הדרקנסברג

את הימים האחרונים בנסיך אלברט, בילינו עם נוירון שהגיע לבקר אותנו. בשעת בוקר מוקדמת של יום שישי נפרדנו מההולנדי, מנוירון שחזר לקייפטאון ומעוד כמה תושבים מהעיירה, קנינו גרבי צמר חמות - ונסענו.

הרגשתי קצת כמו דמות ממערבון. אנחנו הזוג העשיר שהגיע לעיירה ענייה, הוציא בה מכספו והתחבר לתושבים, ואז עזב בגניחות מנוע בעוד נשות העיירה מנופפות בממחטותיהן, והילדים רצים אחרי הרכב המאיץ הנעלם אל האופק. כמובן שזה לא היה אפילו קרוב למציאות, אבל נתתי לדמיון שלי להתפרע.

נסענו במשך שמונה שעות לכיוון צפון-מזרח, בעודנו מאזינים לספר-שמע Long Walk to Freedom מאת נלסון מנדלה, שמספר על הרבה מהכפרים בהם עברנו. עצרנו מספר פעמים כדי להביט בנוף או לחפש מטאוריטים. בסופו של דבר, השארנו מאחורינו את הכף המערבית. שהינו לילה אחד בעיירה קטנה בשם דורדרכט שבמחוז הכף המזרחי, השוכנת בין הרי הסטורמברג. הגענו לשם בלילה ולנו במלון קטן. היה קר באותו לילה, ומיזוג האוויר לא חימם את החדר, אם כי סיפק לנו בטובו רעש מרגיז שליווה את חלומותינו במהלך הלילה. מזל שהיו לנו גרבי צמר חמות.

יצאנו מוקדם למחרת בבוקר, קנינו קפה בדרך והמשכנו צפונה. עצרנו בעיירה בשם אליוט כדי לאזור כוחות ולאכול את ארוחת הבוקר והקפה הטובים ביותר שטעמתי במשך זמן מה. עברנו דרך עיירות קטנות וצבעוניות של אנשי טוסה, שם ט' סיפר לי את סיפורו המרתק של סבו. את שנות הרפואה המוקדמות שלו בילה בכפר לא רחוק משם בשם סולנמקה, שלטענתו היתה התקופה המאושרת ביותר בחייו. לפי ההצצה הזריזה באזור, יכולתי לראות למה. כנערה עירונית, הוקסמתי מהפשטות היום-יומית שלהם. ט' נורא רצה לבקר בכפר הזה באמצע שום מקום ולראות את המקום בו סבו חווה את צעירותו. הרצון היה חזק, אבל הרכב העירוני שלנו לא. חוץ מזה, היינו צריכים להגיע להרים לפני שיחשיך.

כשעה לפני השקיעה, הרי הדרקנסברג החלו להופיע ממרחק. שכבות על שכבות של סלעים, אדמה וירוק, מרקמים שהשתנו עם כל תזוזה שלנו ושל השמש. גובהם משרה יראת כבוד. התקרבנו אליהם, נרגשים. ההרים האלה יפים יותר משיכולתי לדמיין.

את פנינו קיבל בעל הבית - איש נעים-הליכות בעל הערות וגינונים סקסיסטיים וגזעניים שגרמו לנו להרגיש לא בנוח. הבה נקרא לו לבנבן, אני לא חושבת שיפריע לו. הוא הציג אותנו בפני המנקה בתור ה"בוס" ו"מאדאם" החדשים שלה, ורצינו לקבור את עצמנו. היא יכולה להיות אמא שלנו.

עם זאת, בגאווה רבה הוא תיאר כיצד הבן שלו היה הטייס הפרטי של הנשיא מנדלה. אני מניחה שהגבולות בין שחור ללבן מיטשטשים ככל שמתקרבים לבית הנשיא.

הבית גדול ומואר, בעל חלונות ענקיים, נקי ומצוחצח כמעט כאילו היה שייך לנאצי. (אופס, סליחה). אבל בבוקר, תחושותינו השתנו.

חיכינו בקוצר רוח לעזוב את הנסיך אלברט. אהבנו את העיירה ההיא, אבל הבית של ההולנדי היה פחות נוח, קר ובעל אח שעישנה את כל הבית וחנקה אותנו. הבית של לבנבן היה נעים וחם בהרבה, עם אח הרבה יותר טובה וזריחות מדהימות מחלון חדר השינה. בכל זאת, התחושה הכבדה בבטן לא עזבה אותנו. מרגע שהגענו, לא הפסקנו להזיז עניינים, להתמקם, לעשות קניות וסידורים תוך הקפדה על ההתחייבויות של העבודות שלנו. לא היתה לנו דקה לנשום. אבל אני מניחה שהסיבה העיקרית היתה עמוקה יותר. כאילו נפלה עלינו ההבנה שאנחנו לגמרי לבד, באמצע שום-מקום, רחוק מכל אדם שאנחנו מכירים בעולם נגוע. כל מה שיש לנו הם חיבור אינטרנט גרוע, ביטוח בריאות שפג תוקפו והאחד את השניה.

אחרי כל הזמן הזה ועם כל מה שעברנו, הפנמנו שאנחנו לא ההרפתקנים האמיצים ביותר. קשה להודות, אבל אני חושבת שאנחנו צריכים לפעמים זמן להסתגל. בחלק מהמקומות, יותר מאחרים.

תודה לאל שיש לנו גרבי צמר חמות.

דברים

ט' ואני עוזבים מחר בבוקר את הנסיך אלברט. ניפרד מהכף המערבית וניסע במשך 12 שעות למחוז שנקרא קוואזולו-נטאל, למאחז כפרי קטן השוכן למרגלותיו של הדראקנסברג הדרומי הציורי - רכס ההרים הגבוה ביותר בדרום אפריקה. אתר מורשת עולמי עם מבנה גיאולוגי ייחודי.

הדבר השנוא עלי ביותר במעבר דירה הוא אריזה. אני אוהבת לפרוק, שונאת לארוז. מאז מרץ, ארזתי ופרקתי פעמיים - עכשיו ארזתי בפעם השלישית. אבל לא אוכל להכחיש עד כמה זה בריא לאגרנית כמוני. אם אקדיש לזה זמן, אוכל למצוא חפצים שאגרתי ואין לי צורך בהם, דברים שחשבתי שאבדו. נחמד לגלות שהם קיימים, אפילו אחרי שהתברר לי שחייתי בלעדיהם חודשים. זו הזדמנות נפלאה להיאבק בסנטימנט ולהכריח את עצמי להיפטר מהזבל הארור.

אבל מאז מרץ, אני נושאת איתי מעט. בגדים שבמקור היו אמורים להספיק לי לשבועיים של טיול בדרום אפריקה, שהכפילו את משקלם כשהתחיל החורף ונאלצתי לקנות בגדים חמים. שני רומנים שהפכו לתריסר כשמצאתי חנות צדקה עם חדר מלא בספרים. המחשב הנייד שלי. אלה כל  נכסיי לתקופת המגורים הזמניים כאן. הדבר המצחיק הוא, שאני יודעת שאפתח סנטימנט כלפיהם בבוא הזמן.

בכל זאת, כמו לאנשים, גם לחפצים אפשר להתגעגע. אני מתגעגעת לגיטרות ולמפוחית שהשארתי מאחור, מתגעגעת לניירת העצומה של מחקרים וטקסטים של כתבים ישנים שעזרו לי לעורר את המוזה בשעות חסימת כתיבה, וכמובן לסירה שלי. אבל מה שאני הכי חושבת עליו, הוא אוסף הספרים שלי.

אני מוכנה למתוודות כאן על בימת האינטרנט הקטנה שלי: מעולם לא היה לי קל לקרוא ספר טוב ולהניח אותו בצד. אני מקבלת הנג-אובר ספרותי וצריכה זמן להתאושש. אני לא טובה בפרידות. מדי פעם אוהבת לעבור על ליד המדף ולעלעל בספרים. להעיף מבט, אולי לקרוא כמה משפטים, לראות את ההערות הקטנות שלי, למצוא את העמודים המקומטים שחושפים באיזה חלקים נרדמתי.

בעיר הולדתי, יש לי קרוואן. זה חלל קטן, אליו אני בורחת בכל פעם שנגמר הכסף, נמאס ממירוץ החיים או שאני זקוקה למקום שקט לכתוב. מפאת גודלו הקטן, וכמות הספרים שהוא מכיל, אני זוכה לתגובות מעניינות מכל מי שנכנס אליו לראשונה.

"ואוו, כמה ספרים יש לך?" יש ששואלים, "אלוהים אדירים. תגידי, קראת את כל זה?"

ובליבי אני עונה, "אני מתכננת לקרוא…"

"אין, את לא נורמלית, תאמיני לי. מה זה, אותו ספר בשני עותקים שונים? בשביל מה? ולמה את לא תורמת את הישנים, יש לך כאן ספרים שיצאו מהכריכה."

ובליבי אני עונה, "זה נותן להם אופי, אל תיגע."

"יש לך אובססיה? ואת עוד ממיינת אותם לפי הגודל ולפי סופרים וז'אנרים… מה, את מארגנת את הספריה שלך כל היום? אין לך חיים?"

ובליבי אני עונה שיש לי.

יש לי מאות חיים שונים. ביקרתי בגרמניה הנאצית וראיתי את הצד של היהודים וגם את הצד של הגרמנים. נדדתי בדרום האוקיינוס ההודי לאיי ליליפוט ובלפוסקו. מצאתי את נרניה ואפילו הייתי בארץ הפלאות. פגשתי מפלצות רגישות, חזירים פשיסטים וגבעה של ארנבונים. שוטטתי ברחבי אלסקה עם כלב זאב פראי, חקרתי את אנגליה הויקטוריאנית, והייתי עדה למלחמת האזרחים האמריקאית. וזה רק המדפים. יש לי עולמות שלמים מתחת למיטה, על השידה והשולחן, בארון והמגירות – בכל מקום.

אני לא חסרת מודעות עצמית. אני יודעת שאני אוגרת. אני קוראת לזה אוסף כדי להישמע מתוחכמת, אבל יש לי ספרים שאני אפילו לא אוהבת, יושבים לי על המדף ומקבלים פלבול עיניים בכל פעם שאני רואה אותם. חוסר היכולת שלי להתמודד עם הכאב של להרפות מחפצים טמון במקום שעד היום לא הייתי מוכנה לשחרר. ירשתי את זה מאבי היקר, שמשרדו הקטן מעיד על כל קניה פזיזה לאורך השנים. למה להרפות מחפצים, כשאפשר לאגור אותם? ולא רק חפצים, אלא גם רגשות, זיכרונות, ריחות. יש לי בקבוקון של בושם שקיבלתי ליום הולדתי ה14. הוא יקר מאוד ואני לא יכולה להרשות לעצמי לקנות אותו. לפעמים אני נהנית להסניף קצת את הפקק רק כדי להתמלא בנוסטלגיה. יש לי ניירת עם טיוטות של סיפורים שכתבתי במשך השנים, שמאז ערכתי במחשב. יש לי מפוחית שכבר עשור לא עובדת, אבל פעם נפל עליה כלי של מקלות ריח. מאז, גם אותה אני שואפת לפעמים, והיא מחזירה אותי לימי הג'ם-סשנים בהם ניגנתי עם חברים והרגשתי את הלבנדר ממלא את ריאותיי.

הרגשנות חסרת ההיגיון שלי, היא לא יותר מפורטל אל העבר. העבר הוא עולם שאנשים שוכחים כל כך מהר, ואני נתלית עליו, כי זה הסיפור שלי.

יש שיקראו לזה חומריות, יש שיקראו לזה תלות, חלק אפילו עשויים לקרוא לזה אובססיה לסיפורים. איך שלא תקראו לזה, בצורה כזו או אחרת, אני אוגרת. וכמו כל אוגר, זה לא לוקח אותי לשום מקום. אני רצה בתוך הכלוב הקטן שלי, על הגלגל הקטן שלי, רק לשם הריצה.

אבל בעודי כאן, השארתי לא רק את חפציי אלא גם את אגרנותי מאחור. להיות תמיד בתנועה, אילץ אותי לוותר על חפצים, אם הם לא שווים את המאמץ לסחוב אותם לכל מקום. השילוב בין נוודות לאגרנות אינו יכול להתקיים. ועכשיו אין לי סיכוי לאגור, ואני מתחילה להאמין שהמקום שלא נתפס על ידי חפצים בני שנים רבות, מתמלא במחשבות חדשות ויצירתיות.

סיפורים חדשים לגמרי.

זה לא סוד שאני לא האדם היחיד בעולם שממסגר את העבר ושומר אותו בתוך חדר, רק לשם הסנטימנט. אבל אני שמחה באילוץ להרפות.

אבל כמו שהשלמתי עם היותי אגרנית במשך כל כך הרבה שנים, אני משלימה עם המינימליסטיות של חיי נוודות. אחרי הכל, החפצים האלה משמעותיים רק כאשר הם סביבי. מי ייתן וכשאחזור לקראוון שלי בארץ, אמצא את הכוחות להיפטר מכל הזבל מספר-הסיפורים הזה, ולפנות מקום לספרים חדשים.

אה כן, על הספרים אני לא מוותרת.

נימוסי בדמינטון

בשבוע שעבר הלכתי לשוק ימי חמישי של הנסיך אלברט. שוק קטן וחסר חיים, שכמעט גרם לי לרצות ללכת לבית הקברות המקומי רק כדי להתעודד. כששמענו שהוא נפתח, לראשונה מאז ההסגר של הקורונה במרץ, התרגשנו. הגענו מוקדם בבוקר, וההתרגשות דעכה מיד כשראינו חמישה דוכנים שהציעו כמעט כלום, ופחות מעשרה אנשים עומדים ומפטפטים. עם זאת - נכנסנו. איזו טעות.

נתקלנו שם בחבר בשם רוברט. היתה לנו שיחה מרתקת על פנקייקים שבדרך כלל מוצעים כאן, אבל כנראה לא היום. לפני שהחלטנו לפרוש בהקדם האפשרי, רוברט ביקש, “אם תראו את קרן, בבקשה תמסרו לה את אהבתי."

לא אהבתי להיות מנוצלת ככה. למה לי האחריות הכבדה לשאת את אהבתו של רוברט לקרן? ובכל זאת הסכמתי, כי ביום שנולדתי הוטלה עלי קללת הלב הטוב. עדיין, עם כל הכוונה לעזור, לא ראיתי את קרן במשך ימים. לא ידעתי מה לעשות עם אהבתו של רוברט. פחדתי שאצטרך לסחוב אותה לכל מקום.

אז החלטתי למסור אותה למישהו אחר.

“קת'רין, אני לא מוצאת את קרן, הנה קצת מאהבתו של רוברט.”

קתרין כמובן, הסכימה לקבל את אהבתו של רוברט. היא לא הכירה אותו, אבל שיערה שזה עדיין חוקי מצדה לקבל את אהבתו, מאחר ואין לה דורשים.

זו לא היתה ההחלטה הנכונה. יומיים אחר כך, פגשתי את קרן. לא ידעתי מה לתת לה. כל מה שהיה לי זו אהבתו של רוברט וכבר נתתי אותה לק'תרין.

שקלתי לתת לה את אהבתי במקום, אבל אנשים בדרך כלל לא מקבלים את אהבתך, אלא אם היא נמסרת דרך מישהו אחר. חשבתי בנוסף, לבקש יפה מק'תרין להחזיר את אהבתו של רוברט לקרן, אבל מה אם היא כבר התרגלה אליה?

לפני שהספקתי להחליט מה לעשות, קרן ביקשה ממני למסור לג'רמי את אהבתה. כאן הפכתי לדמות של או. הנרי, רק בלי הפרוזה השנונה. ידעתי שכאשר שרשרת השלומות מתחילה, מי יודע היכן היא תיגמר. 

אבל אכן, פגשתי את ג'רמי מאוחר יותר באותו היום. עם זאת, חיכיתי עד הרגע האחרון לפני שהחלטתי אם מגיע לו לקבל את מה שנמסר. לפעמים זה פשוט לא מגיע לאותו אדם. לא הרגשתי שג'רמי ראוי לאהבה. ג'רמי מעצבן אותי. אולי אני חושבת שמגיע לו לקבל רק "שלום" פשוט.

אבל הוא כבר הקדים וציפה מה, אם בכלל, הוא עומד לקבל.

“האם קרן מסרה את אהבתה?”

“לא ג'רמי, היא לא. רק דרישת שלום.” שיקרתי.

“זה מוזר. בדרך כלל היא מוסרת את אהבתה.”

“טוב, לא הפעם. למען האמת, היא ביקשה ספציפית לא למסור לג'רמי שום אהבה. היא קצרה באהבה וצריכה לפקח למי היא נותנת אותה. אבל יש לה המון דרישות שלום והיא רוצה שתקבל קצת מזה. תסתפק בזה ג'רמי, קח את דרישת השלום שלך ותפסיק לעצבן אותי."

והוא צריך להסתפק בדרישת שלום. זה עדיף על לקבל כל טוב. יש אנשים שרק מוסרים כל טוב. הם אפילו לא מסבירים, החארות. כל טוב מה, כל טוב כלום? אם זה כל הטוב שלהם, אז שישמרו אותו לעצמם.

אבל ג'רמי נהג יותר גרוע. לפני שנפרדנו, ביקש, "לא ראיתי את נדיה מלא זמן. תגידי לה שג'רמי אומר הי."

זה הכי נמוך. בקושי שווה למסור לנדיה המסכנה.

“נדיה, ג'רמי מוסר היי.”

ומה יקרה אז?

נדיה תמסור היי בחזרה? זו תחילתה של שיחה. האם יתפתח כאן דיאלוג שלם ואני באמצע, מוסרת רצפי שיחה ביניהם כמו כדור נוצה?

אבל נשמתי עמוק ואני ולבי הטוב מסרנו את ה"היי". לפחות הוא לא דרש ממני למסור חיבוק ונשיקה. אלה הם מעמסה אמיתית.