“2021, את קולטת? תראי, תראי - ” הוא הניף את הטלפון מול הפנים שלי, ”2021!”
לזה נאלצתי להקשיב במשך רבע שעה לפחות, בחדר ההמתנה לדרמטולוג לפני כמה ימים. זו היתה שיחה מרתקת עם הבחור הכי משעמם בעולם. הענקתי לו את התואר למרות שפגשתי משעממים ממנו בימיי. לא רק בגלל שלא סתם את הפה לגבי מהיר ועצבני 2021, אלא שהוא נאם לי כמי שמאמין שכל מילה שהוא מדבר היא בבחינת ”פטיש יפוצץ סלע“. היתה לו תסרוקת מרובעת כמו של קים ג‘ונג און.
בעודו מדבר, בקול רם כי ישב כמה כיסאות ממני, נפלה עליי ההבנה שראיתי אותו על סקוטר רגע לפני שנכנסתי למרפאה. הוא רכב בזיגזגים חדים למדי על כביש דו סטרי. אולי היה שיכור. יאמר לזכותו, נהיגה בשכרות אכן מקטינה את הסיכוי למות מקורונה או ממחלת עור. למרות כל זה, הייתי נחמדה אליו, כי מעצבן או לא, ואפילו עם ראש מרובע, כל אדם בעולם נמצא באיזשהו מקום בסדר הירושה לכתר הבריטי.
הוא סיפר לי שלקחו לו שלושה חודשים להצליח לקבל תור לרופא עור.
“כמה זמן לקח לך?” הוא שאל.
“מה?”
“כמה זמן חיכית לראות רופא עור?” הוא ניסח מחדש.
“חצי שעה.” אמרתי.
“מה?”
“קבעתי את התור לפני חצי שעה, והגעתי. היה פנוי.” אמרתי.
אשה זקנה שישבה במרחק, התעוררה מתנומתה, “את ממש מזליסטית,” אמרה, “אני מחכה כבר למעלה מחצי שנה.”
תיארתי לעצמי שלא התכוונה שחיכתה כאן במרפאה, למרות שהזילה ריר על עצמה מאז שהגעתי. שמחתי לגלות שהיא בחיים, אבל חצי שנה? - ואו. מזל שהרופא הזה הוא לא גניקולוג, אחרת נשים היו מגיעות לסריקות האולטרסאונד שלהן עם עריסה.
ראש-מרובע המשיך וסיפר לי שהוא מגרד כל לילה. למרות שנשמע שיש לנו אותה הבעיה, הוקל לי שעל כל כסא שני היה מונח שלט “נא להקפיד על ריחוק חברתי”.
הרופא הסתכל על החבורות שלי ופסק, “סקביאס.”
“אתה בטוח?” שאלתי.
”זה מגרד?“
ובכן, רק בלילות, כל הלילה. אני מתגרדת בצוואר, בבטן ובגב אל תוך השעות הקטנות ופוצעת את עצמי עד כליון. הייתי נרדמת לשלוש שעות של אושר עילאי, ושוב הגרד היה מעיר אותי ומחרים את שנתי למשך מה שנשאר מהלילה.
”בקטנה.“ אמרתי.
“האם ישנת מחוץ לבית לאחרונה?”
“כן.“ אמרתי, ”הייתי בחו”ל, וכשחזרתי בנובמבר שהיתי במלונית קורונה, ואז - “
הוא לא היה צריך לשמוע יותר, “זה מהמלונית.” נשמע שנתקל במקרה הזה הרבה לאחרונה; אנשים עם גרדות בחסות פיקוד העורף. אני לא רוצה לנקוב בשם המלון. אני חושבת שזה לא בוגר וזה גם לא עניינו של אף אחד. אבל בטעות, אקרא לפוסט על שמו. כמוהם, גם אני מרשה לעצמי ללכלך לפעמים.
הרופא נתן לי מרשם למשחה, ויצאתי מהחדר.
ראש-מרובע נכנס אחריי, לא לפני שצעק לעברי, “מה בסוף?”
העמדתי פנים שלא שמעתי. כי כן, אפרסם פוסט ציבורי על הסקביאס שלי, אבל אפילו לי יש גבול. אני לא מעוניינת לצעוק באמצע המרפאה, “כן, תודה על התעניינותך, זר מוחלט שפגשתי בחדר ההמתנה, שאני לא יודעת את שמו אז אני קוראת לו על שם תסרוקת. ולשאלתך - יש לי סקביאס!”
לפני כמה ימים נפלה עלי ההבנה שביסלי גריל וביסלי ברביקיו אמורים להיות בעצם באותו הטעם. זה הפיל לי את הלסת.
להבדיל, לעור שלי היה הרבה יותר קל להחלים מאשר לילדותי ההרוסה. אז חזרתי לישון בלילות. בכל זאת, כל מי קורה את הפוסט הזה ממלונית בידוד, היה או נדרש להיכנס - זה לא שאני אומרת, אבל אני רק אומרת.
