לי והייתי מעדיפה ערב בתיאטרון גשר, אבל מעניין לראות הצגה ישראלית באנגלית. כמובן שקניתי כרטיס כמעט אינסטינקטיבית. אם אתם גרים בנכר או שגרתם בעבר, כנראה תבינו ללבי. לראות מודעה כזאת זה כמו לגלות שסבא שלך מופיע בטלויזיה, ולא משנה באיזה ערוץ או תכנית, אתה חייב לראות. סיבה שניה, געגועיי לתיאטרון מכאיבים לי במקומות שלא ידעתי שיכולים לכאוב. סיבה שלישית, בעבר צפיתי בהצגות של לוין, ותמיד זכורה לי הנאה צרופה. שכניי, זוג אמריקאים מקסימים בני 50 פלוס, שמעו שאנו הולכים להצגה של כותב ישראלי וחשבו שזה נשמע מעניין, אז טי הזמין אותם להצטרף. לאחר שקנו כרטיס, יום לפני ההצגה, נזכרתי לקרוא ביקורות. הן היו מזעזעות שקשה לתאר, אבל מה שהיה עוד יותר מזעזע הוא המחזה עצמו. נפגשנו בכניסה לתיאטרון ואמרתי להם, “אני נבוכה לומר, אבל הביקורות היו שליליות מאוד. אני מקווה שנהנה, אבל תדעו שהסיכוי נראה קלוש. חוץ מזה, מסתבר שזה מחזמר.” אף פעם לא הבנתי מחזות זמר. הרעיון שאדם מסוגל לכתוב, להלחין ולבצע שיר שלם תוך עבירה על החוק, קניית תפוחים או מיד לאחר שאיבד את אהבת חייו, לא נראה אמין. גם אם מדובר באדם מוכשר בעל יכולות מוזיקליות גבוהות במיוחד. אבל הם ביקשו שאפסיק להתנצל, “אני לא מפחדת,” אמרה השכנה, “כמה רע יכול להיות.” אז ככה. השחקנית הראשית היתה הגרועה ביותר בנבחרת, והתחרות על התואר היתה קשה. השירים היו מפגרים עד כאב, שאילו לא הייתי יודעת, הייתי חושבת שזו פארודיה על מופע שמנסה לחקות את ברודוויי בצורה קומית, ונכשל. הבמה היתה עטופה בחתיכות קלקר גדולות והשחקנים נאבקו לעבור מנקודה א’ לנקודה ב’. לא היתה לכך כל סיבה, סתם ניסיון כושל של הבמאי להיות יצירתי. התסריט הכפיל ואז שילש את הוולגריות האופיינית ביצירותיו של לוין, ועם זאת החמיץ כל פואנטה, השליך כל תזמון כלאחר יד, צמצם כל עניין לבדיחה גרועה, צנתר כל בדיחה לטמטום טהור ובאופן כללי גרם לארבעתנו לקוות שאיכשהו התיאטרון יעלה בלהבות וישרוף את כולנו חיים, ולו רק כדי להיפטר מכל ראיה לנוכחותנו בבית העינויים הזה. ההצגה הועלתה בבמה הקטנה, תודה לאל, הכוללת שלוש שורות, ואחת מהן נותרה ריקה. שעתיים וחצי, כולל הפסקה. אז לקחנו את ההפסקה ואת כל חפצינו, והסתלקנו. ברחנו לפאב התיאטרון והסתתרנו שם מאחורי בקבוק יין גדול וארבע כוסות מלאות כבערב פסח, יודעים שהשחקנים לבטח הבחינו בנסיגתנו, שהרי כיסינו חצי שורה, ומקווים שלא ניתקל בהם. דיינו. העניין החיובי בהזמנת אנשים למופע גרוע, היא שהערב יכול רק להשתפר. שוחחנו ושתינו וצחקנו על המחזה, מעמידים פנים שזה סיוט לילה משותף, עד שראינו את השחקנים עוזבים את האולם. שכנתי הסתירה את פניה עם כוס היין, “בואו נלך, מהר… שלא יראו אותנו.” והופ תפסנו מונית. למחרת, ביום הולדת שנה של בת של חברים מאחת הסירות במעגן, פגשתי את אותה שכנה. היא אמרה לי שהיה לי מהנה מאוד לבלות איתנו אתמול בערב. “למרות האסון התיאטרלי?” שאלתי. “זה היה האסון הכי מהנה שחוויתי בחיי.” אמרה. בסופו של דבר, הסקתי רק מסקנה אחת מכל זה: אין הזדמנות חשובה יותר בעולם האמנות, מההפסקה המובטחת ושטיחים מקיר לקיר.

בוקר אחד, ביישוב מדברי קטן בדרום אפריקה, טי שאל אותי שאלה פזיזה, אני עניתי תשובה טפשית, ועכשיו אנחנו נשואים. החתונה התקיימה ביום שישי בבוקר במושב עלמה, המושב שבו התגוררה משפחתה של אמי, ושסבי טיפח באהבה ארצישראלית צנועה ואמיתית. על היד החזקה והזרוע הנטויה והמוראים הגדולים של סבי, הנציג האותנטי ביותר של “מושבניק” בצפון הארץ, לא ניתן לסכם במאמר אחד. עם זאת, אצבעותיי מעקצצות לספק לכם לפחות טריילר ברזולוציה נמוכה על האיש היקר לי מאוד. סבי היה בן למשפחה עשירה באי ג’רבה שבתוניסיה, ולא ידע עבודת כפיים מימיו. בשלהי שנת 1958, השאיר את כל רכושו מאחור, נותר מנושל מכל, ועלה ארצה עם זוגתו ושני תינוקות רכים. המסע ארך כחודש באוניות, ביניהן קונקשן דרך הדיוטי פרי הצרפתי, ולבסוף הלך נמל חיפה והשתפל תחת ספינתם. עוד בטרם הספיקו להרגיש את הקרקע היציבה תחת רגליהם, נשאלו היכן ירצו להשתקע. האם ירצו לגור בחיפה המתפתחת על רכס הכרמל, בפרוורי תל אביב הצעירה, בבאר שבע הצחיחה ליד איזה מרכז מסחרי שכונתי? סבי ענה בפשטות, “לא משנה, העיקר שתהיה לי עבודה.” אמי תמיד אומרת שהיו לסבא שני מצבי צבירה: מאוזן ומאונך. הוא היה אדם עובד. כמעט ולא תועד יושב מימיו, אלא אם נסע או אכל. והנה נעצרה לה משאית ואספה את הזוג הצעיר ולקחה אותם לבית מספר 116 במושב עלמה שבגליל; בית בן שלושה חדרים וחצי, בלי חשמל, עם בית שימוש חיצוני מפנק המספק שירותי כריעה לכל בן ובת ישראל המבקשים לכרוע על אדמת הקודש. ושם התוודע סבא לעולם החקלאות. לאחר חיים של אדם בעל ממון, בהן ראשו אינו מלומד בעבודת כפיים וכפיו אינן מורגלות בהפיכת אדמה, גידל סבא כל עץ שאפשר להעלות על הדעת. היו לו מני מטעים, פרדסים וכרמים והיה לו גן ירק גדול לו קרא “המגרש” מלא בכל טוב, כולל הדלעות הגדולות ביותר. אילו היה רואה נחש או חולדה המסכנים את היבול, דריכה מהירה אחת בלי רגע של היסוס, והיצור משיב נשמתו לגנזי מרומים. אבל חקלאות והרג מזיקים לא היו התחומים היחידים אליהם הרחיב אופקיו. בחצר הבית ניהל סבא לול של עופות. הוא גידל אותן מהיותן אפרוחים בבית אימון, ועד לבגרותן. סבא גם היה טוב עם הידיים. היה סנדלר מוכשר ומעולם לא קמה הנעל שיכולה לעמוד מולו. בזמנו הפנוי, שמא חלילה יעז לישב, היה שומר על המטעים או מכשיר שטחים לנטיעות. כך היה, אהב את האדמה בכל נפשו, בעיקר את אדמת הארץ. עם חריצותו המופלאה פרנס ארבעה ילדים, ולא בקלות. זאת ועוד, עברית קשה שפה, והיה עליהם ללמוד אותה מאפס. בגילם זו היתה משימה לא פשוטה, וכך נגזרה על סבי וסבתי גזירת הבערות. כשהחל לחוש ברע ורגלו התנפחה, אסר עליו הרופא בכל תוקף לעמוד עליה. היה עליו לשבת על הכורסא עם רגל מורמת מבוקר עד ערב. מי שמבין את הטעם, מה פירוש לשיכור לא לשתות, לאיש מכירות לא לדבר ולסופר לא להגות ברעיונות - זה יעריך נכונה את מצבו. וכך המשיך לקום בחמש בבוקר ולעבוד על רגלו הנפוחה. סבי עקשן היה בדעתו, שהרי לעמוד אתם יכולים לאסור עליו, אבל לעבוד? להוציא פרי מן האדמה? מי הוא שיעכב? את השיר “אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה”, שר לי על מיטת בית החולים. דודתי שמעה אותו מבעד לאפרכסת הטלפון והסבירה לי את משמעות השיר. כמה נפלא עשה לי בלב. מותו היה מכה גדולה עבור כל המשפחה. כמה שנים לאחר שסבא הלך לעולמו הזדמנתי לעלמה עם בן זוגי. קרעים עזים של כחול בתוך מסך עננים שגונו לבן בוהק; חשרות עבים מקיפות את החצרות; קו הרקיע הכנוע של הגליל; בתים מצטופפים כעדרי כבשים מבוהלים בין השדות. אחרי מעל שני עשורים, נכנסתי מבעד לשער ועמדתי מול הבית, שכעת היה שטח בנייה. בסבך עצי הזית המקיפות אותו, בדרך המוליכה אל המשק לרקע קרקורי העופות, בואכה שער הכניסה, רוחשת ותוססת רוחו של סבא בכל עוצמתה. בלול וברפת, מעל הגגות ועל השבילים בהם הלך עם כלבו בובי, עם הסוס, עם הפרות. מרגישים שעזב, שהסוליה של המושב נתלשה ממנו ואין הסנדלר שיתקן. אך עדיין נותרה בעקבותיו התחושה שעודו מנשב בין ענפי העצים, חבוש כובע ברט, דואג להם במסירות, מוציא מדי פעם את ממחטת הכיס שלו ומנגב את הזעה. לא בכדי, שם ביקש להיקבר. בעודי עומדת שם, התפענחו לי בבת אחת שלוש חידות. האחת, מה הניע את סבא, שרוב חייו חי כבעל אמצעים, לעזוב את כל רכושו וירושתו ולעלות ארצה? השניה, איך הצליח לחספס את ידיו העדינות ולטפח משק שלם בעזרת אפס ספרי לימוד או ניסיון? והשלישית, למה המשיך סבא לעבוד ללא הרף עד יום מותו, בלי לחשוב על פרישה מעולם, גם כשרגליו בגדו בו? שלושתן נענות על ידי אותם שלושה מנועים שואגים: אהבת הארץ. משפחה. טבעו. אם כוונתו בשיר “אבן מאסו הבונים” אכן היתה מה שחשבה דודתי, אני חושבת שטעה. אבן הפינה היתה סבא בעצמו, והגעגוע אליו שמטפס מקצה הבהונות למעלה למעלה אל קצה גבול היכולת, כמו מיתר לא מכוון, לא נותן מנוח.

כשלמדתי בבית הספר היסודי, הייתי ילדה מלאה דאגות, ולעתים הן הקדימו את זמנן. הימים היו ימי האינתיפאדה השניה, ימים של טרור וצוי מילואים. מנהל בית-ספרנו היה נוהג לנאום באוזני התלמידים, בכל פעם שמורה נעדר ולא נמצא מורה מחליף, על הפכים הקטנים של ענייני מדינתנו: הפרעות בתחומי הקו הירוק, חטיפת החיילים ללבנון, המצוד אחר מבצעי הלינץ’ ברמאללה וכיוצא באלה עניינים. הוא היה ניצב לפני הלוח ונואם לפנינו ואנו יושבים ונועצים עיניים אבודות בשפתיים המתיזות דברי חכמה סובייקטיבים. כך השתמש בנו לשפוך זעמו ולדרוש פורקנו. כשהיה רואה תלמיד שאינו עוקב אחר דבריו בדריכות, היה מעורר אותו במחיאת כף חזקה לצד אזנו הרדומה, ושוב עיניו העייפות של התלמיד היו חוזרות ונתלות במוצא-פיו. אך לא תמיד היה המנהל מדבר על חדשות אתמול בערב. יש והיה מקדיש את נאומיו לעניינים שעמדו אז ברומו של עולם: על שמירת הרכוש הבית-ספרי, כיצד מצחצחים שיניים בצורה נכונה או סיפור תנכ”י זה או אחר. יום אחד, סיפר לנו על נפלאות הקטרקט. כיצד יכוסו עינינו ב“עדשה” שתחבל בראייתנו עם זקנתנו ותמנע מאתנו לזהות צבעים, ותלך ותתעבה עם הזמן עד שדבר לא יראה עוד לפנינו פרט לצללים עמומים. את דבריו שמעתי בראשי לצלילי עוגב. אפס לא כולם יסבלו מכך, רק חסרי המזל. ואז ערך המנהל טקס, לבוש חלוק רפואי בדיוני: עבר משולחן לשולחן ומתלמיד לתלמיד, הסתכל טוב בעיניו והכריז האם “כן!” צפוי לו קטרקט בזקנתו אם “לאו!” אט אט התקרב אל שולחני, משלח “כנים, ו”לאוים” בפני תלמידים מבוהלים, ואני אחוזה מתח בלתי נסבל. הגיע לשולחני, רכן מעליו והביט על עיניי המפוחדות. “כן!” קיבלתי את תוצאת האבחון בצעקה שהדהדה בין כותלי הכתה רגע לפני שעבר לתלמיד הבא. ביום זה חזרתי הביתה אבלה וחפוית ראש. הפלגתי בדמיוני אל העתיד, בו עדשה עכורה תכסה על עיניי ולא אוכל עוד לראות את נופי הגליל או את ים המלח, את מה שאני אוכלת או את עצמי במראה. ומה אם אז יהיו דברים חדשים לראות? בסערת נפש סיפרתי לאמי שבעתיד אסתמא ואצטרך לעבור ניתוח, כך נגזר עלי מפי מנהל בית-הספר. אמי נדהמה לשמע דבריי, הרגיעה בדברים ושוב עלה בה זעזוע והתקשרה למנהל, מסבירה לו שלא כך אומרים לילדה קטנה ותיארה אותי בוכיה ואבלה על גזר דיני. למחרת, עם הגיעה של הפסקת הצהרים, צלצול הפעמון הזעיק את התלמידים לחצר, ואני נקראתי לחדר המנהל. ישבתי על הכסא אל מול פדחתו המכפה על הפנים העגולים והגבות הקמורות בכעס תמידי. ישב שם במשך כחצי שעה והסביר לי, עם כל המונחים הרפואיים השגויים, מדוע אמר את שאמר, וכי אין לי מה לפחד מפני ניתוח קטן שכנראה אצטרך לעשות. אמרתי למנהל שאני לא מפחדת מפני ניתוחים ולא מפני עיוורון. זו היתה הפעם הראשונה ששיקרתי לאדם מבוגר שקר מוחלט והוא שחרר אותי מעליו בניחותא. זינקתי בהקלה מהכסא והשארתי את משרדו מאחור. יצאתי לחצר והשמש הציצה ממעטה העבים ושלוליות הבהיקו על החצץ. ראיתי והנה התלמידים האחרים משחקים להם כדורגל, קלאס או דג מלוח, שרויים בעולמם נטול הדאגות. הסתכלתי בשמיים שהחלו להתבהר. חשתי שראשי קל עלי ודאגתי קלה גם היא והולכת. נמלאתי עליצות ושוב לא הרהרתי בראשי הירהורים של חולי, משום שידעתי שחושיי יוסיפו להיות איתי, לפחות עד הדאגה הבאה.

כידוע, נסעתי לאירופה בדיוק אחרי המלחמה. טיול אחרי טרור, אם תרצו. כאילו שלא קשה מספיק לישון כאן בחו”ל, ולא רק בגלל שכולם כאן נוכרים (בה-דם-טססס), הלילה היה קשה במיוחד כי שפחתכם הנאמנה היא עכשיו הומלסית בקרואטיה. מעשה שהיה כך היה, ט’ ואני קבענו להישאר בדירה באימוצקי, כי שנינו עובדים מהדרכים ורצינו לעשות עצירה ולחסוך קצת כסף במדינה זולה. התרוששנו מעט באיטליה. (אחח איטליה… את תמיד שווה את זה.) קבענו עם משפחה אחת דרך אירבנב להישאר בביתם למשך חודשיים. הם נראו לנו כאנשים נחמדים, אם כי מוזרים קמעה. הם לא יודעים אנגלית, והיה עלינו לתקשר באמצעות בתם בת ה-21, אנה-מריה. שילמנו על החודש הראשון, והם הסכימו לחסום את החודש השני על מנת שנשלם עליו בהמשך. זו עיירה משעממת שקשה לתאר. אין שום דבר לעשות. חשבנו שהאגם יהיה מלהיב, אבל הוא לא היה קרוב לבית כפי שהוטענו לחשוב. הדבר השני הכי מלהיב הוא דוכן גלידה, וגם היא לא משהו. אי אפשר למצוא את הדברים הבסיסיים ביותר בחנויות. המסעדות המעטות מגישות רק מזון מהיר וכולן כמעט עם אותו התפריט הדל; לא פלא שהאוכלוסיה שם שמנה מהממוצע, והאנשים הם גם סנובים שבורחים כשהם שומעים מעט אנגלית. למרות שבאנו לשם לעבוד ולחסוך, העיירה הקשתה עלינו. היינו בודדים. אם הייתי מדרגת את כל המקומות שהייתי בהם, אימוצקי היתה בתחתית הרשימה. לא נורא, לפחות הבית היה נעים. אז זהו, שלא. בעלי הדירה נכנסו כל כמה ימים, בלי לדפוק (!), לבקש שנכבה את המזגן, גם בימים שהרהיבו להגיע ל-40 מעלות. ביקשו שלא ננגן בגיטרה, שלא נזיז שום רהיט ממקומו המקורי, וגם היה להם תחביב שנוי במחלוקת - להאשים אותנו בשבירת דברים שמעולם לא השתמשנו בהם. עם סיומו של החודש הראשון, היינו מתואמים ברצוננו לעזוב את הדיכאון הזה, לא רצינו עוד חודש במקום הזה, אבל ידענו שזה לא יהיה פיר מצדנו לעזוב אחרי שביקשנו מראש להישאר חודשיים ואחרי שהם חסמו עבורנו חודש שלם, אז בלענו את הגלולה. ביום בו רצינו לשלם, אחרי שרדפנו אחריהם כמה ימים בשביל פרטי בנק לתשלום והם מרחו את תשובתם, הם העלו את המחיר בהפתעה בכ-30% בתואנה שמדובר בתעריף אוגוסט. כשהסברנו שזה לא המחיר שקבענו ואנחנו לא מוכנים לשלם יותר מהנקבע, הם זרקו אותנו מהבית בהתראה של פחות מ-24 שעות. כאמור, שנינו עובדים מהבית. בלי מקום לעבוד אנחנו לא יכולים להתפרנס, וזה גבה מאיתנו גם הכנסה. בדיעבד, התברר לנו שהם זרקו אותנו ביום חג שנקרא “יום הניצחון” ולכן לא היה לנו סיכוי למצוא מקום אחר, בעיקר בהתראה של כמה שעות. כל מלון, כל דירה וכל אכסניה היו בתפוסה מלאה. במילים אחרות, הם הצמידו אותנו לקיר. הרגשתי שהם נוקמים בנו אבל לא הבנתי על מה. עוד התברר לנו, כשבדקנו את דירתם באירבנב, שהם קבעו עם הדיירים האחרים עוד לפני שעזבנו. אני יכולה רק להסיק מכך שהם עשו לנו את המוות בכוונה, כדי שנעזוב. אגב, הם עשו עבורנו את אותו הדבר - ביטלו מישהו ברגע האחרון כדי שניכנס. את האסימון שנפל לנו באותו רגע אפשר היה לשמוע בבירור כל הדרך עד לשנות השמונים, שבה נפל האסימון האחרון אי פעם. מדוע המארחים המדופלמים העדיפו דיירים לשני לילות על פני דיירים לחודש שלם נשגב מבינתי, אבל כל אחד עושה עסקים בדרכו. אתם מבינים? הסכמנו להישאר בדירתם הלא מזמינה רק כדי לא לשבור את מילתנו, ובתמורה, הם החטיפו לנו סטירת בצע מצלצלת. איזה עולם יפה. כשירדנו להעמיס את הרכב, הם חסמו אותנו עם שלהם כדי “לבדוק” את הבית, אולי לספור את הסכו”ם או מה שלא יהיה. כשיצאו, אמרו שעלינו לשלם על משהו ששברנו, עוד משהו שבכלל לא השתמשנו בו. צחקנו, יותר מההלם, לא כי משהו פה היה מצחיק. אמרנו להם 'פרו ורבו ומלאו את הארץ', אבל לא בדיוק במילים האלה. הילדה שלהם עשתה לנו פרצופים והצגות שלא הייתי עדה להם מאז בית הספר היסודי, ואז זרקה לנו קללה. כאן הספיק לי, ובטעות אמרתי משהו שממש התכוונתי אליו: שאם אבאל’ה לא מפנה את הרכב, אנחנו נכנסים בו. אתן להם משהו להאשים אותנו בשבירתו. כששמע את המנוע שואג, הוא פינה. זו שפה בינלאומית. באותו הלילה ישנו באתר מחנאות מול הים. ירד ברד מפתיע והיתה סופת ברקים באותו הלילה, ולמרות שזה די מפחיד לישון בחוף הים בזמן סופת ברקים, זה גם היתה חוויה מדהימה, ולא היינו צריכים להתמודד עם חמדנים ארסיים שהשאירו לנו טעם מר בפה, שזה תמיד בונוס. היינו שמחים לצאת משם ולהיות חופשיים מהעיירה ומהמשפחה הזאת. אין מחיר לחופש. יום ניצחון שמח, קרואטיה.

המצליחנים אי שם מספרים סיפורים על איך התחילו מכלום והיום הם בעלי הון. אני בחלתי בסיפורי האוליגרך בשקל האלה. תנו לי סיפור כישלון טוב ומלאוני השראה. למעשה, יש לי סיפור כזה בשבילכם, אני במצב רוח טוב; על פתיחת חשבון הבנק הראשון שלי, שהיה אסון. תביאו פיצוחים. זה היה לפני יותר מעשור, כך שאני מוכנה לצחוק על כך היום. טוב, לצחקק. לפלוט צליל מבודח. או צליל מבכה. לבכות, בסדר? אני עדיין בוכה על זה. יום אחד אצחק. כשיהיה באמתחתי סיפור אוליגרכית בשקל. לא עשיתי מחקר ולא בדקתי את כל הבנקים מהמסד ועד הטפחות, ידעתי בדיוק לאיזה אצטרף. זה שממש מעבר לפינה מהבית שלי, כמובן. אז לא היה לי אינטרנט שבתוך שניה אני עושה פעולות בחשבון, הייתי צריכה ללכת לסניף על כל שטות, ואני בחורה עצלנית, כך יצא. אני לא מתווכחת עם הטבע. “יש לנו מתנה לחשבונות ראשונים,” אמר לי הבנקאי, בחור נחמד וממושקף שבאופן טרגי לא היו לו כל קמטי צחוק על הפנים. לא התרגשתי. רוב האנשים שמקבלים מתנה מהבנק על פתיחת חשבון מקבלים איזה פנקס עלוב, עט עם לוגו או במקרה הכי טוב, גיפט קארד. אבל אז הוא העיף לי את המוח, “הסכום הראשון שייכנס, יוכפל.” מיד הלכתי לבנק השני שלי - אבא. ביקשתי שיעביר כמה שיותר כסף לחשבון הבנק שלי. כמה שהוא יכול. הוא היה מבולבל, כמובן, והסברתי שהסכום שיעביר לי יכפיל את עצמו, ואז אחזיר לו הכל פלוס עמלת טרחה נאה. הוא הסכים ואמר שיעשה זאת מאוחר יותר השבוע. הייתי באוטובוס בדרך לעבודה כשהטלפון צלצל. זו היתה המנהלת שלי, והיא סיפרה לי בהתרגשות רבה, “יש לי הפתעה!” אני לא אוהבת הפתעות מאנשים בעלי סמכות, אבל אחרי ההפתעה של הבנקאי שמרתי על ראש פתוח, “כן?” “העברנו לך מקדמה של 300 שקלים לחשבון הבנק.” תיזהרו לא להיחנק. אולי לא הייתי צריכה להציע לכם פיצוחים בתחילת הפוסט. הלב שלי נפל, התגלגל בין המושבים, הועף אל החלון בברקס ואז, מבולבל, נרמס תחת רגליהם של היוצאים והנכנסים. לא האמנתי למה ששמעתי. “לא לא לא לא לא לא לא…” אמרתי, “זה כבר הועבר?” “כן, הבוקר.” היא ענתה. מיד בירידתי הגמלונית מהאוטובוס, רצתי לכספומט. אתם חושבים שזה ביטוי, אבל לא, באמת רצתי. אף איני זוכרת אם נפרדתי ממנה או ניתקתי בפניה, אבל למי אכפת. בדקתי את היתרה והיא בהקה מולי ביוהרה. 600 שקלים חדשים ברזולוציה נמוכה ומעליבה, כל אחד מהם צחק לי בפרצוף. ממש כמו שאני מדמיינת אתכם עושים ברגע זה. אין בעד מה. שתו כוס מים.

יצאנו מונציה המדהימה. לא נראה שהיה לה אכפת, היא המשיכה בשלה. נשארה יפיפיה, רגועה, מימית, וסוף סוף הגענו אל חבל הבלקן. נכנסנו לסלובניה דרך מעבר ורשיץ’, שהוא מעבר ההרים הגבוה ביותר בג’וליאן. מיד עם היכנסנו ראינו אגם מים ובלי לחשוב, עצרנו. זה היה קרח שהפשיר מההרים. קפואים ורעננים המשכנו לאורך המעבר העושה את פס האלפים כמעט עד הפסגה לפני שהוא יורד אל עמק סוקה. אתה לא יכול להישאר אדיש למראות ויוצא מהרכב כל כמה מאות מטרים. הרים ענקיים בהם מוצעים פיסות ונקיקים בפסים ויריעות של שלג. כמה יופי. גילינו שקאנטסטנדיה רגישה לעליות כי עשתה דאווין מאז התחלנו בטיפוס, וזה החמיר ככל שעלינו. קרוב לפסגה, ראינו אגם ענק של שלג. אני רוצה שתבינו, היה מעל 30 מעלות. בריזת הרים קלילה אבל חם, ולפנינו עומדת גומה שלמה מכוסה שלג. יצאנו מהרכב בהתרגשות. להלך על השלג, לגעת בו ולהרגיש אותו על הפנים ביום שרב זה לא משהו שאני מקבלת כמובן מאליו. הקשינו על קאנטסטנדיה עוד קצת והיא צלחה את הדרך. משם ירדנו על ניוטרל וקיבלנו מבט נוסף על ההרים מזווית אחרת. מה זה נהננו, זה היה נורא. למחרת התעוררתי בליובליאנה. כשהסתובבנו בעיר, ראינו שלטים המכריזים על פסטיבל אומנות הרחוב של ליובליאנה החל מ-1.7. לא תכננו להיות שם בתאריך זה, וחשבנו שהחמצנו את הכיף כששמענו שירת אופרה. עקבנו אחר הקול הנשי הרך והוא לקח אותנו לנהר ליובליאניצה, עליו סירה ובה גיטריסט ואשה בעלת שיער ארוך ושמלה שחורה, עומדת מקדימה כגליף חרטום, מולה מיקרופון והיא שרה. הסירה הפליגה לאורך הנהר ומשכה ראשים מעל גשרים, גדרות ואדני חלונות. הלכנו בעקבותיה לאורך הנהר כחצי שעה. היה לה קול כובש. היא בישרה על תחילת הפסטיבל. ועבורנו, על עזיבתנו את סלובניה אחר ביקור כה קצר. ביציאה מסלובניה, עברנו בדיקה משטרתית חמימה בגבול קרואטיה, בה מיששו את קאנטסטנדיה מכל כיוון אפשרי בחיפוש אחר סמים וחיידקי קורונה. “יש לך הזדמנות להודות מראש שיש לך סמים בתיק ושהם לשימוש אישי בלבד, ואז תקבלו רק קנס של 100 אירו. את רוצה להודות?” לא, גברת. “את בטוחה?” אני אוהבת שאלות של כן ולא. קשה להתעלות על החוויה הנפלאה הזאת, אבל איכשהו הצלחנו - בנסיעה לכיוון זאדאר. ניסינו להימנע מכבישי האגרה בכך שנסענו, תכלס, במסלול שאין סיכוי שאינו יפה יותר מזה שעולה כסף, ובמקום זאת עלה לנו בסך הכל בחצי שעה נוספת של התמוגגות מהנוף. הנסיעה כולה היתה על קו החוף שמעברו איי קרואטיה וסביבו הרים. הוא הזכיר לי קצת את הגארדן רוט בדרום אפריקה, רק עם הרים קצת פחות מרשימים. נו, מה לעשות, כנראה ככל שמטיילים יותר, הסטנדרטים עולים. אבל לעצור לטבול בים ביום חם זה אף פעם לא רק בסדר. למחרת בבוקר, הלכתי לאורך החוף בזאדאר וגיליתי ים מוזיקלי. הוא היה חלילן. גליו נשפו אל תוך חורים בקרקע שמעליהם ויצרו מוזיקה. הוא זייף. אילו רק היה לו כובע, להשאיר משהו. וקרה עוד דבר אחד מעניין למדי. בדרך לאימוצקי, עיירה קטנה בדרום קרואטיה, עצרתי לקפה. אשה מבוגרת ניגשה לאט אל שולחני, מדברת אלי בקרואטית. שאלתי אם היא מדברת אנגלית והיא עצרה וחשבה רגע. לאחר מכן שאלה מאיפה אני. אמרתי שמישראל. הייתם צריכים לראות את הפרצוף שלה. היא עצמה עיניים לרגע כמתאבלת, הנידה ראשה ופקחה אותן שוב, מביטה בי כאילו גנבתי ערימת שקיות סוכר מהשולחן ותחבתי לכיסי. “אוי ואבוי. לא כדאי לי לשבת לידך.” אמרה. “למה לא?” היא בכל זאת התיישבה בשולחן שלידי, ואמרה שבעלה פלסטיני. היה חי בעזה לפני שנפטר במלחמה. היא לא ציינה איזו מלחמה, רק אמרה שהיא לא אוהבת את ישראל. אמרתי לה שאני לא המדינה אלא אדם בפני עצמו שהגיע ממנה. הוספתי ואמרתי שאני מצטערת על מות בעלה. מכאן המשיכה לשוחח איתי בפתיחות. קוראים לה ורה. לאחרונה עברה ניתוח בקרסול וקשה לה ללכת. בעלה למד באקדמיה הצבאית, היא לא ציינה איפה, וביקש ממנה לעבור לעזה אך היא לא רצתה חיים שכאלה. בתו, שכיום היא עורכת דין, רוצה לבקר בבית החוף שלה, אבל ורה מוטרדת מהחיג’אב וביקשה שתסירו מעל ראשה בבואה לבקר. היא יפה מדי לשטויות כאלה. “אנשים כאן הם פרימיטיביים,” הסבירה, “זה לא מתאים.” כל זמן שדיברה, ראשי הסתחרר. היא שאלה לאן אמשיך מכאן. אמרתי לה שטיילתי בשלוש מדינות ועכשיו אעצור לחודשיים באימוצקי. שוב הנידה ורה ראשה לאט, בדקתי שלא גנבתי משהו בטעות, והיא אמרה, “זוועה. זו עיירה מאוד דתית ופרימיטיבית.” כשקמתי להיפרד, הזמינה אותי לבוא לבית החוף שלה לכמה זמן שארצה, וכתבה עבורי את הכתובת. “את מזכירה לי את עצמי כשהייתי צעירה ואהבתי לטייל בעולם,” אמרה, “היום אני כבר לא יכולה.” היא הצביעה על הקב שלה. ורה הזאת היתה מוזרה לי. לא רק באופן הדיבור האיטי והמחושב או בתנועות ידיה המנצחות על רחשי הרחוב כולם, אלא יותר מהעובדה שהיא היתה סתירה. היא לא רוצה לשבת ליד ישראלית אבל מזמינה אותה לבית החוף שלה. לא אוהבת דת אבל גם נישאה למוסלמי אדוק. פרימיטיבית הנרתעת מפרימיטיביות. אילו היתה גרמנית במהלך מלחמת העולם השניה, אני מנחשת שהיתה מסתירה יהודים במרתף ביתה אבל מוסרת אחרים לידי הגסטפו. אנשים כאלה מפחידים אותי יותר מגזענים. לפחות את עמדתו של הגזען ניתן לצפות, אבל סתירות כמו ורה, שלמה המלך, נפתלי בנט, הקוסם מארץ עוץ… מפחידים אותי. הם בלתי צפויים, משנים דעות ואישיות כהרף עין, ואתה לא מבין מול מי אתה עומד. לכל מי ששאל לאן מועדות פנינו, סיפרנו בהתרגשות שלאימוצקי, ליד האגם הכחול. אני כותבת לכם מהעיירה. אחרי יותר משלושה חודשים בלי בית, נחמד להתמקם במקום אחד. אך עם הזמן סיפרנו זאת בפחות ופחות התלהבות, מפאת תגובות הקהל. ורה אמרה שזו עיירה קטנה בת כ-5,000 תושבים פרימיטיביים ודתיים מאוד. נהג מונית אחד אמר שיש שם טקס חד-שנתי בו הם שורפים דמויות של זוגות הומוסקסואליים. לא מעטים אמרו שאמנם כן, ישנם האגם הכחול והאגם האדום, אך שניהם די יבשים, לא מיועדים לשחייה וקשה מאוד להגיע אליהם. אט אט, האנרגיות שלנו בנוגע למשכננו החדש הלכו ושקעו מבלי שידענו שום עובדות. למקומיים הכוח לבאס תיירים בקלות רבה, ועם כוח רב באה אחריות גדולה. אבל עזבו את ספיידרמן, הגענו והנה אימוצקי נחשפה לפנינו בכל מערומיה. אולי לא בכל מערומיה, אנשים צדקו לגבי ה”אוכלוסיה הדתית מאוד”. רק אתמול מצאנו באחד הארונות בבית בו אנו שוהים, פסל בדמותו של ישו הצלוב. מקורי, אני יודעת. ולא היינו צריכים למצוא אותו כדי לגלות זאת, כי הקירות מלאים בדמותה של אמו הבתולה. אבל מזה אפשר להתעלם. מה שקשה להתעלם ממנו הוא כמה, חוץ מזה, טעו המקומיים שדיברו איתנו על אימוצקי. אוכלוסיה דתית או לא, כל כמה צעדים אנחנו מוצאים פאב או מסעדה עם מבחר מעניין של משקאות מקומיים ולא מעט אנשים. האגם הכחול הוא מחזה מדהים ואצרף תמונה. הדרך לשם היא עשרים דקות הליכה מדירתנו, למרות שהוא במרחק של 50 מטרים ממנה. ישנו שביל המזדגזג אל תוך בולענים עצומים, והאגם הוא מים שהופשרו מהשלגים. לא בכדי מכנים אותו “האגם הכחול”. זה הכחול הכי כחול שראיתי, כחול ששמי הקיץ היפים ביותר עשויים לקנא בהם. המים בהחלט ניתנים לשחיה, נקיים, רגועים, והטמפרטורה של המים זהה לזו של הים התיכון. ישנם דגים קטנים וצפרדעים ואם שוחים בעיניים פקוחות, ניתן לראות את הקרקע בקלות. אני שמחה על כך שבאנו לכאן ועל כך שלא שאלנו אנשים על אימוצקי לפני שסגרנו על דירה, כי אז היינו מפסידים את כל זה.

כשהייתי בת 19 היה לי פאב קבוע, בו מקום קבוע ומשקה קבוע. אני אוהבת להיות “רגילה” במקום אחד. מצחיק לקרוא את זה ממילותיה של מטיילת קבועה. מולי היה בחור שגם הוא היה לקוח קבוע במקום קבוע עם המשקה הקבוע שלו. שמו ביל, היה אז בן שבעים ומשהו אז אני מרשה לעצמי לחשוף את שמו, שכן רוב הסיכויים שמת מאז עם כמות הוויסקי און-דה-רוקס שהיה שותה. היה לו זקן לבן ארוך סגנון גנדלף, הוא היה שקט ובמשך שנה שבה היינו מתראים מדי יום בפאב, לא החלפנו מילה. עד שיום אחד, לקראת עזיבתי את העיר, כמעט כאילו ידע, שאל אותי לשמי. זה הוביל לשיחה, ומפה לשם הוא שאל מה אני עושה וסיפרתי שאני כותבת רומן. כתבתי אז רומן אחר שמעולם לא פרסמתי וכרגע הוא עטוף בשמיכה, קפוא עד שיום אחד אפשיר אותו ואדפוק בו עריכה כמו שצריך. דיברנו על הספר, ובכל פעם שניסיתי להפנות את נושא השיחה אליו הוא החזיר אותו אלי. על מה הספר, איך תוציאי אותו לאור, מה עוד היית רוצה לעשות מלבד כתיבת ספרים? הבנתי שהבחור לא מעוניין לדבר על עצמו. אולי הוא ביום כזה שהוא רוצה לראות את העולם דרך עיניו של אדם צעיר, כי המשיך לשאול אותי על רצונות ושאיפות לעתיד. “הייתי רוצה ללמוד אמנות.” אמרתי. כתבתי אז רומן היסטורי שכלל בתוכו הרבה אדריכלות, בעיקר גותית, ודיבר הרבה על מיתולוגיה ואמנות והושפעתי ממנו מאוד. הוא אמר שזו שאיפה פשוטה, ומיהרתי להוסיף, “באיטליה.” הוא שאל למה דווקא איטליה, והסברתי שיש שם היסטוריה מרתקת של אמנים גדולים ואם אלמד אמנות, מהם הייתי רוצה. “אז סעי לאיטליה,” אמר, “מה את עושה כאן?” “אם אסע לאיטליה אלך לונציה. זה יקר מדי.” הסברתי. “גם כאן יקר מדי. סעי לונציה.” אמר. לא הבנתי אז כמה הוא צודק. “אני לא יודעת איטלקית.” תירצתי שוב. “תלמדי,” אמר. “אבל - “ “מוריה.” אמר, “אם את רוצה לנסוע לונציה וללמוד אמנות, אז סעי לונציה ולמדי אמנות.” לבסוף, השאיפה הזו התחלפה באחרת כשהרומן הוקפא ורומן אחר החל להיכתב ולקח מקום ראשון. חוץ מזה, מאז הייתי עסוקה מדי בלהיות בת עשרים. ונציה היתה כאן כל הזמן אבל עבורי נראתה בלתי מושגת, ילדה קטנה שיושבת בפאב וכותבת ספרים על דברים שמעולם לא ראתה או חוותה. ביושבי ברכבת וונציה מתקרבת אלי מעבר למים, היא הזכירה לי את ביל ואת העצה הפשוטה שלו - אם את רוצה לנסוע לונציה, סעי לונציה. לחייך, ביל. הייתי בונציה. זו עיר מרתקת. המבנה שלה העשוי מאות איים המחוברים בגשרים, סגנון החיים בה, זה כמו לנחות על כוכב אחר. אני רק מרחמת על המקומיים שנאלצים להתמודד עם כל התיירות הזאת. בערב הראשון שלנו שם, אכלנו ארוחת שבת עם חב”ד, שהיו מזמינים ומקסימים. לנהל שיחות בעברית ולקבל היענות למשחקי המילים הטיפשיים שלי היה מרענן, לאכול אוכל אשכנזי היה פחות. מסתבר שהקהילה היהודית בונציה לא קטנה, ואי אפשר להאשים אותם. הם משלמים כמו תל אביבים וחיים כמו ונציאנים. הספקנו גם לראות את האיים המרכזיים בלגונה, אלה שנראים יחד כמו דג, ועוד שלושה איים נוספים שהיינו צריכים להגיע אליהם במעבורת. כל אחד מרתק בדרכו. ידעתם שיש להם אי שלם שמשמש כבית קברות? אפילו למות שם זו חוויה. ראינו גשר מרתק בשם פונטה דיי סוספירי, בתרגום - “גשר האנחות”. זהו גשר שמחבר בין חדר האינקוויזיציה שבארמון הדוג’ה לבין הכלא, מעל התעלה. זה היה כלא לפשעים קטנים ולחשודים באמונה פגומה בנצרות. כלומר, אדם מאמין עם עמדת כוח בא ואומר לך שאתה לא מאמין כמו שהוא חושב שאתה צריך להאמין ולכן מגיע לך עונש מוות בעינויים. זה שם את כל עניין התחבורה הציבורית בשבת בפרספקטיבה. הוא עובר בין שני הבניינים ועל קירותיו חלונות שמכוסים חלקית בעיטורי אבן גיר. רבים מהחוצים את הגשר עשו זאת פעם אחת בחייהם, בדרכם אל עינויי מוות. מסתבר שזה שהעניק לו את השם הוא לורד ביירון בעצמו, שדמיין את אנחות הנידונים הצועדים בתוכו ה”זוכים” להצצה אחרונה טיפין טיפין אל נופי ונציה המרהיבים מבעד לחלונות המעוטרים והמסורגים ככל הנראה בפעם האחרונה בחייהם, לפני כניסתם לכלא חסר החלונות. ואז יש את האמונה העכשווית, שהגשר מהווה מקום רומנטי. אם בני זוג מתנשקים בגונדולה תחת הגשר הזה בזמן שקיעה כשפעמוני מגדל סן מרקו מצלצלים, הם יזכו באהבה נצחית. כן, כך יצא. זו האמונה שנוצרה תחת גשר זוועות זה. איך הגענו מאסירים החוצים את דרכם אל מוות בעינויים לנשיקה של אהבה נצחית? כל זאת ועוד בפרק הבא. לא, סתם, כי תיירות. זה למה.

סיימנו את הרוד טריפ המיוחל ואנחנו בקרואטיה, אבל התחלנו באיטליה, ואני מוכנה ומזומנה לשתף אתכם בכל מה שהיה ביניהן. אחלק את הפוסט הזה לשלושה חלקים, כי אחרת הוא יהיה מתיש מדי. סלחו לי אם חלק מהחוויות כבר סופרו במדיה אחרת. התחלנו להצפין, בדרכנו עצרנו לאכול במודנה ואז המשכנו לורונה. מה שקשה בעיקר ברוד טריפ הזה הספציפי הוא שבחרנו לבצע אותו בימים הכי חמים שחוויתי באירופה, והם רק הולכים ומתחממים והלחות גבוהה. תמיד הייתי מתעוררת לאט, אבל ט’ הוא טיפוס של בוקר, ובחום הזה, אפילו הוא נראה מותש על הבוקר. השינה שלנו לא היתה שלמה בגלל החדר החנוק, וגם לא מספקת כי הסתובבנו בורונה עד מאוחר והיינו צריכים לצאת מוקדם מהמקום. בבית הקפה לא היה מקום בצל ונאלצנו להיצלות בשמש. סוף סוף מצאנו קרח לצידנית שלנו אבל המשקאות עדיין לא הספיקו להתקרר. לקאנטסטנדיה אין מיזוג, כך שהחלונות פתוחים לצמיתות. זה או זה או מוות מחנק. בעודנו נוסעים בחום והלחות הבלתי נסבלים, כל כמה קילומטרים, קאנטסטנדיה עשתה לנו בעיות על מנת להזכירנו כמה היא זקנה. נסענו צפונה והנופים הירוקים החלו להראות אט אט פסגותיהם של הרים מעבר לעצים הגבוהים. אמיריהם הנמיכו גובה וחשפו לפנינו אגם עצום וכחול מכל כחול. אגם גארדה, צפון איטליה. אם היה גן עדן, כך היתה נראית הכניסה. אלה היו המים הצלולים ביותר שראיתי. להיכנס למים האלה היה כמו לצלול לתוך… מים מושלמים ביום חם. אין לי מטאפורה, ממש ככה זה היה. איזו הקלה. צולם על ידי ט'. ואז בילינו את הערב בורונה. ורונה אוי ורונה… כאילו לצאת מטוסקנה לא היה קשה מספיק. אם לתאר את ורונה מכמה שעות היכרותי איתה, היא עלמת חן נעימת הליכות ולבושת מחלצות. היא תמיד מגיעה בריצה כששדיה הולכים לפניה בחמש פעימות לפחות. היא עוטה על ידיה כפפות לבנות ולופתת בכוח פנקס קטן, שואלת, “איך אפשר להקסים אותך היום?” ואין לך לב להגיד לה שכבר הקסימה. במצח נחושה אתה מבקש ממנה לרקוד עבורך.

אני עדיין באיטליה והחיים מוזרים אבל טובים. אחרי שקנינו מכונית וגילינו שהיא מתפרקת לגמרי, נתנו לה שם. קאנטסטנדיה. זה לקוח מתוך הסצנה בסיינפלד, שהמורה לשעבר של ג’ורג’ קונסטנזה נהג לקרוא לו כך, מכיוון ש… טוב, הוא לא יכל לסבול אותו. קאנט-סטנד-יה. אנו קוראים לה כך כי היא מתפרקת אבל גם כי היא איטלקיה, כמו קונסטנזה עצמו. עזבנו את החווה ונסענו לטוסקנה, שם עצרנו בעיירת סן-פיליפו. הדרך לשם חוצה את הר אמיאטה, שלפני מאות אלפי שנים, מסתבר, היה הר געש פעיל. ככל שעולים, הטמפרטורה יורדת והשמש הולכת ומתכסה באמירי עצים, מציצה חרש ביניהם לרגעים. הנסיעה היתה על שביל בין עצי היער הקסום שנראה כאילו בכל רגע יצאו ממנו במשק כנפיים נוצצת קבוצת פיות, וכמה דמויות של הנס כריסטיאן אנדרסן אולי יושבות באיזו קרחת לפיקניק. אגב, התמונה לא עושה צדק. בסן פיליפו הלכנו למעיינות החמים. לא רציתי לצאת, רציתי להתכרבל ולהתפלש ולהשתבלל וכל המילים החמות והמצונפות האלו. רציתי גם להתמתח ולהתפשט ולהתמזג עם הבוץ וכל המילים החושפניות והגמישות האלו. רציתי את כל זה וגם לא רציתי כלום כי לא חשבתי על כלום. בלי ספק, אחד המעיינות המדהימים ביותר שהייתי בהם. ממליצה לכל מי שמגיע לטוסקנה מתישהו, בשום אופן לא לדלג עליו. ואז הגענו לפירנצה. עיר מדהימה וצבעונית ותוססת וחתיכה ומלאה היסטוריה וסיפורים וכמעט שאין בה פיסה אחת שאינה מרתקת. אסור להכניס מכוניות לתוך פירנצה במהלך השבוע, מה שנדמה לנו מוזר, והחנינו את קאנטסטנדיה מחוץ לעיר. ככל שחלפו הימים התחוור לנו שהרחובות הצרים מלאים בעיקר בהולכי רגל ורכבים דו-גלגליים, ושזה תענוג צרוף. הבנו מה משרת החוק הזה, הבנו את האווירה והקסם של פירנצה. מתי בפעם האחרונה הלכתם בתוך עיר גדולה הומה אדם, ויכולתם לשמוע את הציפורים? נשארנו שם לשבוע וחצי, להנות מאיטליה לפני שניסע להישאר במדינה זולה יותר. אני חושבת שאיטליה פילסה דרכה להיות, עד כה, המדינה האהובה עלי באירופה. במהלך השבוע ניסינו לשמור על הכסף שלנו כמה שיותר, כי פירנצה יקרה והיו לנו הרבה הוצאות בחודש האחרון. שכרנו דירת חדר מתפרקת עם מקרר דולף, מזגן מקולקל ואמבטיה מתנדנדת אשר ממוקמת במרחק הליכה מרובע 1. לא התקרבנו למסעדות כמובן, יצאנו מהבית עם כריכים. ביקרנו בעיקר במוזיאונים החינמיים שלא מעניינים אף אחד, וביציאתנו הכרזנו, “זה היה מספק.” גם אם זה לא. מצאתי שזה יותר מהנה לשבת על ספסל ולכתוב במחברת אשר אינה צריכה מטען כדי לעבוד, מאשר בבית קפה עם מחשב נייד. קנינו אלכוהול בסופר ושתינו אותו במקומות ציבוריים הנותנים תחושה של פאב ביתי. כדי לפנק את עצמנו, אכלנו גלידה מדי פעם ושכנענו את עצמנו שאין לנו עניין ביותר מכדור אחד. דמיינו שהיינו כרגע בתל אביב והכל היה עולה לנו יותר, ואז פינקנו את עצמנו במגש של פיצה אלוהית. הדבר היחיד שכן השקענו בו כסף הוא ביקור באקדמיה לאמנות ובגלריית אופיצי. החוויה האהובה עלי היתה לראות את “דוד” של מיכלאנג’לו. איך זה שלראות פסל בתמונה זה סתמי למדי, ואז לעמוד מול מלוא הדרו גורם לך להחסיר פעימה? נכנסתי לחדר, הסתכלתי סביב ונתקפתי יראת כבוד: פתאום הוא עמד שם, מואר תחת תקרה כיפתית. גבר עצום בגדלו. חמישה מטרים וחצי של דוד המלך. אחרי שרואים את זה, לחשוב שגוליית היה רק קצת מעל שלושה מטרים זה די מאכזב, אבל בדקתי ומיכלאנג’לו לא טרח גם למול אותו, כך שבשלב הזה הפסקתי לדבוק בפרטים. לא האמנתי שהיצור הכל-כך אנושי הזה היה פעם גוש אחד עצום של שיש. הפנים האלה עם המבע השנוי במחלוקת שבין רגוע למפוחד, יכול היה להיות דלפק בפאב שכונתי ושני משוררים היו נושקים מעליו כוסותיהם לחיים. השרירים והצלעות המחטבים את גופו יכלו להיות מזרקה ציבורית בפארק. הרגליים השריריות, הממתינות, יכלו להיות מדף מדליות בביתו של איזה מחזאי שמתגעגע לימי התהילה שלו. מה אני עושה פה, יש לי ספר לכתוב. לסיום, רק אעדכן שמחר אנחנו עוזבים את פירנצה ומצפינים. עכשיו זה רוד טריפ והאפשרויות אינסופיות. מוזמנים להצטרף בעדכון הבא.

מצאנו רכב. פורד פוקוס בציר 1999 ירוקה ומופלאה. ההתלהבות בשיאה - אנחנו באמצע שום מקום, מרחק נסיעה מכל עיירה באופק. סוף סוף החופש לצאת מהחווה כרצוני. חופשיה אט ליסט, חופשיה אט ליסט! מצאנו אותה אצל סוחר מכוניות יד-שניה איטלקי קלאסי, מאלה שלא יודעים מילה באנגלית וצועקים את דבריהם לאט וברור. קוראים לו אלדו, כמו הנעליים. היה לו קול שיכול היה לנצל לקריירה של זמר אופרה או סוחר מכוניות, אחד מהשניים. נראה לי שהוא עשה את הבחירה הנכונה. היה קשה להתמקח בשיחות החירשים שלנו, אבל איכשהו הצלחנו להגיע להסכמה. הוא נכנס למושב הנהג, התניע והפורד שאגה. אצבעו המורה ואגודלו התחברו לתנועת “עשר” כשהחליק אותה באוויר ואמר “וה בנה!” כיוון את המראות ושוב הניף את ידו בתנועה של עשר, “וה בנה!” הדליק את הפנסים הקדמיים והאחוריים, “וה בנה!” שלא נפספס, חלילה, את העובדה שהכל עובד פרפקטו. אנחנו לא עיוורים, ראינו שמדובר במכונית ישנה ומתפרקת ובהתאם למחיר, אבל מבחינה מכנית היא עשתה את העבודה וזה כל מה שרצינו. החלטנו שהגיע הזמן לעזוב את החווה ולנסוע ברחבי איטליה, לחפש מקום לשהות בו לזמן מה. מקום נחמד באזור מבודד ליד עיירה קטנה, עד שנמצא אוטוקרוואן ונוכל להיפטר מהפורד ולעבור למגורים ניידים, אז למי אכפת אם היא קצת מתפרקת. שתתפרק לה. עם הקילומטרז‘ שלה היא ממילא לא תימכר שוב. ארזנו את הרכב כשאנו מגלים למגינת ליבנו שמוטות תא המטען חלשות ולא מצליחות להחזיקו פתוח. משום מה, לא זכרנו שהיתה הבעיה הזאת. אני החזקתי וט’ העמיס, ואז אני העמסתי וט’ החזיק. נו טוב. יצאנו לדרך כשמזג האוויר היה חם למדי. פתחתי את החלון, והופ - הוא נפל לתוך הדלת. לא ירד בנימוס - אלא התאבד. אוי ויי. התחיל להתקרר. בוא לפחות נדליק חימום, שלא נקפא. כאן גילינו שגם המזגן לא עובד. הבה נשכח מכל זה ונדליק את הרדיו, נשמע מוזיקה ונרגע - מעניין אם הוא עובד. למישהו יש ככה איזו קלטת טובה? אבל אנחנו לא מתלוננים, כי אחרי כל כך הרבה זמן של היסחבות עם כבודה ובלי רכב, העובדה שיש לנו ארבעה גלגלים שלוקחים אותנו ממקום למקום היא בהחלט… וה בנה!