מוריה | בצלאל

מדירה זמנית ברמת גן, לא רחוק מכיכר אורדע, עברתי לדירה גדולה יותר, יקרה יותר ותל אביבית יותר. הרעיון שלי בחזרה לארץ המובטחת כלל זיקוקים, ים תיכון חמים או חגיגה מדברית חורפית מלאה בצלילים אקוסטיים, רחשי צרצרים, שיכר מקומי ושאר תענוגות. אבל מכיוון ששפחתכם הנאמנה היא גאון עולמי בעל שם, מצאתי לנכון לעבור לעיר הגדולה למשך שלושה חודשים, בשיאה של תקופה בה היא סגורה לרגל חג הקורונה, שדוחה שבת, אירועים מיוחדים או את הקדוש חנוכה. בראש שלי היה בזה הגיון רב בזמנו, אבל עכשיו אני לא מוצאת אותו. מה שכן מצאתי זה שהסתגלות מחדש לארץ לא היתה קשה מדי. ככל הנראה, נדודים מחסנים מפני תגובה לשינוי. כפי שתיארתי בפוסט הנסיך אלברט ביוני האחרון, בכל פעם שעברתי, הגבתי לכך פיזית, בעיקר אם זה היה לעיר או מדינה אחרת. ימים אחדים לאחר המעבר הייתי סובלת מכאבי גב, כאב שיניים או דיכאון קל שהיה נמשך לכמה ימים. ידעתי שזה יקרה, ובכל זאת המשכתי לעבור כל כמה חודשים. למרבה המזל, התמסדות אינה חוק. יום אחד היא תהיה, אין לי ספק, החוק הפסיק להפתיע אותי. אבל עד אז, גופי התרגל לשינויים, ואני כבר יכולה להרגיש את העקצוץ הזה בטוכעס, הרצון לנסוע שוב. במקום זאת, טפחתי לעצמי על הכתף ואמרתי, “תסתמי את הפה, מוריה. שבי בשקט רגע. את בבית. תמצאי דירה לכמה חודשים ותאפשרי לעצמך להתקרקע רק קצת. אני אומרת את זה לטובתנו.” זה נשמע לי הגיוני, ואמרתי, “כשאת צודקת, יפיופה, את צודקת.” כפי שאתם יודעים, אלא אם כן אתם ילדים או צבים, מציאת דירה היא אחת המשימות המייגעות בעולם. כמו לחפש מסעדה לאכול בה - ככל שאת נואשת יותר, כך תתפשרי יותר. בזמן הסיבובים מדירה לדירה, את מדמיינת את עצמך חוזרת לשם בסוף יום או מתעוררת שם בבוקר, מכינה קפה במטבח או יושבת בערב לשתות אותו במרפסת. תוך כדי חיפוש דירות והשוואה ביניהן, עלה בדעתי איזה בזבוז זמן זה חיפוש דירה. ואז צמחו בי רחמים על הזקנים שהולכים למות ויודעים שהם הולכים למות ולא יודעים לאן הם הולכים אחרי כן. אין להם שום דרך לברר על האזור, על השכנים, האם יש חימום וכמה כיווני אוויר. וזה לנצח. הם מתים ומקבלים את מה שניתן להם - בהנחה, כמובן, שהם לא מתפוגגים אל שום דבר. חבל שאין מוקד טלפוני לפניות כאלה. אם היה, אני מניחה שזה היה נשמע בערך ככה: “החיים שלאחר המוות שלום, מדבר רזיאל, במה אוכל לעזור?” “שלום, אני רק שאלה. בעלי נפטר מוקדם מהצפוי בגלל כשל מערכות - “ “ברוך הבא בשערינו.” “תודה. רציתי לדעת אם בבוא העת, המקום שלי איתו מובטח.” “שמור לשנתיים ממועד הגעתו של המנוח הראשון. אחרי שנתיים, זה כרוך בעמלה. המנוח הטרי יצטרך לשלם תוספת של יום המתנה באחד ממדורי הגיהנום שאנו מספקים, עבור כל יום של שמירת מקום. על מנת שלא להישאר שם לנצח, כמובן, אנו מצפים להגעה מסיבות טבעיות בלבד.” “אוי לי. יש לפחות מעלית? יש לי אסטמה.” “אני לא יכול לשקר לך - “ “כן, הייתי רוצה את מלוא הכנות, בבקשה.” “לא, אני באמת לא יכול לשקר, אני מלאך. אין מעלית ויש הרבה מדרגות. המון המון. אם כי אם תצטרכי לחכות בחדר ההמתנה של הגיהנום לפני הגעתך, את יכולה לקצר דרך כביש 666. סיפקנו מדרגות וכביש מהיר בהתאם לעומסי התנועה הצפויים.” “ולפני שאכנס, האם אוכל לבקר באגף חיות המחמד לכמה דקות?” “רק אם תעברי דרך הדלפק ותשאילי נעליים. רק לא לשכוח להשיל נעלייך מעל רגלייך ביציאה ולהחזירן לדלפק. שירות זה כרוך, אף הוא, בתשלום נוסף.” “תשלום נוסף? לא לא לא, אין סיכוי, בחור צעיר.“ ”אני יותר זקן מהזמן, גברת.“ ”אני לא משלמת את זה, ילד. המתנה ארוכה, מדרגות, אמרו לי שגם את המונדיאל קשה לתפוס, ועכשיו זה? זה סקנדל. אני רוצה לדבר עם האחראי.” “הוא עסוק בהתמודדות עם הצטברות פניות של אלפי שנים, גברתי. אני מעביר אותך למחלקת התלונות.” זה נותן פרופורציה כלשהי אם חושבים על זה. כמה חודשים בדירה בתל אביב הם כלום לעומת נצח בעולם אחר. אולי זה חצי הכוס המלאה. אבל מה אומר ומה אגיד, אני וחיבתי המיותרת לסיומי פוסטים בפאנצ’ליין. לא משנה אם הכוס חצי מלאה או חצי ריקה - העיקר שהמים לא מתל אביב. חג שמח ומועדים לשמחה.

לפני שתתחילו לקרוא מאמר זה, הרשו לי להזהיר: עדיף לכם לעזוב אותו. הוא מסתיים פתאום וללא שום פואנטה, יש בו מן החפירה והתסכול. במקום זאת, אני מציעה לכם לפתוח ספר טוב. איזה מאיר שלו, איזה וונגוט דקיק. זו ההזדמנות שלכם, כי אני מתחילה. יצאתי מהבידוד וחזרה לחיק החופש. לעתים קרובות נשאלתי האם התגעגעתי לארץ, ואני מוצאת את התשובה נפלטת מפי בלי מחשבה מקדימה: התגעגעתי לחום המזופת, התגעגעתי לישירות הישראלית ואפילו למראה בני נוער במדי חיילים שמסתובבים בכל מקום. התגעגעתי לשפה העברית ולפריבילגיה לספר בדיחות עם משחקי מילים. לקפה טורקי, לחומוס מזרח-תיכוני ולמטבח התוניסאי של אמא. אפילו לעובדה שמשרדי ממשלה עדיין עובדים עם מכונות פקס. לפני היעדרותי הארוכה, לא הבחנתי בדברים האלה. אולי זו הסיבה שישראלים נוטים להתלונן על המדינה כשהם כאן, אבל ממהרים להגן על שמה בכל מקום אחר בעולם. זה יותר מגעגוע; זו שייכות, זו חזרה הביתה אחרי מסע ארוך. כמו ארוחה חמה לאחר שבועות של ארוחות שטח, או כמו שמש המבצבצת בפעם הראשונה אחרי חורף ארוך ואפור ואפשר להרגיש את קרניה החמים על העור ולהתרפק. תענוג היה לראות את המשפחה שקיבלה אותי באהבה גדולה. את הימים שאני מבלה איתם, ניצלתי על משהו שהייתי צריכה לעשות לפני שנים: להיפטר מדברים. תמיד אמרתי לעצמי לא לדחות למחר את מה שלא אעשה בכל מקרה, אבל זה המשיך להציק לי. הייתי צריכה לדעת שכל מה שלא אוכל אותי היום, כנראה שומר אותי למחר. ביולי האחרון, כתבתי פוסט בשם דברים ושם דיברתי על האגרנות שלי. ציפיתי לחזור מחוסנת מנטיות האגירה שלי, מפאת הלחץ להיפטר מדברים בימי נדודיי. דמיינתי שאשב בקראוון שלי ואשליך דברים מהחלון ללא חת, אפנה מקום לחפצים חדשים בעלי זכרונות וריחות ותחושות חדשים, כי התבגרתי ולמדתי להרפות. ציינתי ש”הרגשנות חסרת ההיגיון שלי, היא לא יותר מפורטל אל העבר. העבר הוא עולם שאנשים שוכחים כל כך מהר, ואני נתלית עליו, כי זה הסיפור שלי.“ ואז איחלתי ש“מי ייתן וכשאחזור לקראוון שלי בארץ, אמצא את הכוחות להיפטר מכל הזבל מספר-הסיפורים הזה, ולפנות מקום לסיפורים חדשים.“ והנה אני כאן, ובמעמד מרגש זה, מצטערת להודות שנכשלתי. במציאות, נכנסתי אל החדר ויכולתי לחוש בהתרגשות שבמראה מאות הספרים שצברתי לאורך השנים. בארגז המיטה, על השולחן והשידה והמגירות, מפוזרים בכל מקום כמו בורקסים בבית שלאחר ניחום אבלים. העפתי מבט גם בספריה שלי, שעומדת בפניי סכנת קריסה. גיליתי, להפתעתי, שהיפטרות מחפצים עדיין מאתגרת עבורי. אני נאחזת בסיפורים שמאחוריהם ולא יכולה להרפות. מחפשת תירוץ מדוע עליי לשמור על החפץ הארור, למה הוא יהיה שימושי יום אחד ואז יוזמת שיחה עם עצמי: ”יפיופה,“ אני אומרת. ”כן?“ ”את לא צריכה את הספל הזה. הוא סדוק, וכבר יש לך המון ספלים.“ ”אני יודעת, אבל הוא סנטימנטלי.“ אני אומר, ”קיבלתי אותו במתנה והוא מזכיר לי את תקופת הגירעון של 2013 בירושלים.“ ”אם תאגרי את כל הסנטימנטים שלך, לא יהיה לך מספיק מקום לעצמינו.“ אני מנסה לשכנע את עצמי. ”ובכל זאת, אני נהנית לראות אותו בארון ולהשתמש בו מדי פעם.“ ”כי הוא שם. אם הוא לא ישב לך בארון, הוא לא יחסר לך. זרקי את הספל הארור.“ אני מאבדת סבלנות כלפיי. ”בסדר בסדר,“ אני נכנעת, אבל לא באמת, ”אעשה את זה אחר כך.“ ומחזירה את הספל לארון. הייתם חושבים שבתור כותבת, יש לי מספיק זכרונות על הנייר ולא אצטרך דברים. הרגשתי כך, עד שהבנתי שרוב החפצים שלי הם סיפורים בעצמם. בין אם זה ספרים, מחברות מלאות שירבוטים וסיפורים פרי עטי או חפצים שמספרים היסטוריה אישית. אם סיפורים היו עשויים ממרציפן וקצפת, הייתי מתה מסוכרת עוד לפני שהייתי לומדת ללכת. אני מניחה שהתמכרות לסיפורים גובה מחיר כבד. אבל למרות כל תופעות הלוואי המזעזעות האלה, אני עדיין ממליצה בחום לנטוש את המאמר חסר הטעם הזה ולפתוח ספר טוב.

לחלק א‘ קנינו עוד שתי מלכודות מתכת, מלכודות דבק, רעל ומרחיק חולדות על קולי. כל פינה בסירה היתה ממולכדת. חיינו בתוך שטח צבאי מזוין, האויב ואנחנו. לא השארנו גרגר של אוכל בבית, שטפנו הכל לפני השינה, אטמנו כל חור או סדק פוטנציאלי שעשוי להוביל החוצה. לגור בסירה הפך לסיוט שבוע אחר שבוע. היצורים האלה, שעם הזמן עודדו את המסקנה המשותפת בלבנו שהם היתומים של חולדי ופרנק, הלכו הלוך ושוב בתוך הקירות בימים, ויצאו למסעות חיפוש אחר אוכל בלילות. על מצעינו, שמענו חריקות חולדתיות קטנות; הם טפפו בתוך הקירות ואז יצאו למטבח. לא יכולנו לישון, רק להקשיב. "נראה לי שהוא מתחת למקרר,“ "נראה לי שהוא מתחת למיטה.“ "הוא בחוץ…" "לא, הוא בפנים.“ ”בקיר?" "לא, במטבח…" עד שלילה אחד, נשמע הצליל המזעזע. תינוק חולדה נקלע למלכודת דבק מאחורי המקרר. ט‘ זינק מהמיטה ומיהרתי להגיד, "עוד לא! אולי אחים שלה יבואו לעזור ויילכדו גם." חיכינו עוד 10 דקות, ואז ט‘ קם לראות. שני גורי חולדות היו דבוקים שם, מנסים לצאת בכל הכוח ובכו וצייצו וחרקו בהיסטריה, רעדו בטירוף, בעיקר כשט‘ התקרב. איזה צווחות איומות, מחזה כואב. ט‘ נכנס לקריז. הוא לקח בקבוק יין ריק מאיזה מדף והרג אותם. על פניו הבעה של חייל ספרטני במתקפה, גבר ששומר על הבית שלו - שהסתכמה בנשיפה מזועזעת. כמובן שזה לא נגמר שם. כפי שאתם בודאי יודעים, חולדות משריצות כמו משפחות מבני ברק. אותם ימי מאבק הלכו והוכתמו במותן של חולדות מדי יום ביומו. אני מאמינה שהרגנו למעלה מעשר חולדות. ואז נשארה חולדה אחת אחרונה. ידענו שהיא האחרונה, כי הרעשים היו הרבה פחות תכופים. קראנו לו אדם. מוחמד היה האיום הקיומי העקשן מכולם. היינו צריכים לנסוע לליטא בעוד כשבוע, וידענו שאם יישרוד, ישתלט אדם על הסירה וישמידה עד הפירור האחרון בהיעדרנו. בנוסף, ט‘ החליט שאחרי ליטא, הוא רוצה להצטרף אליי לישראל, כך שלא נהיה בסירה מעל שלושה שבועות. השכן הגיע לעזור, הוא וט‘ נכנסו לבית כמו שני רס“רים מורעלים, תכננו את המתקפה, סידרו את המלכודות באופן אסטרטגי, פיזרו את הרעל בתיאום. סירה זה מרחב קטן, אז עוד ממולכדת... לא היה קל להתקיים. הצלחנו ללכוד את אדם יום לפני הטיסה. אבל כפי שציינתי, מרוב חירורים וכירסומים, התמלאה לה הסירה לאיטה במים. כעבור חודשיים, בעודנו תקועים בדרום אפריקה כשהוירוס סגר עלינו את השמיים, טבעה סירתנו ושקעה והצטרפה אל גופות מכרסמיה שבנהר. מכל החולדות, אדם היה החביב עליי ביותר. הוא היה חכם. לא נגע במלכודות, אבל איכשהו הצליח לאכול את השוקולד. היתה לו נחישות. מבחינתו הסירה היתה שייכות לו ולמשפחתו - ואנחנו הפולשים. הוא נלחם עליה עד מותו הטרגי, ואז לקח אותה איתו כקפטן אמיתי. אם אני לא אחיה כאן, אף אחד לא יחיה כאן. תודה רבה ושבת שלום. והנה אנחנו כאן, על סירה חדשה. מכרנו את המקום במעגן בשנה שעברה, לפני שכל זה קרה, לזוג חברים. זו הסירה שלהם, והיא עוגנת ממש מעל מקום קבורתה של הסירה שלנו. הקורבן האמיתי במלחמת ההתשה של שנת 2019. זו היתה תקופה קשה, ובדיעבד, אני תוהה מה יצא לנו מכל זה. ניצחנו אך גם הפסקנו; כל כך הרבה מאבק וקשיים ושפיכות דמים על שום דבר. טוב, אולי לא שום דבר - סיפורי חולדות. ”ואכן, מגפות הן דבר נפוץ, אבל כשהן ניחתות על ראשך, אתה מתקשה להאמין להן. מספר מגפות הדֶבֶר שידע העולם אינו נופל ממספר המלחמות. ואף-על-פי-כן מגפות דֶבֶר ומלחמות מוצאות תמיד את בני-האדם מופתעים.“ - אלבר קאמי - מתוך "הדבר"

השבוע, חזרנו למעגן ליד ריג‘נטס פארק, לונדון. אנחנו נמצאים כרגע באותו מקום בו עמדה הסירה שלנו, שבעודנו תקועים בדרום אפריקה מפאת סגירת הגבולות במשך שבעה חודשים, שקעה לה עם אחרוני חפצינו. חשבתי שמן הראוי יהיה לספר את סיפורה. תביאו נשנוש, אני אחכה. לפני שנה, נובמבר 2019, היה חודש מאתגר. אמנם, קורונה היתה אז רק בירה, אבל בעולמנו הקטן על סירת הקאנל היה דֶּבֶר סגנון אלבר קאמי, שיש שיאמינו שקשה להיפטר ממנה יותר מאשר מהנגיף. הכל התחיל כשהגעתי מאוסטריה. ט‘ חזר מהארץ ונפגשנו בשדה התעופה סטנסטד בלונדון. מותשים מהטיסות, הגענו למעגן ונכנסנו לסירה אל תוך עולם של כאוס. על הרצפה היו פזורות חתיכות של מה שנראה כמו ספוג, וכפירורי לחם ביער מסתורי, הם הובילו אותנו אל המיטה. כאן התחיל משחק איסוף הראיות. בזמן שט‘ היה בירושלים ואני בוינה, שהתה אצלנו חברה. שאלנו אותה מה קרה והיא אמרה שאין לה מושג, הכל היה בסדר כשעזבה. בחנו את מקור פירורי בספוג. הם היו בכל מני פינות, לצדי המיטה, על המזרן והכריות. לאחר שגילינו חור בקיר ליד חזית הסירה, ט‘ נאנח. "הבנתי," הוא אמר, "זה המילוי של הקירות.“ הרמנו את המזרן והצצנו תחתיו, ושם מצאנו גללים. ”אוי, שיט.“ תרתי משמע. “אולי זה סנאי,“ "אולי חולדה,“ "אולי נכנסה לכאן חתולה…" "אבל חתולים לא מכרסמים קירות.“ "אולי נזילה…" "אולם הכל במיטה, נזילות לא בונות קנים.“ ואז התחיל משחק הבלשות. פצחנו בחיפושי גוגל והשווינו את גללינו הנאים לתמונות גללים ברשת. לאחר קריאת מאמרים והתייעצות עם שכנים, הגענו למסקנה הנוראה מכל, בטח כבר ניחשתם: חולדה. חולדה בסירה היא לא רק דוחה, אלא גם מסוכנת. היא הופכת את הקירות שלך לגבינה שוויצרית ומנקבת את מה שמפריד בינך לבין המצולות. כמה חודשים לפני כן, היתה לשכן שלנו מהמעגן, חולדה. ט‘ התקשר אליו לבקש הדרכה, והשכן אמר שהוא בדרך. בזמן שחיכינו, ט‘ סיפר לי שבשלב מסוים במהלך פלישת החולדה שלו, עיניו של השכן היו נפוחות ואדומות מחוסר שינה כי היה שומע אותה בלילה, את הצליל הנעים לאוזן של ציוץ וכרסום בתוך הקירות והצינורות. השכן הגיע ובידו שלושה מלכודות עכברים קלאסיות ממתכת. הוא הסביר בהתלהבות כיצד לתפעל אותן, וחשף באופן משעשע משהו, שסניקרס הוא הפיתיון הטוב ביותר. ואז התחיל המשחק האמיתי: הציד. לא בכדי קוראים לזה באנגלית Game; המכרסמים האלה משחקים לך בראש עד כדי טירוף. למרות שזה לא מומלץ כשמנסים להרוג יצור חי, הענקנו לה שם: חולדי. מקורי, אני יודעת. למחרת, הלכנו לקנות סניקרס ומיקמנו את המלכודות על פי עצתו של השכן המנוסה. אטמנו את החור שמצאנו בקיר ודאגנו לא להשאיר שום דבר אכיל מחוץ למקרר. לקח בערך שבוע ומצאנו את חולדי, מתה, המלכודת סגורה על צווארה, מחוץ לחלון חדר השינה. זה היה מהיר ולא צפוי. אמרנו קדיש והשלכנו אותה לתעלה. שמענו שחף שולה אותה מהמים, ולמרות המראה המלבב, רצנו חזרה פנימה וסתרנו את הוילונות. הגיע הזמן לחגוג. פתחנו בקבוק יין משובח, 6.99 ליש“ט ששמור לאירועים מיוחדים, ועשינו לחיים. השמחה הזו הצליחה להחזיק למשך ארבעה ימים בערך, עד שגילינו שחולדי השאירה אחריה אלמן. הכירו את פרנק: גדול יותר, רעב יותר, נקמני. עקשן אמיתי לעומת אשתו. הוא היה גם פסל מוכשר ויצר חור מרשים וענק מתחת למיטה. יכולנו לשמוע אותו כל לילה, מסתובב בסטודיו שלו מתחת למזרן שלנו, מגרד, מכרסם פה ושם. מתברר שבזמן שניסינו להרעיב אותו, פרנק עבד על יצירת המופת שלו: חור נוסף המוביל החוצה. אבל הוא לא היה אמן מורעב קלאסי; הוא אכל בחוץ בלילה וחזר במהלך היום. לשכב במיטה, לדעת שיש יצור חי תחתיך, להקשיב בעודו הופך את ביתך למכון להשחזת שיניים, הורס אותו אט אט. לחכות לשמוע את ה“שלאק!“ המבהיל של המלכודת הנסגרת, שלעתים מלווה בצווחת חולדה. כך נראו הלילות שלנו במשך שבועיים עד שפרנק נלכד, ומות יומת. השלכנו גם את פרנק, שתטבע נשמתו, אל מעמקי התעלה (שזה בערך מטר) להתאחד עם אשתו, ומלאי הקלה מזועזעת, הזמנו כרטיסי טיסה לדבלין. היינו מדברים על כך, וחברים היו אומרים לנו, ”אתם יודעים שחולדות מסוגלות לשחות מעל קילומטר, נכון?“ מחשבה מטרידה. דמיינו איך פרנק איכשהו ישרוד באורח פלא, ופצוי ותשוש ימצא את דרכו חזרה. איך יקבע פגישה עם כל חולדות התעלה, והם יתכננו פוגרום נקמני שיטביע את הסירה שלנו כל המטר אל המצולות. אבל לא היה לנו פנאי להתעכב על זה. זוג מאמריקה, אורחות של חברים, היו צריכות ללון אצלנו בסוף השבוע בזמן שאנחנו באירלנד, ולכן רוקנו עבורן את הארונות, חיטאנו את הארגז שמתחת למיטה ואחסנו שם את כל חפצינו. חזרנו כעבור ארבעה ימים, ונרגענו לגלות שהכל התנהל כשורה עבור האורחות שלנו. כשפתחנו את ארגז המיטה על מנת להוציא את חפצינו, קיבלנו הפתעה נעימה. צואה ושתן פוזרו באופן שיטתי, על גבי כל עניינינו. אני יודעת מה אתם חושבים: הקש שבר את גב הגמל. אבל לנטוש את הספינה, בעיקר כשהיא הבית שלך, זה לא עניין של מה בכך. היה בנו פייט נוסף. מלחמת הקיום עדיין לא הסתיימה; רצינו לנצח. מראה כל רכושנו המכוסה בקקה הפך את המאבק לאישי. החולדות, כאן כבר הבנו שמדובר בגדוד שלם, כרסמו בבגדינו, בציוד הצורפות, בספרים, רבותיי! ספרים. נגמרו המשחקים. זו היתה מלחמה.

האווירה בשבוע האחרון היתה מוזרה. אחרי שבעה חודשים של מסעות והרפתקאות בדרום אפריקה, מוקפים הרים וחיות בר, נחתנו במימד אחר. ברוכים הבאים לאירופה. הבסיס שלנו בלונדון תמיד היה סירת קאנל במעגן שליד ריג‘נטס פארק. מקום יפיפה, מרכזי אבל גם פרטי, עם קהילה של אנשים נחמדים. הפעם, הכל שונה. עברנו למעגן אחר בקנרי-וורף. זה רובע עסקים מרכזי באייל-אוף-דוגס. הוא הופצץ במלחמת העולם השניה ואחרי 1987, נבנה מחדש, כך שהוא מודרני. במילים אחרות: חסר אופי, משעמם, עמוס גורדי שחקים, בדיוק ההפך מהלונדון שאני מכירה ואוהבת. לפעמים קורה שאני שוכחת שאני בכלל בלונדון. אבל קל לשכוח איפה אתה נמצא כשאתה בבידוד. נותרו לנו יומיים לבידוד. בכל זאת, אני מתחילה כבר לחזור למציאות. לחשוב יותר על העתיד, ובעיקר, להתחיל להבין שאני יכולה להשיג הכל. רכב שייקח אותי לאן שארצה, בית גדול, נופים עוצרי נשימה, מרחב. וזה עוזר, ללא ספק. אבל קרבה. מישהו לספר לו שראית עיט מעל ההר ובהית בו צד בסיבובים במשך חצי שעה - זה הכרחי. האושר אמיתי רק כשחולקים אותו, אמר כריסטופר מקנדלס, וצדק, הפרחח הקטן. רק עכשיו אני מוכנה להודות שאני שמחה שאני לא לבד בעולם, ושיש לי את ט'. הייתי רוצה להיות קול ההיגיון ולפגוש את עצמי לפני שנה. אותה מוריה שמוכרת כרטיסים בתיאטרון העירוני, מעבירה את יומה בתוך אקווריום, מוקפת זכוכית משוריינת ומחייכת ללקוחות למרות שמתחשק לה לבעוט בהם על שהפריעו לה באמצע ספר טוב. אותה מוריה שהייתי, ושלעולם תהיה חלק ממני. אני רוצה לסטור לה ולנער אותה. להגיד לה, "מוריה," וליישר את מבטה כלפיי, "את יכולה להתבכיין עד מחר שאין לך מרחב, שנמאס לך לעבוד מול אנשים. את יכולה להגיד לי שהגוף שלך כאן, עובד על שכר מינימום כדי לחסוך כל שקל עבור הטיול הגדול שלך, אבל הראש שלך כבר שם. אני יודעת עליך הכל. "אני יודעת שאת שונאת טלפונים, ושהסיבה שהנוקיה העתיקה שלך (שאת מסרבת לשדרג לסמארטפון כי היא מספיק מטרד), נותרה מנופצת במשך שנים כי את שונאת שמתקשרים אליך. אבל אני גם יודעת איך את מרגישה רע כשבא לך לדבר עם מישהו ואף אחד לא עונה. "אני יודעת שאת אוהבת לשבת בפאב לבד וליהנות מכוס בירה קרה, ומרגיז אותך לראות גבר ניגש אליך עם הבעה של אני-עומד-להתחיל-איתך-בכך-שאשאל-אם-כבר-נפגשנו-פעם, כך שאת מיד עוטה על עצמך פרצוף קשוח. אבל את גם מתבאסת כשאת הולכת לבר האהוב עליך עם חדשות טובות, ואף אחד מהחברים שלך לא שם כדי להקשיב. "אני יודעת שאת רק רוצה שקט. שהשאיפה שלך לעתיד היא להישאר לבד, מנותקת, הסופרת הזקנה המשוגעת עם החתולים שכל רחוב גדל לאהוב. אבל את גם מפחדת מבדידות. כי בדידות פירושה להתמודד. בדידות פירושה שלא תהי לבד רק כשתבחרי, כאשר את רוצה לכתוב או לחלום בהקיץ. את תהי לבד, תמיד, גם כשתרצי בכך וגם כשתרצי מישהו לחלוק איתו בקבוק יין. ”בימים אלה, יותר מתמיד, למדתי שגם בדידות אפשר לחלוק. אני באה מעולם שונה, ילדה, ואת לא רוצה לדעת כמה שונה. אל תסירי ממני את המבט,“ אגיד לה בתוקף, ”תסתכלי עליי ואל תתווכחי. אני גם יודעת שאת לא אוהבת שאומרים לך מה לעשות, אבל את לא יכולה להכחיש שאני חכמה ממך. יש לי שנה של חכמה עלייך, ושנה זה המון, אז כדאי לך להקשיב. תפסיקי להתבכיין ותודי שאת המתבודדת הכי מזויפת בעולם.“ ואני פשוט יודעת, כי אני מכירה אותה. תמיד הייתי בראשה, גם כשניסתה לנער אותי עם משקה או לשכוח מקיומי. אני בשבילה: מוריה של העתיד. המוריה שאם לא תתגלה כחכמה יותר או במקום טוב יותר בחיים, היא תאבד את הדחף לחיות. אז אני יודעת כמה היא מפחדת ממני. למעשה, אני הפחד הכי גדול שלה. אחרי כל זה, מוריה מלפני שנה תפלוט מבין שיניה את הצחוק המזויף שלה, צחוק שהיא בטוחה שנשמע אותנטי. היא תסיט את מבטה הריק מעליי ותצא החוצה לעבר אזור העישון. לא לפני שתבדוק שאין בחוץ אף חד שיאלץ אותה לנהל שיחת חולין.

הגענו ללונדון. זה היום השמיני לבידוד, ואנחנו עדיין בריאים ושלמים. חברי הטוב, פפאיה, שאל אותי האם אני טסה ללונדון כי המצב בארץ זוועה ואני מנסה להימנע. רציתי להגיד שכן, זו הסיבה, אבל אמרתי את האמת. רציתי קודם לודא שאני אכן יוצאת מדרום אפריקה, שם טיסות לארץ מתבטלות בערימות ואין לי שום שליטה על חיי. מלונדון, יהיה קל יותר לטוס. כמובן שהעדפתי לחזור לארץ. קודם כל, כי בתקופות של קונפליקט עולמי, תמיד עדיף להיות עם האנשים שלך. הסיבה השניה היא שהחורף רודף אותי עד חורמה. אני אוהבת חורף, אבל אחרי כמעט שנה של חורף, הגוף זקוק לשמש. הייתי תקועה בדרום אפריקה כשהקיץ הגיע לסיומו. עכשיו החורף מסתיים שם, ואני בלונדון, היכן שהוא מתחיל. עד שאהיה בארץ, יהיה דצמבר. חורף. חורף כל הזמן ובכל מקום, מעל ומתחת לקו המשווה, מאחוריי ומצדדיי. גשמים יורדים כאן ללא הפסקה מאז שהגענו, וזה הכניס אותי לאווירה לשבת ולכתוב ולשחרר קצת קיטור. אז הטיסה היתה סוריאליסטית, יותר מהצפוי. לא רק הקהל רעול הפנים והריחוק החברתי הגורמים לך להרגיש כמו אחד מני כבשים בדרכם אל בית המטבחיים. אלה בעיקר חברות התעופה שלקחו את ההנחיות קצת רחוק מדי. הזכות הבסיסית לשתות משקה או כוס קפה במטוס נלקחה מאיתנו ללא התראה. במהלך 16 שעות, הגישו לנו שתי לחמניות, כל אחת בגודל של כדור טניס. ואז, בביקורת גבולות, אתה נשאל אם אתה חווה חולשה או כאב ראש. אתה רוצה לומר, ”כן. לא אכלתי ביממה האחרונה.“ בדרך כלל, אני לא נוקפת בשמות. אני חושבת שזה לא בוגר וזה גם לא עניינו של אף אחד. אבל בכל זאת, אחרי טיסה כל כך לא נעימה, אני בטוחה שגם טורקיש אירליינס יוכלו להתמודד עם קצת חוסר נעימות. הגענו ללונדון מורעבים ומותשים בשיאו של גשם שוטף. כמו חברות תעופה שחוסכות בימינו במחירי מזון ושכר לדיילים, כך גם ממשלות משתמשות במצב הנוכחי לטובתן. מצבי חירום תמיד היו, כך נראה, הזדמנות לניסויים. כאשר הרשויות מכריזות על מצב חירום, הן יכולות להפר את הכללים של עצמן. בדרום אפריקה, למשל, התושבים שודרגו לעכברי מעבדה כאשר אסרו על מכירה של אלכוהול וסיגריות. סוג של בואו-נראה-מה-יקרה. אנשים מבולבלים; הם לא יכולים להבחין בין תקנות שנועדו לשמור על בריאותם, ותקנות שנועדו לתמוך באינטרסים ממשלתיים. תמיד התייחסתי לפוליטיקה, כמו לדת - כאל פילטר. רלוונטי, בימים אלה של קפסולות. הדרך שבה הדת עובדת והדרך שבה הפוליטיקה עובדת היא שהן גורמות לך לראות את העולם עם הרבה הגדרות ברירת מחדל שהופעלו עוד לפני שנולדת, והעולם מאפשר לך לשנות את ההגדרות במסגרת האופציות הקיימות. כמו טלפון חדש, אם תרצו. או כמו להגיד לילד, ”אתה יכול להתקלח לפני או אחרי ארוחת הערב.“ הוא חשב שיש לו ברירה, אבל הוא עדיין יירטב. זה מבחינתי העולם; עכשיו ותמיד היה. הדבר קורע הלב הוא שזה לא שיש לך, כמו שאנשים אוהבים לעיתים קרובות להאמין, את החבר'ה הטובים והחבר‘ה הרעים, והרעים יודעים שהם הרעים בעודם פורצים בצחוק מרושע חזק עם אפקטים של הד. בינתיים, החבר‘ה הטובים מסתכלים מעבר לגבעה ואומרים, "כן, הם בהחלט החבר‘ה הרעים, ואנחנו בהחלט החבר‘ה הטובים. עלינו לעצור אותם ולעשות את הדבר נכון.“ וזה שובר את הלב. כי פוליטיקה, כמו דת, זה בעצם קבוצות מפולגות של חליפות שעושות טעויות ועושות את זה כי הן חושבות שזה נכון. הדבר העצוב באנשים הוא שככל שאתה נכנס לראשם יותר, כך אתה מבין יותר שאין טובים ואין רעים, רק אנשים שלימדו אותם להאמין שהצד שלהם הוא הנכון. איזו טרגדיה זו להיות אנושיים. וזה, לדעתי, הצד החיובי של כל מה שעברתי. שננעלתי מחוץ לארצי והיה עליי להסתובב אבודה בעולם ויראלי. אם הייתי בבית, שקועה מעל הראש בתוך שכירות ואבטלה ולא הייתי חופשייה לטייל ולשכוח מכל זה, הייתי משתגעת. כשאני לא יכולה או מעוניינת להילחם במשהו, כמו דפוס התנהגות או מערכת הפעלה שלא מתאימה לי, אני מפנה עורף והולכת. אני מכבה את הטלפון. ואני יכולה ללכת לאן שאני רוצה, במסגרת האופציות הקיימות. מי ייתן וזה יהיה בקיץ, הפעם.

יש לי טיסה ללונדון בעוד שעתיים. הרבה זמן לא הייתי בשמיים. עד כדי כך, שאני מתחילה לתהות אם שינו שם משהו. ט‘ ואני לקחנו את לה-די-דה, ההונדה המסורה של אמו, ונסענו בחזרה לקייפטאון. זה היה מסע שבמקור היה אמור להיות פשוט ומהנה מאוד, אך במקום זאת, התוכניות שלנו השתנו אחת אחרי השניה. כל שנותר לנו הוא משולש של הזיות. ההזייה הראשונה קרתה כשנסענו דרך מספרה לנשים. אמרתי לט‘ שאני רוצה לגזור קצוות, בלי להבין שזו רק ההתחלה. עצרנו שם. זו היתה המספרה הסוריאליסטית ביותר שהייתי בה אי פעם, והדבר המוזר ביותר בה היה בעל הבית. מיד בהיכנסנו, הוא שאל על המבטא שלי. הסברתי שאני ישראלית מבלי להבין שאני מזמינה בכך פטפטת מתמשכת. הוא אמר שהוא אוהב את ישראל, שאל שאלות וסיפר סיפורים. רק יציאה לסיגריה נתנה לי הפסקה משגרת החיוך וההנהון. מאוחר יותר הוא דיבר על המוצרים שלהם, על המותג עצמו ועל כך שהכל טבעי לחלוטין ושזה לא רק מכון יופי אלא ספא-ראש. באותו הרגע הראש שלי כאב כל כך מחפירותיו, שהרגשתי שלא יזיק לי איזה ספא-ראש טוב. אם זו אסטרטגיית מכירה, זה גאוני. מהרגע שהתיישבתי על הכיסא על מנת שיחפפו את ראשי, שתי הספריות עמדו מאחוריי והתפעלו משיערי. התברכתי בשיער ארוך, גולש ושחור שלנשים שעובדות בתעשיית השיער, זה כמו פליאונטולוג המוצא שרידים של טירנוזאורוס-רקס. הייתם חושבים שאוהב את תשומת הלב, אבל לא, זה מביך. את יושבת שם, מוקפת הערצה למשהו שנולדת איתו. הבחור הסביר איך אהיה, ככל הנראה, מנומנמת במהלך הטיפול, מכיוון שהמוצרים שלהם מכילים חומרים מאלחשים, אבל אפילו לרגע לא הורשיתי להרגיש את הנפלאות האלו. הוא עמד מעל ראשי וחפר. חפר עמוק, עד השורש. לא היה לי לאן לברוח. ואז ט‘ נכנס עם הטלפון שלו והודיע לי שהטיסה שלנו ללונדון בוטלה. לא נותרה לנו ברירה אלא להזמין את הטיסה שביום המחרת. ההזייה השניה התרחשה מאוחר יותר באותו היום. החלטנו שמכיוון שהטיסות שלנו בוטלו, עדיף ללון איפשהו ולהמשיך לקייפטאון בכוחות מחודשים ביום המחרת. ברגע האחרון לאחר שהחשיך, מצאנו אכסניית תרמילאים. יש בקתות כאלה בדרום אפריקה כמו שיש שפות. מנהל המקום היה הזייה מהלכת. קודם כל, התעלם לחלוטין מקיומי. זה קורה לי המון כאן בדרום אפריקה, שגברים מתעלמים מנוכחותי ומדברים ישירות לט‘. בהתחלה חשבתי שזה נובע מהשפה, מכיוון שזה אף פעם לא קורה לי בארץ. אבל אז שמתי לב שאלה תמיד גברים שעושים את זה. שנית, היתה לו צורת דיבור תבוסתנית, הבעות פניו היו מעוררות רחמים ללא כל סיבה. ביקשנו לשלם בכרטיס, אבל לא היתה לו האפליקציה המתאימה. שילמנו חצי במזומן והבטחנו שמחר נשלם את השאר, ושבבקשה יוריד את האפליקציה עד מחר כי נרצה לצאת מוקדם. הלכנו לבר מקומי באותו הלילה, ואז התרחשה ההזייה השלישית, ומשולש ההזיות הושלם. פגשנו שני גברים. הם החלו לשוחח איתנו. אחד מהם, גם הוא, מאוהב בישראל. שאל אותי שאלות על צבא ועל קרב מגע. כמו כולם. זה קורה לי כל-כך הרבה פעמים, שאני מתחילה להמציא סיפורים שונים, רק לשם ההנאה. פעם הייתי מורה צבאית, פעם נהגת של טנק, פעם צלפית ואפילו סוהרת בכלא שש. הכל תלוי במצב הרוח שלי. ט‘ אוהב את הרגעים האלה, ואני שוקלת לאגור את הסיפורים האלה לספר הבא שלי. הבחור השני היה הזייה אחרת לגמרי. הוא דיבר על הבעיות הנפשיות שלו, ואז כאילו משום מקום, שלף את שתי זרועותיו והראה לי את עשרות החתכים שלרוחבן. זה היה מראה מלבב והודיתי לו על כך מקרב לב. שתינו הרבה ונזרקנו מאוחר מאוד בחדר שלנו. התעוררנו קצת מאוחר. רצתי במורד המדרגות עם התיקים ועם הכרטיס על מנת לשלם למנהל המקום, אבל האידיוט לא הוריד את האפליקציה. עוד לפני הקפה של הבוקר, ט‘ נאלץ לנסוע לכספומט, שם היה תור של עשרה אנשים בעודי מחכה עם מנהל המקום בתור פיקדון. בעודי מחכה, המנהל למד להכיר בקיומי. למרות שהייתי מעדיפה שימשיך להתעלם ממני, כי מרגע שפתח את הפה התברר שבנוסף להיות סקסיסט, הוא גם גזען שונא שחורים. לא חסרים טיפוסים כאלה בדרום אפריקה, אבל אני עדיין נדהמת כל פעם מחדש. הם מדברים על זה בחופשיות. כמעט כאילו היותך לבן, היא סיבה בסיסית להאמין שתסכים איתם. ”השחורים הם בעיה,“ אמר. שאלתי, ”מה?“ לא מאמינה ששמעתי נכון. ”השחורים הם בעיה.“ הוא חזר ללא היסוס. ”אתה צוחק?“ שאלתי. ”לא. הם נקמניים, והם לא אוהבים אותנו.“ צחקתי, והוא שאל אותי מה כל כך מצחיק. ”אולי אנשים, באופן כללי, לא אוהבים אותך כי אתה גזען.“ למרבה המזל, ט‘ הגיע באותו הרגע. יצאנו כל כך מאוחר שלא נותרה לנו יותר משעה לצפייה בלווייתנים, יצאנו שוב לכביש. ההגעה לקייפטאון, הפגישה המחודשת עם המשפחה, השהייה עם נוירון, הפרידה מלה-די-דה ומדרום אפריקה, החזרה לוייב העירוני, כל אלה פיצו על המסע המכוער שעברנו. היינו צריכים קלוז‘ר, וקיבלנו.

דרום אפריקה פתחו את שערי שמיים, וט‘ ואני, אחוזי התרגשות, כבר מנופפים את כרטיסי הטיסה שלנו באוויר. על מנת להגדיל את הסיכויים שהכרטיסים לא יבוטלו גם הפעם , במקום לקנות כרטיס טיסה לארץ, אצטרף לט‘ ללונדון. משם, נחזור יחד לישראל. נצטרך כמובן לעבור בידוד, אבל בידוד ב סירת קאנל בקנרי וורף לא נשמעת לי כמו חוויה גרועה במיוחד. אמנם נהנינו משהותנו הכפויה בדרום אפריקה, אבל הספיק לנו לעת עתה. גרנו שלושה חודשים בקייפטאון בבית חוף בקליפטון; אחר כך גרנו שישה שבועות ב נסיך אלברט שבמדבר. ביקרנו באודטשורן ובדורדרכט והתגוררנו בין הרי דרקנסברג כחודש ימים. טיילנו ב קופי ביי, מדומבי, קינג וויליאם טאון ומפרץ ג‘פרי ; ראינו את מקום הולדתו של נלסון מנדלה ואת בית החווה שלו וגרנו במפרץ פלטנברג למשך חודש. בשבוע הבא, נחזור לקייפטאון לכמה ימים אחרונים כדי להיפרד מהמשפחה ונעלה על המטוס. שבעה חודשים של התנסויות. הספקתי להכיר את משפחתו החמה והיפה של ט‘, את ההולנדי הנדיב, לבנבן הגזען, נוצרי גדול שאוהב יהדות ונראה כמו ג‘יימס האטפילד, זוג מקסים עם הילדה הכי מתוקה, הסבתא הכי צעירה, הלוחשת לסוסים הכי מוזרה והמנקה הפטפטנית ביותר בעולם. יצא לי לשתות עם זרים חברותיים, עם גנגסטר הולנדי פטפטן ועם חבורה אקראית של סוחרי סמים. נהניתי מנופים עוצרי נשימה של אוקיינוסים, הרים ומדבריות. רכבנו על סוסים, שטנו בקייאקים בנהרות, עשינו הייקים בפסגות ההרים, רכבנו על אופניים בדרכי עפר, בילינו עם קופים וציפורים אקזוטיות ופינגווינים, שחינו במפלים בוויילדרנס וישבנו וחיכינו שעות על החוף, לראות לווייתנים שמעולם לא הופיעו. סיימתי סקיצה ראשונה לרומן שלי, הספקתי ללמוד צורפות ולהניף את העסק החדש קדימה. הגשמתי את החלום האמריקאי שלי באפריקה; טעימה קטנה לקראת טיול הואן המיוחל. הייתם מצפים שאחרי כל זה ארצה לצנוח בחיק מדינת ישראל שלי ולנוח. אז כן, אשמח לזה. אני מתגעגעת לחברים ולמשפחה שהותרתי מאחור, אבל גם החזרה ללונדון מרגשת אותי. יש לי הרגשה שלמרות הקור והאפרוריות, חיקה יהיה חמים לא פחות.

בערב הראשון בפלטנברג ביי, ט‘ הציע ללכת למסעדה. הלוואי שהיה אומר לי מראש שהוא חושב על מסעדה יוקרתית, כי לבשתי מכנסי טרנינג ומעיל פארקה. בכל זאת, הדירה שמצאנו היתה זולה בטירוף והמקרר היה ריק, אז חשבנו שערב אחד אחרון בו נשחק זוג אוליגרכים לא יזיק לאף אחד. המלצר היה בחור צעיר ומסביר פנים. אחד מאותם אנשים שנתינת שירות זורם להם בדם ונותן להם נחת. הוא פתח את בקבוק היין ושאל מי יטעם. הופתעתי. לפני עשור, הייתי מלצרית במלון 5 כוכבים. העבירו לנו קורסים מפרכים על נתינת שירות, שרובו היה על הגשת היין. ההוראות היו יצוקות בברזל: עליך להציג את התווית לגבר, הוא מאשר, לפתוח את הבקבוק ולמזוג לגבר. על הגבר לרחרח, לטעום, לאשר שוב ואז על המלצר למזוג גם לגברת. אף אחד לא שאל מי יטעם, כולם הניחו שזו המשימה של הגבר. ט‘ מיד אמר שאני אטעם, והמלצר מזג לי יין. זו היתה חוויה חדשה עבורי. אני מבינה יין טוב, וקיבלתי את התפקיד בהחלט בכובד ראש, אבל הרגשתי כמו שחקנית מחליפה להצגת תיאטרון שראיתי מאות פעמים בעבר. לבשתי ארשת מבינה, נתתי ליין כמה שניות לנשום ונכנסתי לדמות: סובבתי את היין בכוס, רחרחתי, טעמתי. לא גרגרתי למרות שעושים את זה בסרטים, כי זה מחזה מחריד. בלעתי כמו אדם נורמלי, אישרתי בהנהון והוא מזג לט‘. הרגשתי די גאה בעצמי על ההופעה שדפקתי שלרגע שכחתי שאני לובשת מעיל פארקה וכובע גרב על הראש. כל הטקסיות הזו משעשעת, אבל לא נחוצה, לא באמת. אחרי הכל, המלצר לא התרכז בהופעה שלי, הוא היה עסוק בתסריט שלו. שלו יותר מסובך. הוא התעסק בפתיחת הבקבוק, אחיזה נכונה עם האגודל מלמטה, עמידה משמאלו של הסועד בעודו מוזג, לא לשפוך או לתת ליין לטפטף אל דופן הבקבוק. בתוך כל זה, הוא העמיד פנים שהוא מרוכז בנו, עם חיוך על הפנים וגב זקוף. כל אחד עסוק בתפקיד חייו, ואף אחד לא ידע מי הכוריאוגרף של הטנגו המרשים הזה. אני תמיד חשבתי על גינוני נימוס כעל מופע גדול ומנצנץ. אני מבינה חלק מזה. אני מבינה את כל מה שמטרתו רווחתם של הזולת; החשיבות של להגיע בזמן ולא לבזבז את זמנם של אחרים, הקשבה ודיבור רגוע בלי להתפרץ לדברים. כל אלה נכנסים תחת הקטגוריה של התחשבות, ומבין אותם כל מי שאינו פסיכופט. מעבר לזה, איבדו אותי. מילים, למשל. מילים הן דרך לתקשר - השימוש המועדף עליי הוא לספר סיפורים - אבל האדם המודרני משתמש בהם בתור מרכיבים דפוסיים. קצת תודה, כמה סליחות וקורט בבקשה. בתיאבון, תיהנו מהנזיד הקפוא. במקור אני תוניסאית. בשפה התוניסאית (אם אפשר לקרוא לה כך, היא יותר ניב מאשר שפה), אין ”מילות קסם“, הן לא קיימות. אם אתה רוצה להגיד תודה, אתה מברך את האדם. אתה מאחל לו בריאות ואושר, חיים ארוכים או זוגיות טובה. אם אתה מבקש משהו, אתה פשוט מבקש. אין בבקשות, אין תודות, אין רסן רגשי אחר. רוב האנשים לא מבינים את המשמעות או את ההיגיון העומד מאחורי כל ה“נורמות“ הטקסיות האלה, ובכל זאת, כולם עוקבים אחר ההנחיות כאילו התקבלו ממשרד הבריאות בימי קורונה. כשסיימנו לאכול, המלצר שאל אם לפנות לנו את הצלחות. ט‘ אמר שלא תודה, הוא לא סיים. אמרתי שכן והגשתי לו את הצלחת שלי. אחרי שהמלצר הלך, חשבתי על זה וירד לי האסימון. שיתפתי את ט‘, “אתה חושב שזה היה לא מנומס?" ט‘, ברוב מגניבותו, אפילו לא הבין למה אני מתכוונת. "אמרת שלא סיימת, ובכל זאת ביקשתי ממנו לפנות לי את הצלחת." הסברתי. דנו בזה מספר דקות, לגבי מתי ולמה זה ייחשב לגסות רוח. בסוף החלטנו שכן. כפי שט‘ אוהב לנסח את זה: זו היתה חוצפה ישראלית בריאה. רשמתי לפניי.

לפני שבועיים, ט' ואני היינו בבית חיפושיות כפרי בדרקנסברג גרדנס, שבהרי הדרקנסברג הדרומיים. המקום יפיפה, השהות היתה מאתגרת. יצאנו אל ההרים למספר הייקים, נתקלנו בנהר סודי על גדתו נרדמנו תחת השמש, ואפילו מצאנו את מערת הבושמנים. הבושמנים הם שבט של נוודים, ציידים ולקטים בשם "סן", שהם גם התושבים הקדומים ביותר בדרום אפריקה. במערה הזו מצאנו ציורי קיר בני מאות שנים. הרשו לי להגיד לכם, אתם מכירים שאתם הולכים למוזיאון, והנשימה שלכם נעתקת עוד לפני שנכנסתם, על כמה שהגינה מטופחת ויפה? אז מוזיאונים מטפחים את הטבע שלהם, אבל הטבע לא נוגע באמנות שלו. למעשה, הוא אפילו לא משויץ בה. מה שהופך אותה למדהימה כל כך. אתה עומד שם ביראת כבוד. נחשף שם סיפור לנגד עינינו, וההנחות שלנו בנו עלילה. זה היה מרשים יותר מגרפיטי, כל כך הרבה פחות דרמטי. איך יכול להיות שאנשים שחיים בתוך הפרא, הם פחות דרמטיים מאמני רחוב, אין לי מושג. יצאנו מבית החיפושיות ומקוואזולו-נטאל בתחושת הקלה, אל הלא נודע. הקלה, כי היו בעיות בבית הזה, ודי רצינו להמשיך הלאה. אל הלא נודע, כי לא ידענו, גם ביום שבו עזבנו, לאן מועדות פנינו. עצרנו בדרך בבית קפה עם ווייפיי, לחפש מקום לינה, ומצאנו בית הארחה בעיירה בוויילד קוסט בשם קופי ביי. חזרנו להונדה של אמא של ט', בת הלוויה האמינה ביותר שלנו. אנחנו קוראים לה לה-די-דה. בדרך, המשכנו להאזין לאוטוביוגרפיה של נלסון מנדלה, Long Walk to Freedom, והתרגשנו בכל פעם שעברנו במקומות שהזכיר בספרו. עצרנו גם בעיירת הולדתו, קונו, והצצנו אל ביתו כמו שני סוטים. לאחר כשש שעות נסיעה, קיבל את פנינו הכף המזרחי. קופי ביי זו קהילה פצפונת, ובכל זאת, יש הרבה מה לראות. הגבעות המתפתלות, החופים היפים והאוקיינוסים הנפגשים עם הנהרות, בקתות עגולות מקש בבנייה המסורתית של אנשי הקוסה ורחובות מלאים בשוורים ועיזים. החור בקיר, בו המים יצרו טבעת טבעית בתוך הקיר הסלעי. נשארנו שם יומיים. היו שם אנשים נחמדים מאוד, כמו בעלי המקום ומספר האורחים הדל שיצא לנו לפגוש. אבל היו גם טיפוסים פחות נעימים, טיפוסים שמנסים לחיות במסגרת האמצעים הכלכליים שלהם, גם אם זה אומר שהם צריכים להשתמש בכסף ובזמן של אנשים אחרים לשם כך. בחור מחוספס למראה עם עיניים מזוגגות שמציע לפקוח עין על הרכב שלך בתמורה לכסף, למרות שהוא חונה מעבר לגדר פרטית, ואתה תוהה האם ילך לקרוא לחברים שלו במידה ותסרב. בחורה שהיא אחת מני רבות, אלה שתוכל למצוא בכל מקום תיירותי בעולם, שנושאות איתן שקים של צמידים חסרי ערך, אבל לא נושאת איתה הבנה בסיסית של המילים, "לא, תודה." כמובן שכל אחד שם מנסה את המירב כדי להתפרנס, אני מבינה את זה. יש שעושים את זה לא נכון. דייג אחד עבר ליד הבקתה שלנו והציע למכור לנו חמישה לנגוסטינים ב200 ראנד. ט' הציע לו מאה עבור שניים, והבחור סירב. "אני מציע לך כאן עסקה טובה יותר." ט' ניסה להסביר. הבחור הרהר בזה כמה רגעים, בעודו מחזיק את הסרטנים המסכנים מהזקנקנים שלהם. הם הזיזו את רגליהם ברעדה כאילו מנסים להסביר ללוכדם את המתמטיקה הפשוטה. לבסוף, הוא הסכים בהיסוס. דוגמא נוספת היא בחור אחד שפגש אותנו בדרך, וסירב להרפות. זה היה ביום השני שלנו בקופי ביי, אותו בילינו בעיקר בצעידה. רצינו ללכת אל העיירה השכנה, מדומבי, שהדרך אליה ברגל כרוכה בחציית נהר עם מעבורת נוסעים של סירת משוטים שנקראת "פיירי". בדרכנו אל נהר מטטה, הליכה איטית של שלוש שעות עם עצירות והתפעלות מהנוף, פגשנו בחור שאמר שהוא גר במדומבי וגם הוא הולך אל המעבורת. שנינו היינו קצת נרגזים כי ידענו שבתור לא מקומיים, הרבה ניסיונות להרוויח כסף יעברו דרכנו. בהתחלה, הוא רק פטפט איתנו, טיפוס מונפש עם משקפי שמש צהובים ניאוניים, קצת מתיש אבל לא מזיק. אחרי שהגענו לנהר, ט' נתן למשיט המעבורת 20 ראנד. מישהי מאנשי הצוות בבית ההארחה, אמרה לנו שהמחיר הוא 8  לאדם, אז הוא ביקש ממנו בנחמדות לשמור את העודף. "חסר לך." אמר לנו המשיט בעדינות. היה לנו רק שטר של 100, ולמשיט לא היה מספיק עודף. הדרך היחידה לפתור את הבעיה היתה לשלם עבור הפטפטן שהצטרף אלינו, מה שהביא אותו לחשוב, וואלה! מצאתי לי חברים עשירים. הוא המשיך איתנו על קו החוף עוד כחמש-עשרה דקות לפני שהתייאש מלנסות להוציא מאיתנו עוד כסף, והמשיך ונעלם אל האופק בהליכה מהירה. בעודו מתרחק, חשבתי, איזה גבר אמיץ. הוא מתעורר כל בוקר, מסתובב ומנסה שיטות חדשות ובלתי יעילות להרוויח את לחמו. לפי סיפור חייו, הוא בנה את עצמו מכלום למצב של עוני קיצוני. לפחות הוא יוצא ועושה משהו. לא יושב וכותב על דברים שהוא כבר עשה. הלכנו עוד כשעתיים למדומבי, ושם שתינו את הבירה הטובה בחיי. לא כי היתה משהו מיוחד, אלא כי היינו מותשים. אחרי חודש שלם בבית החיפושיות שבו כל יציאה מהבית דרשה לקחת את הרכב, צעדנו יום שלם. לא היינו בכושר כפי שחשבנו. באותו לילה ישנו מאוחר. ט' הכין את הלנגוסטינים שלו, וכמובן שכאשר אני רואה אדם עובד אני לא יכולה להישאר אדישה. עמדתי לידו עם יד אחת בכיס וכוס יין בשנייה וזרקתי לו הערות חסרות תועלת. אכלנו ארוחת ערב ושתינו אל תוך הלילה עם האורחים האחרים ואנשי הצוות סביב המדורה. למחרת בבוקר, התעוררנו מוקדם כדי לחזור ללה-די-דה ואל הדרכים. הפעם - קינג וויליאמס טאון. עוד עיירה בדרך, בה לנו בבית הארחה. מחיר סביר ללינה וארוחת בוקר קרה של שתי ביצים שסביר להניח, טוגנו יום קודם. הן הוגשו לפני הקפה, בליווי הבעה מופתעת מצד המארחת על שאנחנו בכלל שואלים על קפה. כל חוויית הבוקר היתה סוריאליסטית, ומצאנו אותה משעשעת למדי. משם המשכנו לעיירת גולשים מפורסמת במרחק של ארבע שעות נסיעה - ג'פרי'ס ביי. מצאנו מלון עם חדר פאנסי במיוחד, והצלחנו למקח דרכנו אליו במחיר של חדר רגיל. עם כל הזוועות שהקורונה העבירה על כולנו, אני חייבת להודות שהיא לפחות מספקת הנחות מצויינות. נשארנו שלושה לילות וחיינו כמו מלכים. לאחר מכן המשכנו לכיוון פלטנברג ביי, משכננו החדש לחודש הקרוב. בדרך, עצרנו בנייצ'רס ואלי. זו שמורת טבע על החוף, בה יש מקומות מדהימים לבקר בהם. ט' ואני הלכנו לאורך החוף הסלעי, שהפך צר יותר ויותר. הוא רצה לראות את הנחל שמעבר לסלעים, מקום בו ביקר שנים קודם לכן, אבל לא ידע שכמעט בלתי אפשרי לחצות את הסלעים בשעת גאות. בשלב מסוים, נאלצנו לחזור. ברגע האחרון, בעודנו בדירת אירבנב, כמעט נואשים למצוא מקום להשכיר לחודש, מצאנו דירה מרווחת, עם מרפסת גדולה המשקיפה אל האוקיינוס ההודי. החזרה לכף המערבי, באופן מוזר, מרגישה כמו חזרה לסוג של בית ונוחות. שששש. אל תספרו לכף המערבי, אבל אני חושבת שנישאר כאן עד שנוכל לתפוס טיסה ולהמשיך הלאה.

ביקרתי היום במסעדה של מגרש גולף. זו פעם ראשונה שלי במגרש גולף ומצאתי את זה מרתק. מקום שהוא אבן שואבת לכל אדם בעל כסף ומעמד, לשם באים בעיקר כדי להתרועע עם אחרים בעלי כסף ומעמד. ישבנו על הדק הגבוה מעל הנחל, והסתכלנו על השחקנים. הם נסעו בגולפיות שלהם, נעצרו, פטפטו, קלעו כמה גומות. לאחר מכן, הם המשיכו אל המסעדה והורידו כוס בירה קרה. הם ראו אותנו, אמרו שלום ואיחלו לנו יום נעים. לאחר כחצי שעה, הם קמו ואחד מהם אמר לאחרים, “איזה עולם יפה.” והם הלכו. עולם יפה. בימים האלה, אתה לא שומע את זה הרבה. אמרתי לט’ שאם היינו עכשיו במסעדה בלבה של עיר גדולה ולא בין הרים באמצע שום מקום, לא היינו שומעים הצהרה כזאת. אם לא היינו במקום עם נופים עוצרי נשימה והרים ענקיים סביבנו; אם לא היינו מנותקים מהעולם, אולי גם לא היינו מאמינים לו. עולם יפה. כמה מרענן לשמוע כזו אמת. בנימה זו, עלי להודיע שלא אכתוב פוסטים בשבועיים הקרובים מפאת חיבור אינטרנט לקוי. החדשות הטובות הן שכשאחזור, אני מנחשת שיהיו לי הרבה סיפורים טובים לחלוק איתכם. אני מבטיחה שרובם יהיו טובים יותר מזה האחרון. שמרו על עצמכם.

זה קל לבקש להתנתק מהציוויליזציה ולסגת. זה מעשי לארוז כמה חפצים ולנסוע במשך 14 שעות בכביש ארוך ומפותל אל ההרים. זה קשה הרבה משעשויים לחשוב, לתת לזה לקרות. עבר שבוע מאז שט' ואני הגענו לדרקנסברג. יפה כאן ושונה מאוד ממה שדמיינו. יש ימים מלאי רוחות מייללות שבהם אין מה לעשות מלבד להישאר בבית רק שנינו, נטולי חיבור אינטרנטי, חברים או משפחה. לשחק שבץ-נא ולהתלבט האם המילה הזו מתקבלת, ומה גוגל היה אומר. לארגן לעצמך אמבטיה מבושמת, ולהקדיש מחצית מהזמן לדיג חיפושיות שנפלו פנימה מהקן שלהן בתקרה. לנסוע כעשר דקות לאזור גבוה יותר עם קליטה, רק כדי לשלוח כמה מיילים חשובים. מעניין. עכשיו כשאני חושבת על זה, לפני זמן לא רב לא היתה לי אמבטיה, לפני פחות מעשור לא היה לי מחשב, והמרחק מכל נפש חיה היתה גורמת לי להרגיש חופשיה כציפור. והנה אני, מתלוננת. אבל היו גם ימים שטופי שמש. חבר נסע שבע שעות כדי לבקר אותנו לסוף-שבוע. זה אומר הרבה. צמד עופרים חמודים באים ביחד ומסתובבים סביב הבית ואוכלים מעט מן העשב הצהוב. ההרים עוצרי הנשימה עוטפים אותך שמונה ימים בשבוע, מכל חלון בבית. נסיעות אל המרכולית או בית הקפה הקרוב כדי להיזכר שהקורונה עוד לא השמידה את כולנו ושהעולם עוד קיים. לשבת על גדה של נהר ולהקשיב לציפורים. להירדם עם ספר מול האח. כל דבר קטן. אני עושה רומנטיזציה, אני יודעת. אבל נכון שזה נפלא? אני אוהבת את השקט הבקרי, את רוחות הערב, אני אוהבת את בית החיפושיות הזה. אל תשאלו אותי למה. יש חיפושיות בכל מקום, מתהלכות על השטיחים מקיר-לקיר, גורמות לך לשים לב לכל צעד יחף ומזכירות לנו שתמיד טוב להיות זהיר. אני כמעט מאחלת שהם היו שם עם התמימות שלהם בכל שלב בחיי, כאן, שם ובכל מקום. גורמים לאנשים לשים יותר לב בכל זמן, כשאתה לא יכול לחשוב בעצמך. חיפושיות מסתובבות כשאתה מחפש מקום לגור, מזכירות לך לא להסתנוור מהיופי מסביב, אלא לחשוב גם על הפרקטיקה. חיפושיות הולכות על הכיריים, מזכירות לך לכבות את הגז. חיפושיות הולכות על המגבת לפני שאתה רוצה להתנגב, על הכרית לפני שאתה מניח את הראש. חיפושיות מסתובבות על המקלדת בזמן שאתה מזמין טיסה, ומציעות שזמנים של מגיפה הם זמן להישאר קרוב לבית. אם רק היתה לי קצת עזרה מחבריי.