• מוריה בצלאל

פרשת קייפטאון

עודכן ב: 10 יול 2020

אני חיה כרגע במציאות תלושה. לא באמת, אבל זו התחושה. אולי אני לא היחידה בימים אלה, אבל במקרה שלי זה רחוק מהבית ומכל דבר מוכר.

כפי שציינתי בפוסט הקודם, אני בקייפטאון, דרום אפריקה. הגיע הזמן שאכתוב עליה.

הקשר היחיד שיש לי עם דרום אפריקה היא שהחבר שלי, ט', הוא דרום אפריקאי.

סיבת הגעתי: ביקור משפחתו.

שניצלנו כמובן כהזדמנות לטייל. מיד כשנחתתי, הלכנו לארוחת שבת נחמדה אצל אמו ובעלה, ואז המשכנו ל"בראי" (סלנג לעל האש) עם חברים. כבר למחרת בבוקר, לקחנו את ההונדה האדומה של אמא של בן זוגי ט', ונסענו לראות כל מקום מעניין. הלכנו לאקווריום, שם תפסנו צב ים גדול בשיאו של חירבון שופע. כף התקווה הטובה, שם נפגשים האוקיינוס האטלנטי וההודי. פגשנו גם את אביו, שלקח אותנו למספר יקבים בעיירות שמסביב ולטעימת יין. נסענו על הכבישים היפים ביותר, על צדי ההרים החובקים את האוקיינוס סביב, שם הנופים עוצרי נשימה. צעדנו קצת על מזח באזורי דייג, פגשנו כלבי ים ופינדווינים, עשינו קמפינג על ההרים, טבלנו בנהרות ונחלים בביוורלאק. ביקרנו עיירות ציוריות מסביב, כמו גרייטון וטולבאך. ישבנו בפאבים מעניינים וניסינו צדי דרכים נסתרות.

סיבת שינוי התכניות: קורונה.

בין טיול זה לאחר, התארחנו בביתו של חבר. נקרא לו נוירון, על שם הריתוק שלו לכל דבר הקשור באינטליגנציה מלאכותית. הבית נמצא על חוף קליפטון, יושב בין הר השולחן לראש האריה, כל כך קרוב למים שכאשר הרוחות מתחזקות, ניתזים עליך טיפות מי מלח קטנות ומרעננות.

כשהתפרצות הקורונה הגיעה לקייפטאון, הטיסות של שלושתינו בוטלו. ט' היה אמור לחזור ללונדון, שם הוא גר. נוירון ואני היינו אמורים לחזור לארץ, הוא לאוניברסיטה, אני על מנת לסיים לבנות את הסירה שלי ולעבור טסט נהיגה. כשגילינו שהארץ בהסגר, כולל האוניברסיטאות והטסטים, נוירון הציע בספונטניות, "לדעתי מה שאנחנו צריכים לעשות, הוא קנייה גדולה של אוכל, אלכוהול, סיגריות וכל מה שחסר לנו. נשאר פה שלושתינו בהסגר, עד יעבור זעם." ובלי הרבה היסוס, הסכמנו.

סיבת הישארות:

טכנית, אין לי כרגע בית. שהיתי באופן זמני בקרוואן בעיר הולדתי; קופסא קטנה עם מיטה, שולחן כתיבה, חלון אחד וללא תחלופת אוויר. לרוב, אני משתמשת בו לאחסון ולביקורים אצל המשפחה. הוא לא מיועד למגורים, אבל מאחר וטיילתי הרבה והתחלתי לעבוד על העתיד שלי עם ט', לאחסן שם גם את עצמי בין טיסות נראה לי הגיוני. המחשבה לחזור לארץ ולהישאר שם בבידוד, ללא היכולת לצאת במשך תקופה שאין רואים את סופה, הפחידה אותי.

קייפטאון היא בין הערים היפות ביותר בהן ביקרתי. בעקבות העובדה שהביקור שלי הפך למגורים זמניים, ציפיתי שימאס לי, שהגירוד הזה של הטיול הבא יעלה, יגרה את כל הגוף. במקום זה, רק התאהבתי בה יותר ויותר. קשה להתחיל לתאר את הזריחות איתן אני מתעוררת כל בוקר מחלון חדרי, את השקיעות מעל הים או את השמים ההפכפכים אם כי עוצרי הנשימה בפיזוזי העננים על גבם. מעולם לא הורגלתי לחיים כאלה. הנוף המדהים ביותר שהיה לי בין השירות הקודמות בחיי, היה באילת. היה לי נוף פנורמי מרהיב על מגרש חניה, ואל חלונו של הדייר ממול והמשקפת שלו. היה נוהג להשקיף אל חלוני כמו עמיר פרץ מלומד, ואילץ אותי לישון עם וילון סגור.

בארץ, לא משנה מול איזה ים אני נמצאת, באופק תהיה מדינת אויב. אוה ישראל, אין כמו הבית. אבל כאן באוקיינוס האטלנטי, כל מה שיש באופק... הוא אופק. מים ועוד מים, ונקודת אור קטנה מהבהבת שאני נהנית לחשוב שהיא ארגנטינה. הים פה אמנם מדהים, אבל מקפיא. ברגע שנכנסים לתוכו, קר מדי. נהנים למשך כמה שניות, ואז מתחילים לאבד תחושה ברגליים. בערך כמו מערכת יחסים אלימה. המים מקושטים בצבעים כמו חום, לבן, סגול וורוד, השתקפויות של השמים הססגוניים. כמו להימצא בעולם אחר. אתה לא יכול להתאפק ושואל את עצמך האם זה אותו העולם שעד היום חיית בו, ומה רואה האדם מהצד השני של הגלובוס, שצופה באותה השמש זורחת? אפשר לומר שכמעט כל שקיעה פה, הוא כמו טריפ קטנטן של פטריות הזייה.

כל מה שידעתי על דרום אפריקה לפני שהגעתי הנה, הוא שעד שנות ה90, הם היו תחת מדיניות אפרטהייד. כשזו נכשלה ונלסון מנדלה שוחרר מהכלא, תודה לאל, הוא ונשיא דרום אפריקה הקימו את הבחירות הדמוקרטיות הראשונות. מנדלה זכה, ערך מחדש את חוקת המדינה ושם סוף לשנאה ולאפליה. כתוצאה מכך, דרום אפריקה ניצלה ממלחמת אזרחים.

עוד מהמטוס, האזנתי לספר שמע, Born a Crime מאת טרוור נואה, אוטוביוגרפיה של הקומיקאי הדרום אפריקאי הכי מפורסם בימים אלה. זה היה נראה כמו הזמן המושלם להאזין לו. חשבתי שאאלץ לסיים אותו במטוס בדרך חזרה, אבל השהייה כאן אילצה אותי, לשמחתי, לסיים אותו כאן. ההיסטוריה של המקום מרתקת, אם כי להפתעתי גיליתי שההווה של המקום שונה בהרבה ממה שחשבתי. כשהגעתי הנה, חשבתי שזו עיר מעורבת. מסתבר שהבדלי הגזעים, גם לאחר האפרטהייד, נותרו בולטים ביותר. העובדה שיש כאן "אזור של לבנים", כבר גרמה לי לגחך בחוסר אמון, ואז להרים גבה כשאני מסתכלת החוצה, למרפסות אחרות, ורואה את זה. כל הבתים הגדולים והיפים, הם בבעלותם של לבנים. אם אני רואה בחור שחור מהלך על אחת מהן, זה בדרך כלל המנקה, הגנן או איש האבטחה. גם אחרי כמעט שלושה עשורים, לצאת ממעגל אי-השוויון לא יכול להיות קשה יותר.

אולי הרחובות והחופים יותר "צבעוניים" מעבר לימי הקורונה, מה אני יודעת.

קשיים:

סך הכל, טוב לי כאן. הייתי נהנית פה הרבה יותר, אילולא החרם על טבק ושתיה. הממשלה החרימה מכירה של  סיגריות ואלכוהול מאז תחילת ההסגר.

חלקכם כבר מכירים אותי אבל רובכם לא, אז הרשו לי להציג את עצמי: אני מוריה, ואם יש משהו שמשמח אותי, הוא הביטחון שיש מה לעשן ומה לשתות. ט' הסביר לי שהסיבה העיקרית לחרם, היא שזה מוריד את רמת האלימות במשפחה; דבר שחומרתו גבוהה מאוד בדרום אפריקה. כולם יודעים שרוב מקרי האלימות במשפחה נגרמים מאלכוהול, אבל האם זה הפתרון?

קראתי בספר של טרוור נואה, שאמו התחתנה עם בחור שבשלב מסוים החל לשתות המון ולהכות אותה. בכל פעם שברחה ממנו ורצה לתחנת המשטרה, פניה מדממות וילד קטן לצדה, השוטרים סירבו לאפשר לה להגיש תלונה.

"מה עשית?" הם היו שואלים כאשר הסבירה שבעלה מכה אותה, "למה הרגזת אותו, את יודעת איך הם הגברים."

כמובן, אני מבינה שמאז הדברים השתנו, אבל האוטוביוגרפיה של נואה הבהירה לי מדוע האלימות פה מוגברת יותר ממקומות אחרים. הפתרונות הם טיפשיים. מה עדיף, לאסור אלכוהול על כולם - כולל אנשים ששותים על מנת להעביר את ההסגר בפחות מחשבות על העתיד העגום המצפה לכולנו - או לאסור את השתיינים האלימים עצמם?

הצלחנו להשיג יין באופן לא חוקי, ולכן הוא גם טעים יותר, אבל הטבק הוא סיפור אחר. חיפשנו בכל סופרמרקט, חנות נוחות או קיוסקים קטנים עד שמצאנו רק טבק וניל דוחה. בהמשך, נותרנו ללא ברירה אלא לגזור ספוגים לחתיכות קטנות בתור פילטרים ולגלגל טבק מקטרות כבד מעורבב עם טבק דובדבנים. שלא נדע עוד צער. ט' אמר לי להפסיק להיות כזאת Bergie. זה סלנג אפריקני לקבצן.

העולם שבחוץ:

הקשר היחיד שיש לנו לעולם החיצון, הם אח של נוירון ומשפחתו, אשר גרים מעלינו. יש להם שתי בנות וכלבה שלא מזמן אימצו. ערכנו יחד את ליל הסדר. זו היתה ארוחה קצרה ונחמדה שבסופה, הבנות העלו מופע קצר של ריקודי בלט בשיאה של קריעת ים סוף. אמנם כן, הדמויות היו משה רבינו ונסיכה רנדומלית, אבל זה עדיין היה באותה רמת אמינות כמו הסיפור התנכ"י עצמו.

אם הייתי גרה מתחת לביתה של אחותי, אני נוטה לחשוב שהיינו מתראות הרבה יותר. נוירון מבקר את אחיו פעמים בודדות, ולרוב כדי לקחת את המפתחות של הרכב.

אני מוצאת התנהגויות של משפחות, משונות במקצת. בשנה שעברה, נסעתי ללונדון להישאר עם ט' בסירה שלו למשך שלושה חודשים, המשפחה שלי לא חשבה פעם אחת על שיחות וידאו. כאן, כבר בחודש הראשון, אני מקבלת אותן על ימין ועל שמאל. אנשים מרגישים את המרחק הרבה יותר בזמנים האלה של ניתוק משפחות. סבתא שלי עדיין לומדת את כל העניין, והבן שלה תפס אותה צועקת על תמונה שלי בטלפון, שואלת למה אני לא מגיבה.

אז כדי להתאוורר מאותו הנוף, כמה שהוא עוצר נשימה, לפעמים היינו חייבים לרדת לרחוב. בעיקר על מנת לעשות קניות. ואז משהו מוזר הכריז על עצמו סביב. לראות את כל עוטי המסכות ולובשי הכפפות, את מבטי הפחד כאשר מישהו מתעטש, שוטרים עוצרים אנשים על הליכה ברחוב. כל זה, בתוספת שינויי מזג האוויר הקיצוניים ברחבי העולם, גורמים לי לדחות הבאת ילדים לעולם למועד מאוחר מאוד מאוד, אם בכלל.

אנשים לא מבינים כמה אינטראקציה חשובה להם, עד הרגע שהם מאבדים אותה. כמו להבין כמה המקרר הוא מכשיר מרכזי בחייך, רק אחרי שהוא מתקלקל. אף פעם לא ראיתי קרבה כזאת בין זרים, בתקופה שבה תפיסת מרחק היא הכי פופולרית. אנשים מעולם לא היו נחמדים כל כך זה לזה, כל החיוכים ממרפסות ונפנופי ידיים לשלום. מתי הייתי קרובה כל כך לזרים מוחלטים, כמו בתקופה האחרונה? אנחנו הופכים לחלק מהיום יום אחד של השני. אם לשכן שלך יש מובייל במרפסת, טכנית, גם לך יש מובייל במרפסת. כולם נוכחים תמיד, עוקבים אחר לוח הזמנים. השכן הזה אוכל צהרים כל יום עם אשתו בשעה שתיים במרפסת. השכן הזה נכנס לבריכה בכל יום בין 17:00 ל 18:00. הזוג הזה יושב מול השקיעה בכל ערב, עם שתי כוסות יין. כולם הופכים להיות משפחה אחת גדולה, כולם פה כל הזמן, ואף אחד לא מאחר לשום מקום.

האם עליי להרגיש אשמה אם התחלתי ליהנות מכל המצב הזה?



"Relationships are built in the silences. You spend time with people, you observe them and interact with them, and you come to know them—and that is what apartheid stole from us: time." 
― Trevor Noah, Born a Crime: Stories From a South African Childhood
5 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

© כל זכויות התכנים שמורות למוריה בצלאל