פרשת קייפטאון

אני חיה כרגע במציאות תלושה. לא באמת, אבל זו התחושה. אולי אני לא היחידה בימים אלה, אבל במקרה שלי זה רחוק מהבית ומכל דבר מוכר.

כפי שציינתי בפוסט הקודם, אני בקייפטאון, דרום אפריקה. הגיע הזמן שאכתוב עליה.

הקשר היחיד שיש לי עם דרום אפריקה היא שהחבר שלי, ט', הוא דרום אפריקאי.

סיבת הגעתי: ביקור משפחתו.

שניצלנו כמובן כהזדמנות לטייל. מיד כשנחתתי, הלכנו לארוחת שבת נחמדה אצל אמו ובעלה, ואז המשכנו ל"בראי" (סלנג לעל האש) עם חברים. כבר למחרת בבוקר, לקחנו את ההונדה האדומה של אמא של בן זוגי ט', ונסענו לראות כל מקום מעניין. הלכנו לאקווריום, שם תפסנו צב ים גדול בשיאו של חירבון שופע. כף התקווה הטובה, שם נפגשים האוקיינוס האטלנטי וההודי. פגשנו גם את אביו, שלקח אותנו למספר יקבים בעיירות שמסביב ולטעימת יין. נסענו על הכבישים היפים ביותר, על צדי ההרים החובקים את האוקיינוס סביב, שם הנופים עוצרי נשימה. צעדנו קצת על מזח באזורי דייג, פגשנו כלבי ים ופינדווינים, עשינו קמפינג על ההרים, טבלנו בנהרות ונחלים בביוורלאק. ביקרנו עיירות ציוריות מסביב, כמו גרייטון וטולבאך. ישבנו בפאבים מעניינים וניסינו צדי דרכים נסתרות.

סיבת שינוי התכניות: קורונה.

בין טיול זה לאחר, התארחנו בביתו של חבר. נקרא לו נוירון, על שם הריתוק שלו לכל דבר הקשור באינטליגנציה מלאכותית. הבית נמצא על חוף קליפטון, יושב בין הר השולחן לראש האריה, כל כך קרוב למים שכאשר הרוחות מתחזקות, ניתזים עליך טיפות מי מלח קטנות ומרעננות.

כשהתפרצות הקורונה הגיעה לקייפטאון, הטיסות של שלושתינו בוטלו. ט' היה אמור לחזור ללונדון, שם הוא גר. נוירון ואני היינו אמורים לחזור לארץ, הוא לאוניברסיטה, אני על מנת לסיים לבנות את הסירה שלי ולעבור טסט נהיגה. כשגילינו שהארץ בהסגר, כולל האוניברסיטאות והטסטים, נוירון הציע בספונטניות, "לדעתי מה שאנחנו צריכים לעשות, הוא קנייה גדולה של אוכל, אלכוהול, סיגריות וכל מה שחסר לנו. נשאר פה שלושתינו בהסגר, עד יעבור זעם." ובלי הרבה היסוס, הסכמנו.

סיבת הישארות:

טכנית, אין לי כרגע בית. שהיתי באופן זמני בקרוואן בעיר הולדתי; קופסא קטנה עם מיטה, שולחן כתיבה, חלון אחד וללא תחלופת אוויר. לרוב, אני משתמשת בו לאחסון ולביקורים אצל המשפחה. הוא לא מיועד למגורים, אבל מאחר וטיילתי הרבה והתחלתי לעבוד על העתיד שלי עם ט', לאחסן שם גם את עצמי בין טיסות נראה לי הגיוני. המחשבה לחזור לארץ ולהישאר שם בבידוד, ללא היכולת לצאת במשך תקופה שאין רואים את סופה, הפחידה אותי.

קייפטאון היא בין הערים היפות ביותר בהן ביקרתי. בעקבות העובדה שהביקור שלי הפך למגורים זמניים, ציפיתי שימאס לי, שהגירוד הזה של הטיול הבא יעלה, יגרה את כל הגוף. במקום זה, רק התאהבתי בה יותר ויותר. קשה להתחיל לתאר את הזריחות איתן אני מתעוררת כל בוקר מחלון חדרי, את השקיעות מעל הים או את השמים ההפכפכים אם כי עוצרי הנשימה בפיזוזי העננים על גבם. מעולם לא הורגלתי לחיים כאלה. הנוף המדהים ביותר שהיה לי בין השירות הקודמות בחיי, היה באילת. היה לי נוף פנורמי מרהיב על מגרש חניה, ואל חלונו של הדייר ממול והמשקפת שלו. היה נוהג להשקיף אל חלוני כמו עמיר פרץ מלומד, ואילץ אותי לישון עם וילון סגור.

בארץ, לא משנה מול איזה ים אני נמצאת, באופק תהיה מדינת אויב. אוה ישראל, אין כמו הבית. אבל כאן באוקיינוס האטלנטי, כל מה שיש באופק... הוא אופק. מים ועוד מים, ונקודת אור קטנה מהבהבת שאני נהנית לחשוב שהיא ארגנטינה. הים פה אמנם מדהים, אבל מקפיא. ברגע שנכנסים לתוכו, קר מדי. נהנים למשך כמה שניות, ואז מתחילים לאבד תחושה ברגליים. בערך כמו מערכת יחסים אלימה. המים מקושטים בצבעים כמו חום, לבן, סגול וורוד, השתקפויות של השמים הססגוניים. כמו להימצא בעולם אחר. אתה לא יכול להתאפק ושואל את עצמך האם זה אותו העולם שעד היום חיית בו, ומה רואה האדם מהצד השני של הגלובוס, שצופה באותה השמש זורחת? אפשר לומר שכמעט כל שקיעה פה, הוא כמו טריפ קטנטן של פטריות הזייה.

כל מה שידעתי על דרום אפריקה לפני שהגעתי הנה, הוא שעד שנות ה90, הם היו תחת מדיניות אפרטהייד. כשזו נכשלה ונלסון מנדלה שוחרר מהכלא, תודה לאל, הוא ונשיא דרום אפריקה הקימו את הבחירות הדמוקרטיות הראשונות. מנדלה זכה, ערך מחדש את חוקת המדינה ושם סוף לשנאה ולאפליה. כתוצאה מכך, דרום אפריקה ניצלה ממלחמת אזרחים.

עוד מהמטוס, האזנתי לספר שמע, Born a Crime מאת טרוור נואה, אוטוביוגרפיה של הקומיקאי הדרום אפריקאי הכי מפורסם בימים אלה. זה היה נראה כמו הזמן המושלם להאזין לו. חשבתי שאאלץ לסיים אותו במטוס בדרך חזרה, אבל השהייה כאן אילצה אותי, לשמחתי, לסיים אותו כאן. ההיסטוריה של המקום מרתקת, אם כי להפתעתי גיליתי שההווה של המקום שונה בהרבה ממה שחשבתי. כשהגעתי הנה, חשבתי שזו עיר מעורבת. מסתבר שהבדלי הגזעים, גם לאחר האפרטהייד, נותרו בולטים ביותר. העובדה שיש כאן "אזור של לבנים", כבר גרמה לי לגחך בחוסר אמון, ואז להרים גבה כשאני מסתכלת החוצה, למרפסות אחרות, ורואה את זה. כל הבתים הגדולים והיפים, הם בבעלותם של לבנים. אם אני רואה בחור שחור מהלך על אחת מהן, זה בדרך כלל המנקה, הגנן או איש האבטחה. גם אחרי כמעט שלושה עשורים, לצאת ממעגל אי-השוויון לא יכול להיות קשה יותר.

אולי הרחובות והחופים יותר "צבעוניים" מעבר לימי הקורונה, מה אני יודעת.

קשיים:

סך הכל, טוב לי כאן. הייתי נהנית פה הרבה יותר, אילולא החרם על טבק ושתיה. הממשלה החרימה מכירה של  סיגריות ואלכוהול מאז תחילת ההסגר.

חלקכם כבר מכירים אותי אבל רובכם לא, אז הרשו לי להציג את עצמי: אני מוריה, ואם יש משהו שמשמח אותי, הוא הביטחון שיש מה לעשן ומה לשתות. ט' הסביר לי שהסיבה העיקרית לחרם, היא שזה מוריד את רמת האלימות במשפחה; דבר שחומרתו גבוהה מאוד בדרום אפריקה. כולם יודעים שרוב מקרי האלימות במשפחה נגרמים מאלכוהול, אבל האם זה הפתרון?

קראתי בספר של טרוור נואה, שאמו התחתנה עם בחור שבשלב מסוים החל לשתות המון ולהכות אותה. בכל פעם שברחה ממנו ורצה לתחנת המשטרה, פניה מדממות וילד קטן לצדה, השוטרים סירבו לאפשר לה להגיש תלונה.

"מה עשית?" הם היו שואלים כאשר הסבירה שבעלה מכה אותה, "למה הרגזת אותו, את יודעת איך הם הגברים."

כמובן, אני מבינה שמאז הדברים השתנו, אבל האוטוביוגרפיה של נואה הבהירה לי מדוע האלימות פה מוגברת יותר ממקומות אחרים. הפתרונות הם טיפשיים. מה עדיף, לאסור אלכוהול על כולם - כולל אנשים ששותים על מנת להעביר את ההסגר בפחות מחשבות על העתיד העגום המצפה לכולנו - או לאסור את השתיינים האלימים עצמם?

הצלחנו להשיג יין באופן לא חוקי, ולכן הוא גם טעים יותר, אבל הטבק הוא סיפור אחר. חיפשנו בכל סופרמרקט, חנות נוחות או קיוסקים קטנים עד שמצאנו רק טבק וניל דוחה. בהמשך, נותרנו ללא ברירה אלא לגזור ספוגים לחתיכות קטנות בתור פילטרים ולגלגל טבק מקטרות כבד מעורבב עם טבק דובדבנים. שלא נדע עוד צער. ט' אמר לי להפסיק להיות כזאת Bergie. זה סלנג אפריקני לקבצן.

העולם שבחוץ:

הקשר היחיד שיש לנו לעולם החיצון, הם אח של נוירון ומשפחתו, אשר גרים מעלינו. יש להם שתי בנות וכלבה שלא מזמן אימצו. ערכנו יחד את ליל הסדר. זו היתה ארוחה קצרה ונחמדה שבסופה, הבנות העלו מופע קצר של ריקודי בלט בשיאה של קריעת ים סוף. אמנם כן, הדמויות היו משה רבינו ונסיכה רנדומלית, אבל זה עדיין היה באותה רמת אמינות כמו הסיפור התנכ"י עצמו.

אם הייתי גרה מתחת לביתה של אחותי, אני נוטה לחשוב שהיינו מתראות הרבה יותר. נוירון מבקר את אחיו פעמים בודדות, ולרוב כדי לקחת את המפתחות של הרכב.

אני מוצאת התנהגויות של משפחות, משונות במקצת. בשנה שעברה, נסעתי ללונדון להישאר עם ט' בסירה שלו למשך שלושה חודשים, המשפחה שלי לא חשבה פעם אחת על שיחות וידאו. כאן, כבר בחודש הראשון, אני מקבלת אותן על ימין ועל שמאל. אנשים מרגישים את המרחק הרבה יותר בזמנים האלה של ניתוק משפחות. סבתא שלי עדיין לומדת את כל העניין, והבן שלה תפס אותה צועקת על תמונה שלי בטלפון, שואלת למה אני לא מגיבה.

אז כדי להתאוורר מאותו הנוף, כמה שהוא עוצר נשימה, לפעמים היינו חייבים לרדת לרחוב. בעיקר על מנת לעשות קניות. ואז משהו מוזר הכריז על עצמו סביב. לראות את כל עוטי המסכות ולובשי הכפפות, את מבטי הפחד כאשר מישהו מתעטש, שוטרים עוצרים אנשים על הליכה ברחוב. כל זה, בתוספת שינויי מזג האוויר הקיצוניים ברחבי העולם, גורמים לי לדחות הבאת ילדים לעולם למועד מאוחר מאוד מאוד, אם בכלל.

אנשים לא מבינים כמה אינטראקציה חשובה להם, עד הרגע שהם מאבדים אותה. כמו להבין כמה המקרר הוא מכשיר מרכזי בחייך, רק אחרי שהוא מתקלקל. אף פעם לא ראיתי קרבה כזאת בין זרים, בתקופה שבה תפיסת מרחק היא הכי פופולרית. אנשים מעולם לא היו נחמדים כל כך זה לזה, כל החיוכים ממרפסות ונפנופי ידיים לשלום. מתי הייתי קרובה כל כך לזרים מוחלטים, כמו בתקופה האחרונה? אנחנו הופכים לחלק מהיום יום אחד של השני. אם לשכן שלך יש מובייל במרפסת, טכנית, גם לך יש מובייל במרפסת. כולם נוכחים תמיד, עוקבים אחר לוח הזמנים. השכן הזה אוכל צהרים כל יום עם אשתו בשעה שתיים במרפסת. השכן הזה נכנס לבריכה בכל יום בין 17:00 ל 18:00. הזוג הזה יושב מול השקיעה בכל ערב, עם שתי כוסות יין. כולם הופכים להיות משפחה אחת גדולה, כולם פה כל הזמן, ואף אחד לא מאחר לשום מקום.

האם עליי להרגיש אשמה אם התחלתי ליהנות מכל המצב הזה?

"Relationships are built in the silences. You spend time with people, you observe them and interact with them, and you come to know them—and that is what apartheid stole from us: time." 
― Trevor Noah, Born a Crime: Stories From a South African Childhood

טיוטה בימי כולרה

ברגעים אלה ממש, סיימתי את הטיוטה הראשונה לרומן שלי. עוד יש לי עקצוצים בידיים. לא, לא כי התרגלתי להקליד הרבה וספר של 300 עמודים פשוט לא היה מספיק. העניין הוא שדמיינתי את השלב הזה, סיום סקיצה, כמשהו הרבה יותר מרגש. לא שדמיינתי זיקוקין די נור או יריות באוויר, גם לא איזה "יש!" גדול, אבל ללחץ בחזה ותחושת מלנכוליה עמוקה כמו זו שתקפה אותי מיד אחרי תקתוק המילה האחרונה, לזה לא ציפיתי. כל שלב בכתיבת רומן, דורש משמעת עצמית, הרבה עבודה והמון כוסות יין. ואכן, עבדתי קשה על הרומן הזה, נתתי את הלילות והימים, ובוקר בהיר אחד, הוא הסתיים. והעלילה לא מצאה חן בעיניי, והדמויות נראו לי שטוחות והכתיבה נראתה לי רדודה. עם הגעתי לעמוד האחרון, למילה הסוגרת ולנקודה הסופית, הרגשתי תחושת ריקנות שאין כמותה. "זהו? זה מה שעשיתי?" הרהרתי בלבי, "אני לא מסוגלת ליותר?" ודאי שאני מבינה שזו רק טיוטה ושעבודת עריכה רבה עוד לפניי. לא ציפיתי לסיים ספר בטיוטה אחת ולהיות מרוצה, אני לא מדור הביט ולא בטוחה אם הייתי מסוגלת להיות. עדיין, כשאני כותבת סיפורים קצרים, אני מסיימת באיזשהו אופן בתחושת סיפוק. יצרתי משהו. אתן לכם דוגמא. לפני כשנתיים, פנה אלי בחור שבעבר, עבד איתי ברדיו. לא נפגשנו חודשים, לא היה בינינו קשר מאז שהרדיו נסגר, אבל באיזו דרך לא דרך הוא השיג את כתובת המייל שלי וכתב לי. הוא סטודנט, ויש לו משימה להגיש בקורס כתיבה יוצרת. הוא לא אמור לקחת את הקורס הזה. לא כתיבה ולא  יוצרת לא מעניינות אותו, רק אקסטרא הנקודות שהקורס הזה נותן. הוא אמר שנזכר שאני כותבת ושאל אם אסכים לבצע עבורו את המשימה, בתשלום כמובן. העבודה כללה כתיבת סיפור קצר שאורכו מינימום 500 מילים ושיכיל 7 כלים ספרותיים תקינים, כולל רשימה מפורטת של האמצעים בסוף הסיפור. את העבודה יש להגיש בתוך חודש, אבל הסטודנט העדיף שאשלח לפני ה15, כי אז המרצה ישלח לו תיקונים וזה יעלה לו את הסיכוי לקבל מאה. אז כתבתי. פירטתי את הכלים ברשימה. בלי להתברבר, שלחתי. חשבתי שזה סיפור מצוין ולא היו לי ספקות. כבר באותו היום, בעודי במשמרת בבית הקפה, הסטודנט שלח לי אסמס. באותה תקופה היו לי רק אסמסים, לא היה לי טלפון חכם עד לפני כמה חודשים. הוא כתב לי שנהנה מהסיפור, וגם המרצה אהב אותו, מסתבר. הוא מסר לי תודה בומבסטית ועדכן ששלח לי את התגובה של המרצה במייל. נהדר. ברגע שהגעתי הביתה, פתחתי את המייל. זה היה צילום מסך של ההודעה ששלח המרצה: “העבודה טובה מאוד, הסיפור כתוב היטב ובכישרון רב. בברכה, אמנון.” הרגשתי חמים בלב. תמיד כיף לדעת שאתה טוב במה שאתה אוהב לעשות. זה באמת היה סיפור טוב, חשבתי עצמי, בעוד מבטי נמשך למעלה, אל כותב ההודעה. שמו המלא של המרצה נפרש לנגד עיניי: אמנון ז’קונט. למי שלא מכיר, אמנון ז'קונט הוא סופר, מבקר, עורך ומתרגם די מפורסם. הלב שלי נפל. אמנון ז’קונט הוא המרצה, והסטודנט לא חשב לציין את זה? בואו נגיד ששחקן מתחיל הקריא מונולוג מול במאי עטוי מסכה נגד קורונה, בעודו עומד במרחק שתי מטר ממנו. מה אם לאחר ההקראה, הבמאי הסיר את המסכה והשחקן גילה שהוא הקריא מונולוג מול טרנטינו? לא רק שאמנון ז'קונט קרא סיפור שלי, הוא אף חשב שאני כותבת בכישרון רב. נכון, לא ידע שזו אני, טכנית החמיא לסטודנט, אבל מה זה משנה. הוא הוסיף ואמר שאין צורך להחזיר לתיקון, כי הציון הוא כבר מאה. מעולם לא למדתי. פרשתי כבר בתחילת שנתי האחרונה בתיכון ומעולם לא דרכה רגלי באוניברסיטה אלא לשם ביקור או מסיבת סטודנטים. והנה, קיבלתי מאה בלי צורך להחזיר לתיקון. ועוד מלא אחר מאשר אמנון ז’קונט. אוי ווי… תארו לכם מה אוכל לעשות אם אסכים לבזבז את זמני ולהירשם ללימודים אקדמאיים. הייתי כל כך מלאה מעצמי באותו הרגע, שאם הייתי מרימה את האף עוד טיפ-טיפה, הוא היה מתנתק לי מהפרצוף.  שנה לאחר מכן, כשיכולתי להרשות לעצמי להשתמש בסיפור תחת שמי, שלחתי אותו לכתב העת “מעין”. זה כתב עת לשירה וספרות שקיים מאז 2005. אהבתי את העובדה שהוא תומך באמנים חדשים ומקבל גם סוגי אמנות ויזואלית, כמו קולנוע וציור במגזינים נלווים. יש שם יצירות פוליטיות, מודרניות, ארוטיות, מגוון אמנים חדשים, צעירים או מוכרים. הם טוענים שהם מניפים את השירה החדשה. מבחינת המייסדיםשל כתב העת הזה, אם מישהו יגיד שהם לא נשמעים רציניים, זו מחמאה. לקחו להם מספר חודשים, שזה מעט זמן בתעשיית הכתיבה, להחזיר לי תשובה לקונית: “הי מוריה, הכתיבה מהוקצעת, אולי מהוקצעת מדי עבורנו. בהצלחה, אל תתייאשי!” תחושת הבאסה התמוססה בשניה והתחלפה בכעס. לפי המילון שלי, משמעות המילה “מהוקצעת” זה כתיבה ללא רבב. כלומר, הסיבה שהם לא מוכנים לפרסם את הסיפור שלי בכתב העת שלהם, היא שהוא כתוב טוב מדי. אם אני מבינה נכון, במידה וזה היה ניסיון לביקורת בונה כלשהי, הם אומרים שעליי לרדת רמה כדי להיכנס למגזין שלהם. עליי לזייף כמה טעויות דקדוקיות או אולי לבחור את המילים הלא נכונות כדי להציג נושא בצורה הכי פחות מדויקת שניתן. שחלילה לא יישמעו רציניים, אני מניחה. נראה שהעורך המסור שלהם לא מסוגל לראות טקסט “מהוקצע” בעיניים. או שאולי הכל עניין של תדמית, והם דוגלים בתפיסה שאמנות מודרנית צריכה להיות פגומה, אחרת היא מתיימרת. נכון, ניתחתי את זה יותר מדי. לא כעסתי כי לא התקבלתי – יש לי אוסף דחיות ארוך כאורך הגלות – אלא כי הסיבה לדחייה, היתה חסרת היגיון. הלכתי להצגת תיאטרון באותו הערב. במהלך ההצגה לגמתי וויסקי מהפלאסק שלי, וכשחזרתי הביתה שתיתי גם ג’ין ובירה. בשלב מסוים הייתי מספיק שיכורה כדי לעשות טעויות נפלאות. פתחתי את הלפטופ, קראתי שוב את המייל וכתבתי תגובה משלי: "אני יכולה רק להבין מכך שזוהי מדיניות של הנהלת כתב העת שלכם, להעלות לדפוס אך ורק כתבי יד שדורשים מכם עבודת עריכה מייגעת. אבל אל תתיאשו אתם! יש לכם זמן לשנות את דעתכם, וסביר להניח שאכן תשנו כשתקראו שוב את מה שכתבתם לי במייל החוזר ותבינו כמה אתם סתומים." אכן ילדותי מאוד, אבל כשהתעוררתי למחרת ובשיאה של חמרמורת נזכרתי מה עשיתי, הרגשתי סיפוק. לא כתבתי שום דבר לא נכון. וכן, אני מודעת לכך שלהגיב בכל צורה שהיא לדחייה או ביקורת זה מסורתית רעיון רע, אבל לא יכולתי להתאפק. נהגתי לשבת בבית הקפה שאז עבדתי בו, הרבה לפני והרבה אחרי שעבדתי שם. מנהל המקום, נקרא לו פולטי, מנוי שלהם. היה לו את כתב העת הזה בפינה עם שאר העיתונים. ישבתי לעיין בו. עיינתי בו בעבר, אבל הפעם רציתי לראות מנקודת מבט של דחויה, מה התקבל חוץ ממני. והרי נפרש לפניי סיפור ובו היה המשפט: "שיערה היה שחור כעורב, עורה לבן כשלג”. רציתי לתלוש את העמוד, למסגר אותו ולתלות על קיר במוזיאון הטמטום. גם מישהו שאני מכירה מהשכונה הופיע שם עם שיר משלו: “אני כופר בשפה הגבוהה, הנכנסת להריון כשהיא עקרה” ו“מקלל כל מילה שבעקבותיה לא תפרוץ צעדת מחאה”. והבנתי את הרעיון; הם חיפשו ניו אייג’ מובהק, ואני לא זה. אני אולד פאשן, לא כותבת תוכן מחאתי, תמיד כתבתי סיפורי עלילה פרופר, בלי מסרים ורעיונות נסתרים. ככה כל קורא יכול לקבל מהסיפור – בלי הפרעות פוליטיות או רגשיות – את מה שהוא צריך לקבל, ולא את מה שאני מנסה לדחוף לו לגרון. כשפולטי ראה אותי מעיינת, העיר שהוא לא סובל את צ’יקי, העורך הראשי של מעין, וחושב שהוא אידיוט גמור. סיפרתי לו ששלחתי להם סיפור ועל התגובה שלהם ושלי, והוא נראה מרוצה. “טוב מאוד מוריה,” הוא אמר, “אולי לא תופיעי שם אבל את לא צריכה. הכתיבה שלך טובה מדי בשביל המגזין הממורמר הזה.” מה שאני מנסה להגיד זה שהייתי מלאת ביטחון בנוגע לסיפור שלי. כבר מהטיוטה הראשונה, הוא היה נפלא בעיניי. עד כדי כך האמנתי בו, שהחזרתי תשובה ילדותית למגזין שבלאו הכי לא אכפת לו מעוד סיפור בערימת הדחיות. אני לא מבינה למה אני לא מרגישה אותו הדבר כלפי הרומן שלי; הוא לקח חלק ענק בחיי. זה סיפור על נגר בישראל בשנות ה90. הוא גר עם אשה שבמהלך הזמן מבקשת ממנו לבנות לה סירה, וכך הוא עושה. אין לי ניסיון בנגרות, למרות שזה תמיד עניין אותי. על מנת להבין את תהליך עבודתו, את הקשיים שהוא עלול להיתקל בהם ואת ההווי בנגריה, התחלתי ללמוד בעצמי נגרות. פעמיים או שלוש בשבוע, הלכתי לנגריה ובניתי, כמוהו, סירת חתירה. עשיתי זאת על מנת לקבל את ההשכלה הנכונה למען ספרי, אבל גם כי נהניתי מזה.

זה נשמע מוגזם, אבל אני תמיד לוקחת את המחקרים שלי קצת רחוק. אני לא יכולה שלא. אם הייתי פותחת גוגל ומחפשת תוכניות לבניית סירה, קוראת מה תהליך העבודה ואפילו מבינה בדיוק מה על הנגר לעשות - לעולם לא הייתי מצליחה להעביר את התחושה של ניסור העץ באחיזה נכונה, פשלות שעלולות לקרות במהלך העבודה ומאלצות למצוא תיקון יצירתי או תחושת המחנק שמתגלה רק לאחר שיוצאים אל האוויר הצח אחרי שעות של עבודה. בנוסף, הלכתי לפגוש את מוסטפא חמדי. משפחת חמדי בונה סירות בציפוי פיברגלס בארץ מאז שנות ה70. לפני כן, הם בנו סירות מעץ במצרים. כל סירה שתראו היו בים והיא תוצרת הארץ, כנראה נבנתה על ידי משפחת חמדי. הוא היה איש מקסים והראה לי את הסטודיו שלו והסביר לי דברים רבים שפתחו בפניי רעיונות וידע רחב שלא הייתי מקבלת בשום מקום אחר. ​ זו רק דוגמא לכמה השפיע עלי הרומן בשנה האחרונה. תוך כדי כתיבה, אני חיה אותו. עכשיו אינני יכולה. להיכלא למצב של בידוד עצמי בדרום אפריקה היפיפיה והרחוקה, היה לעזרי. יכולתי להתנתק מהחיים בקלות ולסיים את הטיוטה. אבל משהו לא בסדר. אני חושבת שאיבדתי קצת מהטעם של הספר בפה. כמו לאכול שוקולד ולתאר את טעמו, ובאמצע התיאור לשתות לגימה של יין. הכל נעלם. אבל זה בעצם כל העניין, לא? לנקות את הטעם בלגימת יין, כדי שהקוביה הבאה תרגיש כמו הראשונה. החיים שלי היו מירוץ של תכניות והספקים לפני המגיפה. ולא היה סיכוי שאקח הפסקה, במחשבה שזה בריא לכתיבה שלי. כשהחיים יחזרו להתקיים, מתי שזה לא יהיה, אראה הכל בעיניים חדשות. אז, אם לחזור לסירה שלי, יעניק ולו מחצית מאותו טעם נפלא שהיה לי בפה כשהתחלתי, אודה ואתוודה תחת כל מרפסת: הקורונה עזרה לי לסיים את הרומן הראשון שלי ואף שיפרה אותו.

עניות פנימית

פעם היה לי כסף.

לא רגע, הרשו לי לנסח מחדש:

פעם היתה לי בדיחה אכזרית העונה לשם: "החסכונות שלי". היא היתה תקוותי היחידה, והיום, זכרונה לברכה, הפכה להיסטוריה בנקאית. זה בסדר, תנגבו את העיניים... מתוק מצדכם. העניין הוא שלקארמה יש משהו אישי נגדי אבל אני לא יודעת מה. אתן לכם דוגמא.

לפני שלושה קייצים, האקס, שהיה אז בן הזוג, נתן לי במתנה משקפי שמש ריי באן, חדשים ויקרים. אם שאלתם את עצמכם אז לא, הוא לא טחון, הוא קיבל אותם במתנה מאבא שלו וחשב שהם לא מתאימים לו.

לפני שני קייצים, חברים הזמינו אותי לפסטיבל יערות מנשה. הם הופיעו שם עם הלהקה שלהם והצטרפתי בתור אורחת. כלומר, לא הייתי צריכה לשלם בכניסה.

לקראת הפסטיבל, הוצאתי את משקפי השמש לחנוך את הקיץ. ואז, ביום השלישי, הם נעלמו. חיפשתי אותם בכל המחנה ולא מצאתי. חשבתי שכשנארוז אולי אמצא אותם, אבל לא. הם אבדו.

נסו לעקוב: את הכרטיסים לפסטיבל קיבלתי חינם כאורחת של הלהקה, את המשקפיים קיבלתי חינם מהחבר. שוויו של כרטיס לפסטיבל הוא בערך המחיר של המשקפיים, וזה היה תחילת הקיץ. אם לא הייתי מקבלת מההרכב כרטיס חינם, לא הייתי הולכת ולכן לא מאבדת את המשקפיים. אז מה קורה כאן? האם הפסדתי או הרווחתי? או גם וגם, מה שמאפס אותי בחזרה למצב המקורי באותו יום שלישי פעמיים כי טוב? ואם אמא שלי צודקת ויש אלוהים, מה לעזאזל הקטע שלו? למה לתת משהו בחינם אם בסוף תיקח משהו אחר? אם יש עסקת חליפין, אני מעוניינת לדעת מה נותנים שני הצדדים. האם אני אמורה ללמוד איזה לקח? האם הלקח נלמד? ואם לא, אז מה הקארמה מנסה להגיד?

להיות מרוששת בישראל, זה להרגיש באופן תמידי שאתה כישלון, בעודך מתמודד יום יומית מול אנשים שנראה שיש להם לא רק יותר, אלא הרבה הרבה יותר ממך. המשכורת החודשית שלי היא תחנת עצירה שבה נכנסים ויוצאים אותו מספר של אנשים לאוטובוס, ואתה נותר עומד. ברגע שהכסף נכנס, הוא יוצא מהדלת האחורית, לא לפני ששילם עמלת מעבר כמובן. זה לא כל כך פשוט, כי קשה להודות שיש לך בעיות של כסף, כשאין לך את הדבר העיקרי שגרם לבעיה.

בקיץ שעבר, בלית ברירה, נאלצתי לנקות דירה של איזו אשה ובעלה וארבעת ילדיהם וכלב. אני שונאת באופן קיצוני לנקות דירות של אחרים, אבל לפעמים החיים אוהבים לאתגר אותך כי המלאכים משועממים מלשבת על עננים כל היום ולראות אנשים מרוצים. כשהגעתי, היא נופפה לי מהכניסה. היו כמה מדרגות ודלת פלדלת. נכנסתי וראיתי מולי שטח של אולי 40 מ"ר, לא כולל השירותים והמטבחון. נפלה עליי עצבות. אני לבדי אשמח לגור בדירה כזאת, היא גדולה משלי; אבל איך יכולה משפחה עם ארבעה ילדים וכלב לגור כאן?

"הדירה הקודמת שלנו היתה צפופה מדי," אמרה האשה, "אני כבר לא יכולה לחכות שהבית יהיה מוכן."

די, ברצינות? אם הדירה הזאת היא הגאולה שלהם, איך נראתה הקודמת? כל הילדים יצטרכו לישון בחדר אחד! אבל לא שאלתי שאלות, התחלתי לנקות והיא עזרה לי. לא הבנתי למה היא מעסיקה מנקה ב50 שקלים לשעה, כשאין לה כסף לדירה קצת יותר גדולה.

"נראה לי שזה יספיק להיום." היא אמרה אחרי 5 שעות של ניקיון, "את השאר נמשיך מחר."

"כבר די סיימנו." אמרתי לה, "מה עוד את צריכה? חבל לדחות למחר." זה היה סוף שבוע וממש לא רציתי לחזור לשם בשבת ולעבוד. חוץ מזה, חבל על הכסף שלה, שתקנה עוף לשבת.

"אוי לא, אין סיכוי, תצטרכי לבוא עוד כמה וכמה פעמים…"

הסתכלתי עליה, לא בטוחה שהבנתי.

"אהה, לא הראיתי לך את שאר הבית!" היא נזכרה, "זוהי רק הכניסה האחורית."

היא לקחה אותי למטבח ופתחה דלת צדדית שהובילה לגרם מדרגות לולייני. מדרגות סתרים, אפשר לומר. טיפסנו, והרי לפניי פרוש מסדרון ארוך עם לפחות חמישה חדרים נוספים, שני חדרי שירותים ומרפסת. "לקומה הזאת תצטרכי עוד לפחות יומיים." היא אמרה.

היתה לי תחושה מעורבת של הקלה בשביל האישה הנחמדה ומשפחתה ושל כעס על שלא חסכה לי את הרחמים קודם לכן.

"ובקומה הראשית…" היא המשיכה ועלתה עוד גרם, ואני אחריה, לא מאמינה, והרחמים שלי הופנו כלפיי ונהיו עצמיים, "זה הסלון והמטבח וכל השאר."

לפניי הופיע חדר ענק, הרבה יותר מדי לעומת האדישות שבה הציגה אותו. סלון עצום, מטבח גדול וגם משרד בפינה. הקירות היו עשויים מחלונות עם נוף לים. והמון, המון רצפה.

"זאת הכניסה הראשית." היא הסבירה ופתחה דלת עץ מפוארת לרווחה. גינה גדולה ויפה היתה מאחוריה, עם עצים ועציצים ושיחים שרק צריכים מעט טיפוח, ומספיק מקום לכלב קטן לשחק. הלב שלי האיץ. הרגשות המעורבים נהפכו לרגשות של קנאה טהורה. חבורה של זבלים מפונקים, בשביל מה הם צריכים את כל המרחב הזה? אני גדלתי עם שתי אחיות גדולות בדירה של שלושה חדרים, ישנתי עם אחותי באותו חדר עד גיל 17, חדר השירותים היחיד בבית היה לא גדול יותר מהשירותים הכי קטנים שלהם ובטח, בטח שלא היו מדרגות. לא באמת ריחמתי על עצמי, היתה לי ילדות נהדרת. זה רק נראה לא פיר אחרי יום שלם של עמידה על הרגליים ושפשוף מיליוני הרצפות שלהם. קודם, רציתי להוריד לאישה הזאת במחיר. עכשיו, רציתי להכפיל לה אותו, והיה לי דחף עצום לגנוב לה את סבון "דאב" מהשירותים.

כשיצאתי באותו יום מביתם העפתי מבט אחרון. עכשיו ראיתי את כולו; בגובה של שלוש קומות עמד הבניין על חלק שקט של הר הכרמל, עטוף עצים ובו גן פרטי עם גדר עץ.

באחד מימי הנקיונות המתישים אצלם, הבן הגדול והמפונק מביניהם, ניסה לגנוב לי כסף מהארנק. אמא שלו היתה מאוד נבוכה. חשבתי לעצמי שאם אני הייתי מעיזה לגנוב בילדותי, ועוד בתוך הבית, ועוד נתפסת, הייתי חוטפת מול המנקה. חוטפת כזה חינוך שלא הייתי שוכחת כל השנה. אותי חינכו יפה יפה. עוד לי היו סיבות, הוצאות בימים ההם דרשו ממני חישובים כלכליים מרחיקי לכת וניפוץ כלכלב חום לבנבן שהיה קופת החיסכון שלי. לא נראה שלבן שלהם היתה סיבה לגנוב. הורים יציבים ונחמדים. אבא אורתופד, אמא מעצבת פנים. אם הוא בכל זאת מעוניין להשיג לעצמו עתיד הכולל קריירה מכובדת של גנב, שיהיה בהצלחה. רק אוסיף ואומר, לך וגנוב מהאנשים הנכונים ולא מהמנקה של אמא שלך, ילד קקה. 

בעודי מנקה שם בימים שלאחר מכן, הבית היה מבחינתי שייך לי. פתטי, אני יודעת. ירדתי במדרגות כאילו הן שלי, הבטתי מהחלון הענק אל הים כאילו היו החלון והנוף שלי, יכולתי לדמיין את עצמי בונה ספריה ענקית בחצר הגדולה, ואז מתקינה אותה בבית, עוטפת בה את כל הקירות ומסדרת את כל הספרים מסביב. אבל בסוף היום, חזרתי לדירת החדר וחצי שלי, בה אין חלונות, ויש ספריה אחת קטנה המאלצת את רוב הספרים להישאר בארגזים כי אין להם איפה לגור. זו לא היתה תחרות, אבל הם ניצחו.

לקח לי שבועיים-שלושה לסיים את הבית כיוון שלרוב קראה לי בסופי השבוע. לא סירבתי כי הייתי זקוקה לכסף, למרות ששנאתי לעבוד בימי שבת. היא שילמה תמיד בזמן ועשיתי הרבה מזומנים בתקופה הזאת. שבוע לאחר מכן, ביקשה שאעזור לה לנקות את הדירה הקודמת שלהם כי הם צריכים להחזיר אותה למצב הקודם. "הפעם זה לא יקח זמן," אמרה, "נסיים את זה ביום אחד." אז הגעתי על הבוקר. הילדים שלה תמיד דיברו על כך שהם כבר מתים לעוף מהדירה הצפופה ההיא ולעבור לכאן, תיארתי לעצמי שהיא חייבת להיות קטנה.

שוב טעיתי. שתי חצרות, שתי קומות, עליית גג, שני חדרי שירותים, שלושה חדרי שינה, מטבח גדול ובריכה. מכל זה הם ביקשו לברוח.

באותו ערב ישבתי לשתות כוס בירה עם חבר, וסיפרתי לו סיפור אגדה: איך הפכה דירת שני חדרים קטנה על ראש ההר לוילה של שלוש קומות מול הים, ואיך הפכו ילדים מסכנים שישנים כולם באותו החדר לחבורת מפונקים, ועל איך שהפכו הורים קשי יום לקרייריסטים – והכל ביום אחד. הוא הציע לי להעלות את המחיר. "היית אומרת לה שאם היא צריכה אותך בעיקר בשבתות אז שתשלם יותר. היא יכלה להרשות לעצמה."

קפצתי לקיוסק לקנות כמה דברים, בדרך חושבת לעצמי בחרטה איך קללת לבי הרך שוב גרמה לי הפסדים, ואיך לא חשבתי בעצמי להעלות את המחיר כשעוד היה רלוונטי. בדרך חזרה אני רואה ילד עם לברדור רטריבר לבן. ככל שהתקרבנו זה לזו, התבהר לי שזה אותו בן 14, הגנב המדופלם, בנם של האורתופד ומעצבת הפנים. הייתי המומה. הלברדור היה עצום, כמעט בגובה של הילד. אני דמיינתי פינצ'ר יללן. בעודי מביטה בהם הולכים, נחתה עלי הבנה… האישה אף פעם לא ציינה שהבית שלהם קטן, אף פעם לא תיארה את הדירה הקודמת כקטנה ואף פעם לא אמרה שהכלב שלהם קטן. זו רק אני שדמיינה הכל קטן.

כל כך התרגלתי לראות הכל בקטן, שאני לא מסוגלת להבין כמה אני לא רואה. הראש שלי עני והתפיסה שלי עניה. ומה הפלא, בעוד שבאותה תקופה הייתי כבר עשור במלחמת קיום, מבלה כל יום עם החברים העניים מהשכונה שלי והמוח העני שלהם. בקלות אוכל להשוות בין השיחות איתם לבין שיחות עם אנשים יציבים: אלה חושבים על שכר שעתי, אלה על הנטו; אלה חושבים על מה שאין להם, אלה על מה שהם רוצים להשיג; אלה על כמה יעלה להם, אלה על כמה ירוויחו; אלה על המכשולים, אלה על ההזדמנויות. לא משנה כמה דירות אנקה וכמה כסף אנסה לחסוך, המצב שלי לעולם לא ישתנה, אלא אם אשנה את כיוון החשיבה.

זה בדיוק מה שקרה לי עם הפסטיבל והמשקפיים. באותו זמן לא ראיתי שהרווחתי משקפי שמש לקיץ שלם וגם פסטיבל חינם, אלא ראיתי את מה שהפסדתי.

המוח הוא דבר מוזר. אני יכולה לרוץ, לקפוץ, לדלג, לנגן על גיטרה, לצייר, להקליד ולכתוב, לנהוג ולדווש, אבל אם אצחצח שיניים עם יד שמאל... הזמן יאט, והתנועות שלי יהפכו למאבק נגדו. לשנות הרגלי חשיבה... זה יכול לקחת שנים.

זה מה שחשבתי אז, לפני יותר משנה. מאז, איבדתי את כל חסכונותיי על טיולים בעולם ועל עסק ראשון שלי, שאני בתהליך של לפתוח. מכאן, העולם כבר האט אותי. בעודי בדרום אפריקה, נגיף הקורונה החל להשתולל. ניסיונותיי לחזור ארצה נכשלו, אני מובטלת, בבידוד עצמי בקצה העולם.

והנה צצה לי ההזדמנות, מאלה שאנשים עשירים יודעים לזהות. אני לא יודעת מה דמיינתם כשתיארתי את מצבי, אבל ראו מה כן יכולתם לדמיין: אני בבית נופש על חוף הים, עם דלת כניסה מפוארת, סלון ענקי, מטבח גדול וקירות שעשויים חלונות שמקיפים אותי באוקיינוס האטלנטי מכל הכיוונים. אין לי לאן ללכת ואחרי כל כך הרבה זמן בבית גדול, אני לא מצליחה להבין איך חייתי בדירות קטנות וצפופות כל כך הרבה שנים. זה סוגר את הראש, לחיות בתוך קופסא. לא פלא שסרדינים גומרים בתור נשנוש.

אם זה לא שינוי בתפיסה, אני לא יודעת מה כן. אז כן, לשנות הרגלי חשיבה יכול לקחת המון זמן... אבל להזדקן לוקח יותר. וכרגע, זמן הוא כל מה שיש לי.