עניות פנימית

פעם היה לי כסף.

לא רגע, הרשו לי לנסח מחדש:

פעם היתה לי בדיחה אכזרית העונה לשם: "החסכונות שלי". היא היתה תקוותי היחידה, והיום, זכרונה לברכה, הפכה להיסטוריה בנקאית. זה בסדר, תנגבו את העיניים... מתוק מצדכם. העניין הוא שלקארמה יש משהו אישי נגדי אבל אני לא יודעת מה. אתן לכם דוגמא.

לפני שלושה קייצים, האקס, שהיה אז בן הזוג, נתן לי במתנה משקפי שמש ריי באן, חדשים ויקרים. אם שאלתם את עצמכם אז לא, הוא לא טחון, הוא קיבל אותם במתנה מאבא שלו וחשב שהם לא מתאימים לו.

לפני שני קייצים, חברים הזמינו אותי לפסטיבל יערות מנשה. הם הופיעו שם עם הלהקה שלהם והצטרפתי בתור אורחת. כלומר, לא הייתי צריכה לשלם בכניסה.

לקראת הפסטיבל, הוצאתי את משקפי השמש לחנוך את הקיץ. ואז, ביום השלישי, הם נעלמו. חיפשתי אותם בכל המחנה ולא מצאתי. חשבתי שכשנארוז אולי אמצא אותם, אבל לא. הם אבדו.

נסו לעקוב: את הכרטיסים לפסטיבל קיבלתי חינם כאורחת של הלהקה, את המשקפיים קיבלתי חינם מהחבר. שוויו של כרטיס לפסטיבל הוא בערך המחיר של המשקפיים, וזה היה תחילת הקיץ. אם לא הייתי מקבלת מההרכב כרטיס חינם, לא הייתי הולכת ולכן לא מאבדת את המשקפיים. אז מה קורה כאן? האם הפסדתי או הרווחתי? או גם וגם, מה שמאפס אותי בחזרה למצב המקורי באותו יום שלישי פעמיים כי טוב? ואם אמא שלי צודקת ויש אלוהים, מה לעזאזל הקטע שלו? למה לתת משהו בחינם אם בסוף תיקח משהו אחר? אם יש עסקת חליפין, אני מעוניינת לדעת מה נותנים שני הצדדים. האם אני אמורה ללמוד איזה לקח? האם הלקח נלמד? ואם לא, אז מה הקארמה מנסה להגיד?

להיות מרוששת בישראל, זה להרגיש באופן תמידי שאתה כישלון, בעודך מתמודד יום יומית מול אנשים שנראה שיש להם לא רק יותר, אלא הרבה הרבה יותר ממך. המשכורת החודשית שלי היא תחנת עצירה שבה נכנסים ויוצאים אותו מספר של אנשים לאוטובוס, ואתה נותר עומד. ברגע שהכסף נכנס, הוא יוצא מהדלת האחורית, לא לפני ששילם עמלת מעבר כמובן. זה לא כל כך פשוט, כי קשה להודות שיש לך בעיות של כסף, כשאין לך את הדבר העיקרי שגרם לבעיה.

בקיץ שעבר, בלית ברירה, נאלצתי לנקות דירה של איזו אשה ובעלה וארבעת ילדיהם וכלב. אני שונאת באופן קיצוני לנקות דירות של אחרים, אבל לפעמים החיים אוהבים לאתגר אותך כי המלאכים משועממים מלשבת על עננים כל היום ולראות אנשים מרוצים. כשהגעתי, היא נופפה לי מהכניסה. היו כמה מדרגות ודלת פלדלת. נכנסתי וראיתי מולי שטח של אולי 40 מ"ר, לא כולל השירותים והמטבחון. נפלה עליי עצבות. אני לבדי אשמח לגור בדירה כזאת, היא גדולה משלי; אבל איך יכולה משפחה עם ארבעה ילדים וכלב לגור כאן?

"הדירה הקודמת שלנו היתה צפופה מדי," אמרה האשה, "אני כבר לא יכולה לחכות שהבית יהיה מוכן."

די, ברצינות? אם הדירה הזאת היא הגאולה שלהם, איך נראתה הקודמת? כל הילדים יצטרכו לישון בחדר אחד! אבל לא שאלתי שאלות, התחלתי לנקות והיא עזרה לי. לא הבנתי למה היא מעסיקה מנקה ב50 שקלים לשעה, כשאין לה כסף לדירה קצת יותר גדולה.

"נראה לי שזה יספיק להיום." היא אמרה אחרי 5 שעות של ניקיון, "את השאר נמשיך מחר."

"כבר די סיימנו." אמרתי לה, "מה עוד את צריכה? חבל לדחות למחר." זה היה סוף שבוע וממש לא רציתי לחזור לשם בשבת ולעבוד. חוץ מזה, חבל על הכסף שלה, שתקנה עוף לשבת.

"אוי לא, אין סיכוי, תצטרכי לבוא עוד כמה וכמה פעמים…"

הסתכלתי עליה, לא בטוחה שהבנתי.

"אהה, לא הראיתי לך את שאר הבית!" היא נזכרה, "זוהי רק הכניסה האחורית."

היא לקחה אותי למטבח ופתחה דלת צדדית שהובילה לגרם מדרגות לולייני. מדרגות סתרים, אפשר לומר. טיפסנו, והרי לפניי פרוש מסדרון ארוך עם לפחות חמישה חדרים נוספים, שני חדרי שירותים ומרפסת. "לקומה הזאת תצטרכי עוד לפחות יומיים." היא אמרה.

היתה לי תחושה מעורבת של הקלה בשביל האישה הנחמדה ומשפחתה ושל כעס על שלא חסכה לי את הרחמים קודם לכן.

"ובקומה הראשית…" היא המשיכה ועלתה עוד גרם, ואני אחריה, לא מאמינה, והרחמים שלי הופנו כלפיי ונהיו עצמיים, "זה הסלון והמטבח וכל השאר."

לפניי הופיע חדר ענק, הרבה יותר מדי לעומת האדישות שבה הציגה אותו. סלון עצום, מטבח גדול וגם משרד בפינה. הקירות היו עשויים מחלונות עם נוף לים. והמון, המון רצפה.

"זאת הכניסה הראשית." היא הסבירה ופתחה דלת עץ מפוארת לרווחה. גינה גדולה ויפה היתה מאחוריה, עם עצים ועציצים ושיחים שרק צריכים מעט טיפוח, ומספיק מקום לכלב קטן לשחק. הלב שלי האיץ. הרגשות המעורבים נהפכו לרגשות של קנאה טהורה. חבורה של זבלים מפונקים, בשביל מה הם צריכים את כל המרחב הזה? אני גדלתי עם שתי אחיות גדולות בדירה של שלושה חדרים, ישנתי עם אחותי באותו חדר עד גיל 17, חדר השירותים היחיד בבית היה לא גדול יותר מהשירותים הכי קטנים שלהם ובטח, בטח שלא היו מדרגות. לא באמת ריחמתי על עצמי, היתה לי ילדות נהדרת. זה רק נראה לא פיר אחרי יום שלם של עמידה על הרגליים ושפשוף מיליוני הרצפות שלהם. קודם, רציתי להוריד לאישה הזאת במחיר. עכשיו, רציתי להכפיל לה אותו, והיה לי דחף עצום לגנוב לה את סבון "דאב" מהשירותים.

כשיצאתי באותו יום מביתם העפתי מבט אחרון. עכשיו ראיתי את כולו; בגובה של שלוש קומות עמד הבניין על חלק שקט של הר הכרמל, עטוף עצים ובו גן פרטי עם גדר עץ.

באחד מימי הנקיונות המתישים אצלם, הבן הגדול והמפונק מביניהם, ניסה לגנוב לי כסף מהארנק. אמא שלו היתה מאוד נבוכה. חשבתי לעצמי שאם אני הייתי מעיזה לגנוב בילדותי, ועוד בתוך הבית, ועוד נתפסת, הייתי חוטפת מול המנקה. חוטפת כזה חינוך שלא הייתי שוכחת כל השנה. אותי חינכו יפה יפה. עוד לי היו סיבות, הוצאות בימים ההם דרשו ממני חישובים כלכליים מרחיקי לכת וניפוץ כלכלב חום לבנבן שהיה קופת החיסכון שלי. לא נראה שלבן שלהם היתה סיבה לגנוב. הורים יציבים ונחמדים. אבא אורתופד, אמא מעצבת פנים. אם הוא בכל זאת מעוניין להשיג לעצמו עתיד הכולל קריירה מכובדת של גנב, שיהיה בהצלחה. רק אוסיף ואומר, לך וגנוב מהאנשים הנכונים ולא מהמנקה של אמא שלך, ילד קקה. 

בעודי מנקה שם בימים שלאחר מכן, הבית היה מבחינתי שייך לי. פתטי, אני יודעת. ירדתי במדרגות כאילו הן שלי, הבטתי מהחלון הענק אל הים כאילו היו החלון והנוף שלי, יכולתי לדמיין את עצמי בונה ספריה ענקית בחצר הגדולה, ואז מתקינה אותה בבית, עוטפת בה את כל הקירות ומסדרת את כל הספרים מסביב. אבל בסוף היום, חזרתי לדירת החדר וחצי שלי, בה אין חלונות, ויש ספריה אחת קטנה המאלצת את רוב הספרים להישאר בארגזים כי אין להם איפה לגור. זו לא היתה תחרות, אבל הם ניצחו.

לקח לי שבועיים-שלושה לסיים את הבית כיוון שלרוב קראה לי בסופי השבוע. לא סירבתי כי הייתי זקוקה לכסף, למרות ששנאתי לעבוד בימי שבת. היא שילמה תמיד בזמן ועשיתי הרבה מזומנים בתקופה הזאת. שבוע לאחר מכן, ביקשה שאעזור לה לנקות את הדירה הקודמת שלהם כי הם צריכים להחזיר אותה למצב הקודם. "הפעם זה לא יקח זמן," אמרה, "נסיים את זה ביום אחד." אז הגעתי על הבוקר. הילדים שלה תמיד דיברו על כך שהם כבר מתים לעוף מהדירה הצפופה ההיא ולעבור לכאן, תיארתי לעצמי שהיא חייבת להיות קטנה.

שוב טעיתי. שתי חצרות, שתי קומות, עליית גג, שני חדרי שירותים, שלושה חדרי שינה, מטבח גדול ובריכה. מכל זה הם ביקשו לברוח.

באותו ערב ישבתי לשתות כוס בירה עם חבר, וסיפרתי לו סיפור אגדה: איך הפכה דירת שני חדרים קטנה על ראש ההר לוילה של שלוש קומות מול הים, ואיך הפכו ילדים מסכנים שישנים כולם באותו החדר לחבורת מפונקים, ועל איך שהפכו הורים קשי יום לקרייריסטים – והכל ביום אחד. הוא הציע לי להעלות את המחיר. "היית אומרת לה שאם היא צריכה אותך בעיקר בשבתות אז שתשלם יותר. היא יכלה להרשות לעצמה."

קפצתי לקיוסק לקנות כמה דברים, בדרך חושבת לעצמי בחרטה איך קללת לבי הרך שוב גרמה לי הפסדים, ואיך לא חשבתי בעצמי להעלות את המחיר כשעוד היה רלוונטי. בדרך חזרה אני רואה ילד עם לברדור רטריבר לבן. ככל שהתקרבנו זה לזו, התבהר לי שזה אותו בן 14, הגנב המדופלם, בנם של האורתופד ומעצבת הפנים. הייתי המומה. הלברדור היה עצום, כמעט בגובה של הילד. אני דמיינתי פינצ'ר יללן. בעודי מביטה בהם הולכים, נחתה עלי הבנה… האישה אף פעם לא ציינה שהבית שלהם קטן, אף פעם לא תיארה את הדירה הקודמת כקטנה ואף פעם לא אמרה שהכלב שלהם קטן. זו רק אני שדמיינה הכל קטן.

כל כך התרגלתי לראות הכל בקטן, שאני לא מסוגלת להבין כמה אני לא רואה. הראש שלי עני והתפיסה שלי עניה. ומה הפלא, בעוד שבאותה תקופה הייתי כבר עשור במלחמת קיום, מבלה כל יום עם החברים העניים מהשכונה שלי והמוח העני שלהם. בקלות אוכל להשוות בין השיחות איתם לבין שיחות עם אנשים יציבים: אלה חושבים על שכר שעתי, אלה על הנטו; אלה חושבים על מה שאין להם, אלה על מה שהם רוצים להשיג; אלה על כמה יעלה להם, אלה על כמה ירוויחו; אלה על המכשולים, אלה על ההזדמנויות. לא משנה כמה דירות אנקה וכמה כסף אנסה לחסוך, המצב שלי לעולם לא ישתנה, אלא אם אשנה את כיוון החשיבה.

זה בדיוק מה שקרה לי עם הפסטיבל והמשקפיים. באותו זמן לא ראיתי שהרווחתי משקפי שמש לקיץ שלם וגם פסטיבל חינם, אלא ראיתי את מה שהפסדתי.

המוח הוא דבר מוזר. אני יכולה לרוץ, לקפוץ, לדלג, לנגן על גיטרה, לצייר, להקליד ולכתוב, לנהוג ולדווש, אבל אם אצחצח שיניים עם יד שמאל... הזמן יאט, והתנועות שלי יהפכו למאבק נגדו. לשנות הרגלי חשיבה... זה יכול לקחת שנים.

זה מה שחשבתי אז, לפני יותר משנה. מאז, איבדתי את כל חסכונותיי על טיולים בעולם ועל עסק ראשון שלי, שאני בתהליך של לפתוח. מכאן, העולם כבר האט אותי. בעודי בדרום אפריקה, נגיף הקורונה החל להשתולל. ניסיונותיי לחזור ארצה נכשלו, אני מובטלת, בבידוד עצמי בקצה העולם.

והנה צצה לי ההזדמנות, מאלה שאנשים עשירים יודעים לזהות. אני לא יודעת מה דמיינתם כשתיארתי את מצבי, אבל ראו מה כן יכולתם לדמיין: אני בבית נופש על חוף הים, עם דלת כניסה מפוארת, סלון ענקי, מטבח גדול וקירות שעשויים חלונות שמקיפים אותי באוקיינוס האטלנטי מכל הכיוונים. אין לי לאן ללכת ואחרי כל כך הרבה זמן בבית גדול, אני לא מצליחה להבין איך חייתי בדירות קטנות וצפופות כל כך הרבה שנים. זה סוגר את הראש, לחיות בתוך קופסא. לא פלא שסרדינים גומרים בתור נשנוש.

אם זה לא שינוי בתפיסה, אני לא יודעת מה כן. אז כן, לשנות הרגלי חשיבה יכול לקחת המון זמן... אבל להזדקן לוקח יותר. וכרגע, זמן הוא כל מה שיש לי.