מצאנו רכב.
פורד פוקוס בציר 1999 ירוקה ומופלאה.
ההתלהבות בשיאה - אנחנו באמצע שום מקום, מרחק נסיעה מכל עיירה באופק. סוף סוף החופש לצאת מהחווה כרצוני. חופשיה אט ליסט, חופשיה אט ליסט!
מצאנו אותה אצל סוחר מכוניות יד-שניה איטלקי קלאסי, מאלה שלא יודעים מילה באנגלית וצועקים את דבריהם לאט וברור. קוראים לו אלדו, כמו הנעליים. היה לו קול שיכול היה לנצל לקריירה של זמר אופרה או סוחר מכוניות, אחד מהשניים. נראה לי שהוא עשה את הבחירה הנכונה. היה קשה להתמקח בשיחות החירשים שלנו, אבל איכשהו הצלחנו להגיע להסכמה.
הוא נכנס למושב הנהג, התניע והפורד שאגה. אצבעו המורה ואגודלו התחברו לתנועת “עשר” כשהחליק אותה באוויר ואמר “וה בנה!”
כיוון את המראות ושוב הניף את ידו בתנועה של עשר, “וה בנה!”
הדליק את הפנסים הקדמיים והאחוריים, “וה בנה!” שלא נפספס, חלילה, את העובדה שהכל עובד פרפקטו.
אנחנו לא עיוורים, ראינו שמדובר במכונית ישנה ומתפרקת ובהתאם למחיר, אבל מבחינה מכנית היא עשתה את העבודה וזה כל מה שרצינו. החלטנו שהגיע הזמן לעזוב את החווה ולנסוע ברחבי איטליה, לחפש מקום לשהות בו לזמן מה. מקום נחמד באזור מבודד ליד עיירה קטנה, עד שנמצא אוטוקרוואן ונוכל להיפטר מהפורד ולעבור למגורים ניידים, אז למי אכפת אם היא קצת מתפרקת. שתתפרק לה. עם הקילומטרז‘ שלה היא ממילא לא תימכר שוב.
ארזנו את הרכב כשאנו מגלים למגינת ליבנו שמוטות תא המטען חלשות ולא מצליחות להחזיקו פתוח. משום מה, לא זכרנו שהיתה הבעיה הזאת. אני החזקתי וט’ העמיס, ואז אני העמסתי וט’ החזיק. נו טוב.
יצאנו לדרך כשמזג האוויר היה חם למדי. פתחתי את החלון, והופ - הוא נפל לתוך הדלת. לא ירד בנימוס - אלא התאבד. אוי ויי.
התחיל להתקרר. בוא לפחות נדליק חימום, שלא נקפא. כאן גילינו שגם המזגן לא עובד.
הבה נשכח מכל זה ונדליק את הרדיו, נשמע מוזיקה ונרגע - מעניין אם הוא עובד. למישהו יש ככה איזו קלטת טובה?
אבל אנחנו לא מתלוננים, כי אחרי כל כך הרבה זמן של היסחבות עם כבודה ובלי רכב, העובדה שיש לנו ארבעה גלגלים שלוקחים אותנו ממקום למקום היא בהחלט… וה בנה!
