ברגעים אלה ממש, סיימתי את הטיוטה הראשונה לרומן שלי. עוד יש לי עקצוצים בידיים. לא, לא כי התרגלתי להקליד הרבה וספר של 300 עמודים פשוט לא היה מספיק. העניין הוא שדמיינתי את השלב הזה, סיום סקיצה, כמשהו הרבה יותר מרגש. לא שדמיינתי זיקוקין די נור או יריות באוויר, גם לא איזה "יש!" גדול, אבל ללחץ בחזה ותחושת מלנכוליה עמוקה כמו זו שתקפה אותי מיד אחרי תקתוק המילה האחרונה, לזה לא ציפיתי. כל שלב בכתיבת רומן, דורש משמעת עצמית, הרבה עבודה והמון כוסות יין. ואכן, עבדתי קשה על הרומן הזה, נתתי את הלילות והימים, ובוקר בהיר אחד, הוא הסתיים. והעלילה לא מצאה חן בעיניי, והדמויות נראו לי שטוחות והכתיבה נראתה לי רדודה. עם הגעתי לעמוד האחרון, למילה הסוגרת ולנקודה הסופית, הרגשתי תחושת ריקנות שאין כמותה. "זהו? זה מה שעשיתי?" הרהרתי בלבי, "אני לא מסוגלת ליותר?" ודאי שאני מבינה שזו רק טיוטה ושעבודת עריכה רבה עוד לפניי. לא ציפיתי לסיים ספר בטיוטה אחת ולהיות מרוצה, אני לא מדור הביט ולא בטוחה אם הייתי מסוגלת להיות. עדיין, כשאני כותבת סיפורים קצרים, אני מסיימת באיזשהו אופן בתחושת סיפוק. יצרתי משהו. אתן לכם דוגמא. לפני כשנתיים, פנה אלי בחור שבעבר, עבד איתי ברדיו. לא נפגשנו חודשים, לא היה בינינו קשר מאז שהרדיו נסגר, אבל באיזו דרך לא דרך הוא השיג את כתובת המייל שלי וכתב לי. הוא סטודנט, ויש לו משימה להגיש בקורס כתיבה יוצרת. הוא לא אמור לקחת את הקורס הזה. לא כתיבה ולא יוצרת לא מעניינות אותו, רק אקסטרא הנקודות שהקורס הזה נותן. הוא אמר שנזכר שאני כותבת ושאל אם אסכים לבצע עבורו את המשימה, בתשלום כמובן. העבודה כללה כתיבת סיפור קצר שאורכו מינימום 500 מילים ושיכיל 7 כלים ספרותיים תקינים, כולל רשימה מפורטת של האמצעים בסוף הסיפור. את העבודה יש להגיש בתוך חודש, אבל הסטודנט העדיף שאשלח לפני ה15, כי אז המרצה ישלח לו תיקונים וזה יעלה לו את הסיכוי לקבל מאה. אז כתבתי. פירטתי את הכלים ברשימה. בלי להתברבר, שלחתי. חשבתי שזה סיפור מצוין ולא היו לי ספקות. כבר באותו היום, בעודי במשמרת בבית הקפה, הסטודנט שלח לי אסמס. באותה תקופה היו לי רק אסמסים, לא היה לי טלפון חכם עד לפני כמה חודשים. הוא כתב לי שנהנה מהסיפור, וגם המרצה אהב אותו, מסתבר. הוא מסר לי תודה בומבסטית ועדכן ששלח לי את התגובה של המרצה במייל. נהדר. ברגע שהגעתי הביתה, פתחתי את המייל. זה היה צילום מסך של ההודעה ששלח המרצה: “העבודה טובה מאוד, הסיפור כתוב היטב ובכישרון רב. בברכה, אמנון.” הרגשתי חמים בלב. תמיד כיף לדעת שאתה טוב במה שאתה אוהב לעשות. זה באמת היה סיפור טוב, חשבתי עצמי, בעוד מבטי נמשך למעלה, אל כותב ההודעה. שמו המלא של המרצה נפרש לנגד עיניי: אמנון ז’קונט. למי שלא מכיר, אמנון ז'קונט הוא סופר, מבקר, עורך ומתרגם די מפורסם. הלב שלי נפל. אמנון ז’קונט הוא המרצה, והסטודנט לא חשב לציין את זה? בואו נגיד ששחקן מתחיל הקריא מונולוג מול במאי עטוי מסכה נגד קורונה, בעודו עומד במרחק שתי מטר ממנו. מה אם לאחר ההקראה, הבמאי הסיר את המסכה והשחקן גילה שהוא הקריא מונולוג מול טרנטינו? לא רק שאמנון ז'קונט קרא סיפור שלי, הוא אף חשב שאני כותבת בכישרון רב. נכון, לא ידע שזו אני, טכנית החמיא לסטודנט, אבל מה זה משנה. הוא הוסיף ואמר שאין צורך להחזיר לתיקון, כי הציון הוא כבר מאה. מעולם לא למדתי. פרשתי כבר בתחילת שנתי האחרונה בתיכון ומעולם לא דרכה רגלי באוניברסיטה אלא לשם ביקור או מסיבת סטודנטים. והנה, קיבלתי מאה בלי צורך להחזיר לתיקון. ועוד מלא אחר מאשר אמנון ז’קונט. אוי ווי… תארו לכם מה אוכל לעשות אם אסכים לבזבז את זמני ולהירשם ללימודים אקדמאיים. הייתי כל כך מלאה מעצמי באותו הרגע, שאם הייתי מרימה את האף עוד טיפ-טיפה, הוא היה מתנתק לי מהפרצוף. שנה לאחר מכן, כשיכולתי להרשות לעצמי להשתמש בסיפור תחת שמי, שלחתי אותו לכתב העת “מעין”. זה כתב עת לשירה וספרות שקיים מאז 2005. אהבתי את העובדה שהוא תומך באמנים חדשים ומקבל גם סוגי אמנות ויזואלית, כמו קולנוע וציור במגזינים נלווים. יש שם יצירות פוליטיות, מודרניות, ארוטיות, מגוון אמנים חדשים, צעירים או מוכרים. הם טוענים שהם מניפים את השירה החדשה. מבחינת המייסדיםשל כתב העת הזה, אם מישהו יגיד שהם לא נשמעים רציניים, זו מחמאה. לקחו להם מספר חודשים, שזה מעט זמן בתעשיית הכתיבה, להחזיר לי תשובה לקונית: “הי מוריה, הכתיבה מהוקצעת, אולי מהוקצעת מדי עבורנו. בהצלחה, אל תתייאשי!” תחושת הבאסה התמוססה בשניה והתחלפה בכעס. לפי המילון שלי, משמעות המילה “מהוקצעת” זה כתיבה ללא רבב. כלומר, הסיבה שהם לא מוכנים לפרסם את הסיפור שלי בכתב העת שלהם, היא שהוא כתוב טוב מדי. אם אני מבינה נכון, במידה וזה היה ניסיון לביקורת בונה כלשהי, הם אומרים שעליי לרדת רמה כדי להיכנס למגזין שלהם. עליי לזייף כמה טעויות דקדוקיות או אולי לבחור את המילים הלא נכונות כדי להציג נושא בצורה הכי פחות מדויקת שניתן. שחלילה לא יישמעו רציניים, אני מניחה. נראה שהעורך המסור שלהם לא מסוגל לראות טקסט “מהוקצע” בעיניים. או שאולי הכל עניין של תדמית, והם דוגלים בתפיסה שאמנות מודרנית צריכה להיות פגומה, אחרת היא מתיימרת. נכון, ניתחתי את זה יותר מדי. לא כעסתי כי לא התקבלתי – יש לי אוסף דחיות ארוך כאורך הגלות – אלא כי הסיבה לדחייה, היתה חסרת היגיון. הלכתי להצגת תיאטרון באותו הערב. במהלך ההצגה לגמתי וויסקי מהפלאסק שלי, וכשחזרתי הביתה שתיתי גם ג’ין ובירה. בשלב מסוים הייתי מספיק שיכורה כדי לעשות טעויות נפלאות. פתחתי את הלפטופ, קראתי שוב את המייל וכתבתי תגובה משלי: "אני יכולה רק להבין מכך שזוהי מדיניות של הנהלת כתב העת שלכם, להעלות לדפוס אך ורק כתבי יד שדורשים מכם עבודת עריכה מייגעת. אבל אל תתיאשו אתם! יש לכם זמן לשנות את דעתכם, וסביר להניח שאכן תשנו כשתקראו שוב את מה שכתבתם לי במייל החוזר ותבינו כמה אתם סתומים." אכן ילדותי מאוד, אבל כשהתעוררתי למחרת ובשיאה של חמרמורת נזכרתי מה עשיתי, הרגשתי סיפוק. לא כתבתי שום דבר לא נכון. וכן, אני מודעת לכך שלהגיב בכל צורה שהיא לדחייה או ביקורת זה מסורתית רעיון רע, אבל לא יכולתי להתאפק. נהגתי לשבת בבית הקפה שאז עבדתי בו, הרבה לפני והרבה אחרי שעבדתי שם. מנהל המקום, נקרא לו פולטי, מנוי שלהם. היה לו את כתב העת הזה בפינה עם שאר העיתונים. ישבתי לעיין בו. עיינתי בו בעבר, אבל הפעם רציתי לראות מנקודת מבט של דחויה, מה התקבל חוץ ממני. והרי נפרש לפניי סיפור ובו היה המשפט: "שיערה היה שחור כעורב, עורה לבן כשלג”. רציתי לתלוש את העמוד, למסגר אותו ולתלות על קיר במוזיאון הטמטום. גם מישהו שאני מכירה מהשכונה הופיע שם עם שיר משלו: “אני כופר בשפה הגבוהה, הנכנסת להריון כשהיא עקרה” ו“מקלל כל מילה שבעקבותיה לא תפרוץ צעדת מחאה”. והבנתי את הרעיון; הם חיפשו ניו אייג’ מובהק, ואני לא זה. אני אולד פאשן, לא כותבת תוכן מחאתי, תמיד כתבתי סיפורי עלילה פרופר, בלי מסרים ורעיונות נסתרים. ככה כל קורא יכול לקבל מהסיפור – בלי הפרעות פוליטיות או רגשיות – את מה שהוא צריך לקבל, ולא את מה שאני מנסה לדחוף לו לגרון. כשפולטי ראה אותי מעיינת, העיר שהוא לא סובל את צ’יקי, העורך הראשי של מעין, וחושב שהוא אידיוט גמור. סיפרתי לו ששלחתי להם סיפור ועל התגובה שלהם ושלי, והוא נראה מרוצה. “טוב מאוד מוריה,” הוא אמר, “אולי לא תופיעי שם אבל את לא צריכה. הכתיבה שלך טובה מדי בשביל המגזין הממורמר הזה.” מה שאני מנסה להגיד זה שהייתי מלאת ביטחון בנוגע לסיפור שלי. כבר מהטיוטה הראשונה, הוא היה נפלא בעיניי. עד כדי כך האמנתי בו, שהחזרתי תשובה ילדותית למגזין שבלאו הכי לא אכפת לו מעוד סיפור בערימת הדחיות. אני לא מבינה למה אני לא מרגישה אותו הדבר כלפי הרומן שלי; הוא לקח חלק ענק בחיי. זה סיפור על נגר בישראל בשנות ה90. הוא גר עם אשה שבמהלך הזמן מבקשת ממנו לבנות לה סירה, וכך הוא עושה. אין לי ניסיון בנגרות, למרות שזה תמיד עניין אותי. על מנת להבין את תהליך עבודתו, את הקשיים שהוא עלול להיתקל בהם ואת ההווי בנגריה, התחלתי ללמוד בעצמי נגרות. פעמיים או שלוש בשבוע, הלכתי לנגריה ובניתי, כמוהו, סירת חתירה. עשיתי זאת על מנת לקבל את ההשכלה הנכונה למען ספרי, אבל גם כי נהניתי מזה.
זה נשמע מוגזם, אבל אני תמיד לוקחת את המחקרים שלי קצת רחוק. אני לא יכולה שלא. אם הייתי פותחת גוגל ומחפשת תוכניות לבניית סירה, קוראת מה תהליך העבודה ואפילו מבינה בדיוק מה על הנגר לעשות - לעולם לא הייתי מצליחה להעביר את התחושה של ניסור העץ באחיזה נכונה, פשלות שעלולות לקרות במהלך העבודה ומאלצות למצוא תיקון יצירתי או תחושת המחנק שמתגלה רק לאחר שיוצאים אל האוויר הצח אחרי שעות של עבודה. בנוסף, הלכתי לפגוש את מוסטפא חמדי. משפחת חמדי בונה סירות בציפוי פיברגלס בארץ מאז שנות ה70. לפני כן, הם בנו סירות מעץ במצרים. כל סירה שתראו היו בים והיא תוצרת הארץ, כנראה נבנתה על ידי משפחת חמדי. הוא היה איש מקסים והראה לי את הסטודיו שלו והסביר לי דברים רבים שפתחו בפניי רעיונות וידע רחב שלא הייתי מקבלת בשום מקום אחר. זו רק דוגמא לכמה השפיע עלי הרומן בשנה האחרונה. תוך כדי כתיבה, אני חיה אותו. עכשיו אינני יכולה. להיכלא למצב של בידוד עצמי בדרום אפריקה היפיפיה והרחוקה, היה לעזרי. יכולתי להתנתק מהחיים בקלות ולסיים את הטיוטה. אבל משהו לא בסדר. אני חושבת שאיבדתי קצת מהטעם של הספר בפה. כמו לאכול שוקולד ולתאר את טעמו, ובאמצע התיאור לשתות לגימה של יין. הכל נעלם. אבל זה בעצם כל העניין, לא? לנקות את הטעם בלגימת יין, כדי שהקוביה הבאה תרגיש כמו הראשונה. החיים שלי היו מירוץ של תכניות והספקים לפני המגיפה. ולא היה סיכוי שאקח הפסקה, במחשבה שזה בריא לכתיבה שלי. כשהחיים יחזרו להתקיים, מתי שזה לא יהיה, אראה הכל בעיניים חדשות. אז, אם לחזור לסירה שלי, יעניק ולו מחצית מאותו טעם נפלא שהיה לי בפה כשהתחלתי, אודה ואתוודה תחת כל מרפסת: הקורונה עזרה לי לסיים את הרומן הראשון שלי ואף שיפרה אותו.