זה קל לבקש להתנתק מהציוויליזציה ולסגת. זה מעשי לארוז כמה חפצים ולנסוע במשך 14 שעות בכביש ארוך ומפותל אל ההרים. זה קשה הרבה משעשויים לחשוב, לתת לזה לקרות.
עבר שבוע מאז שט' ואני הגענו לדרקנסברג. יפה כאן ושונה מאוד ממה שדמיינו. יש ימים מלאי רוחות מייללות שבהם אין מה לעשות מלבד להישאר בבית רק שנינו, נטולי חיבור אינטרנטי, חברים או משפחה. לשחק שבץ-נא ולהתלבט האם המילה הזו מתקבלת, ומה גוגל היה אומר. לארגן לעצמך אמבטיה מבושמת, ולהקדיש מחצית מהזמן לדיג חיפושיות שנפלו פנימה מהקן שלהן בתקרה. לנסוע כעשר דקות לאזור גבוה יותר עם קליטה, רק כדי לשלוח כמה מיילים חשובים.
מעניין. עכשיו כשאני חושבת על זה, לפני זמן לא רב לא היתה לי אמבטיה, לפני פחות מעשור לא היה לי מחשב, והמרחק מכל נפש חיה היתה גורמת לי להרגיש חופשיה כציפור. והנה אני, מתלוננת.
אבל היו גם ימים שטופי שמש. חבר נסע שבע שעות כדי לבקר אותנו לסוף-שבוע. זה אומר הרבה. צמד עופרים חמודים באים ביחד ומסתובבים סביב הבית ואוכלים מעט מן העשב הצהוב. ההרים עוצרי הנשימה עוטפים אותך שמונה ימים בשבוע, מכל חלון בבית. נסיעות אל המרכולית או בית הקפה הקרוב כדי להיזכר שהקורונה עוד לא השמידה את כולנו ושהעולם עוד קיים. לשבת על גדה של נהר ולהקשיב לציפורים. להירדם עם ספר מול האח. כל דבר קטן. אני עושה רומנטיזציה, אני יודעת. אבל נכון שזה נפלא?
אני אוהבת את השקט הבקרי, את רוחות הערב, אני אוהבת את בית החיפושיות הזה. אל תשאלו אותי למה. יש חיפושיות בכל מקום, מתהלכות על השטיחים מקיר-לקיר, גורמות לך לשים לב לכל צעד יחף ומזכירות לנו שתמיד טוב להיות זהיר.
אני כמעט מאחלת שהם היו שם עם התמימות שלהם בכל שלב בחיי, כאן, שם ובכל מקום. גורמים לאנשים לשים יותר לב בכל זמן, כשאתה לא יכול לחשוב בעצמך. חיפושיות מסתובבות כשאתה מחפש מקום לגור, מזכירות לך לא להסתנוור מהיופי מסביב, אלא לחשוב גם על הפרקטיקה. חיפושיות הולכות על הכיריים, מזכירות לך לכבות את הגז. חיפושיות הולכות על המגבת לפני שאתה רוצה להתנגב, על הכרית לפני שאתה מניח את הראש. חיפושיות מסתובבות על המקלדת בזמן שאתה מזמין טיסה, ומציעות שזמנים של מגיפה הם זמן להישאר קרוב לבית.
אם רק היתה לי קצת עזרה מחבריי.
