החיפוש אחר העתיד הנכסף

לאחרונה הצלחתי למצוא מקלט בעליית הגג. פינה קטנה ליצירה. חזרתי להיות אישה שכותבת רומן. החיים חזרו להיות קרב ארוך טווח בין אדם לדף ריק, בין אדם ל"מה קורה אחר כך?", בין אדם ודמויות בדיוניות בעלות רעיונות אחרים לגבי מה שהם צריכים לעשות.

אבל את הפוסט הזה אני מקלידה מחדר הצורפות שלי. אני עוד לא צורפת, אבל אני מלמדת את עצמי את המלאכה. עוד לפני שהרווחתי את התואר, חדר אורחים בבית החווה קיבל את שמו בעקבות כך.

את הצורפות התחלתי ללמוד בלונדון. גרתי שם עם ט' לכמה חודשים.

ט' חי בסירות קנל מספר לא מבוטל של שנים, בסמוך לפארק ריג'נטס בלבה של לונדון. גרנו שם בשיאו של החורף האירופאי, כפור שנותן לך הרבה זמן להתכרבל בתוך סדין חשמלי ולחשוב על העתיד. היתה לנו תוכנית. השאיפה של שנינו, והחלום אליו דהרנו במהלך השנה האחרונה, היה טיול ואן באמריקה. תכננו לקנות ואן ולטייל בסגנון חופשי, לטרוף את היבשת. העניין הוא שהיו לנו כמה דברים לסיים קודם. תכננתי לחזור לארץ, לסיים את רישיון הנהיגה ולהשלים את בניית הסירה שלי, שהיא חלק ממחקר עבור הרומן שאני כותבת. אז, אחזור ללונדון. ט' בינתיים התעסק בתהליך סגירת העסק שלו, עסק גרנולה בשם Upfull. לאף אחד מאיתנו אין דוד עשיר שמת והשאיר לנו הרבה כסף, ולשנינו אין עבודות יום שגרתיות. היה עלינו לחשוב על אסטרטגיה יצירתית לחיות ולעבוד בדרכים.

למזלנו, שנינו אנשים יצירתיים. ט' הוא צייר, אני כותבת, ועכשיו יש לנו גם פרוייקט משותף.

הרעיון שלנו היה לפתוח עסק של תכשיטים עבודת-יד. תמיד הייתי טובה עם הידיים ואני אוהבת ליצור דברים שונים. בתוכניתנו, אלמד צורפות ואעסוק בייצור, וט' יהיה אחראי לביצועים וניהול כספים. קניתי ציוד צורפות ופתחתי בסדרה של צריבת מתכות והפיכתן לטבעות שרופות, מעוותות ומוזרות-למראה.

בינתיים, ט' המשיך לעבוד בתור פרילנסר, הוא מאמן פיננסי \ מרצה מבקר באוניברסיטה ויועץ עסקי. אני מצאתי גיג זמני בתור הבייביסיטר של הבן של ניל גיימן ואמנדה פאלמר. השכנים והחברים החדשים של ט'. עכשיו היינו בליגה של הגדולים. ילד מתוק ותובעני בשם אש, ששונא אמבטיות ואוהב, נו מה אם לא, ספרים.

כשעזבתי את לונדון, נטשתי מאחור את ציוד התכשיטנות. ידענו שאהיה עסוקה ולא אספיק להמשיך ולתרגל. כשאחזור ללונדון בתוך חודשיים, הסכמנו, אמשיך מאיפה שהפסקתי.

החיפוש אחר העתיד הנכסף | מוריה בצלאל

אז חזרתי לארץ המובטחת. נכשלתי לי בכמה מבחני נהיגה, התקדמתי בבניית הסירה ואז, בתוך כמה שבועות, ט' התקשר לספר לי שהוא נוסע לדרום אפריקה לבקר את משפחתו לפני הטיול האמריקאי שלנו. הוא המשיך ואמר שקנה לי כרטיס כדי שאוכל לבוא, לפגוש את המשפחה שלו ולראות את עיר הולדתו, לשבועיים ימים.

שמחתי. רציתי לראות את קייפטאון, העיר בה גדל ט' שלי, וגם הגירוד הבלתי פוסק של הרצון לשינוי החל לעקצץ.

זה היה תחילתו של עידן הקורונה, תחילת מרץ. ארזתי בגדים לשבועיים, נטשתי את סירתי הלא גמורה ורשיוני המתעכב, במחשבה שתוך שבועיים אחזור ואסיים את משימותיי. מה שלא ידענו, ט' ואני, זה שוירוס הקורונה הולך להשתלט לגמרי על כל התכניות שלנו. השמיים נסגרו. ט' רחוק מהסירה שלו, אני רחוקה משלי, ואנחנו שוחים בעולם נגיפי, נלחמים לשמור על הראש מעל המים.

מאז, אתם כבר יודעים מה עברנו. אבל מה שלא סיפרתי לכם זה שיום לפני שנסענו לנסיך אלברט, בניסיון לתפוס מעט שליטה על גורלנו, הלכתי לחנות אספקה לצורפים. קניתי, בפעם השנייה בשנה האחרונה, את כל הציוד הנדרש על מנת לתרגל את הצורפות המאותגרת שלי. הגענו למסקנה שהזמן לא יעצור רק כי חיינו עומדים מלכת, ושעלינו לנצל את המצב לטובת העסק שאנו יולדים.

השגתי את הציוד בקלות, שני הדברים שהיה יותר קשה להשיג הם כסף ומבער; שני פריטים די חיוניים. בימים האלה, כסף נהיה היקר ביותר בשלוש השנים האחרונות, וקשה להשגה, בעיקר מהעיירה הקטנה בה אנו שוהים.

בנסיך אלברט יש חנות לחומרי בניין ושם הזמנתי מבער. הגיע לאוזנינו שאשתו של בעל החנות היא צורפת. ביקשתי ממנו את מספר הטלפון שלה, מתוך מחשבה שכדאי לפטפט איתה. לראות אם יש לה מידע שיעזור לי להשיג חומר גלם. גם היא וגם בעלה לא הועילו לנו. היא רק אמרה לי להזמין מקייפטאון ושכאן לא אמצא כלום. בעלה שכח להזמין לי את המבער. תודה רבה, שכנים.

ט' ואני החלטנו לקחת את העניינים לידינו. עשיתי צלילה עמוקה באינטרנט, לקח זמן אבל הצלחתי לשים את ידיי הגרגרניות על מתכות. מבער, מצד שני, התברר כמצרך נדיר. לקחנו את הרכב ונסענו לעיירה סמוכה, רק שעה וחצי נסיעה במעבר בין הרי סווארברג, אתר מורשת עולמית של אונסק"ו. זה היה מסע עוצר נשימה. ברוכים הבאים לאודשורן. קנינו מבער, שילמנו עבור הכסף דרך הבנק ואכלנו ארוחת צהריים נחמדה בין עמק לחוות יענים. אז נשאר לנו רק לחכות שהכסף יגיע.

ההזמנה התעכבה, אבל אתמול בבוקר הגיע ההולנדי אל הבית ואמר שהגיעה לנו חבילה בדואר.

זו היתה חבילה קטנה בהתחשב באורך העיכוב שהיא גרמה לנו. מאז שהגענו לנסיך אלברט והעמסנו את חדר הצורפות בציוד, לא יכולתי להתחיל לצרוף. ישבנו בסלון ובהינו בחבילה. שנינו הרגשנו שהחומר האמורפי הזה בקרוב יהיה הצעד הראשון לקראת העסק שלנו.

אחרי כל מה שעברנו ועם המציאות שנכפתה עלינו, היינו צריכים ניצחון.

עכשיו נותר רק לקוות שיש לי כישרון ושלא אמצא את עצמי מכוסה כוויות, נחנקת באבקת כסף. זה יהיה עדכון מביך. בהצלחה מוריה.

עורבים ונפלאות

לפני שבוע, ישבנו ט' ואני בבית קפה. מקומות בנסיך אלברט רק מתחילים לאפשר את הישיבה בחוץ, אבל ט' ואני ביקשנו בנימוס ויש לנו פרצוף יפה. בבית הקפה הזה, יש גינה גדולה מאחורה עם עצים ואגם קטן, מנותק מהרחוב, מהתנועה ותודה לאל, מאוכפי החוק.

שתינו את הקפה שלנו ולא הסרנו את העיניים מציפור אחת מעניינת, שבנתה את הקן שלה. הקן היה תלוי מהעץ כמו שק אגרוף. חלקו העליון היה עשוי עלים יבשים, חלקו התחתון ירוק וטרי. באותו יום, הרוחות התחזקו והציפור כנראה רצתה לבצע כמה חיזוקים לקראת החורף.

לאחר צפייה ממושכת, התקרבנו אל האגם. בחור נוסף עמד שם. נראה שהוא ידע הרבה על הציפורים האלו, אולי היה צפר או שפשוט מצא אותן מרתקות. הוא הסביר לנו שזה האגור רעול הפנים. הם נפוצים מאוד בדרום אפריקה, בעיקר באזורים חצי מדבריים כמו הנסיך אלברט. הזכרים הם אלה שבונים את הקן, הסביר הבחור. הזכרים יפים, הם צהובים עם פנים שחורות ועיניים אדומות. יש להם כמה בנות זוג והם בונים רצף של קנים, לרוב 25 בכל עונה. הם סורגים את קינם בעיקר מקנים או מעשב ולרוב מעל מקור מים. לאחר שהזכר משלים את בניית הקן, תבוא הנקבה ותסרוק אותו. אם היא מתאכזבת מעבודת הקבלנות, היא תתעופף משם והזכר יאלץ לבנות קן חדש. זאת הגישה. אם ימצא חן בעיניה, תיכנס. הם ישתו כוס יין איכותי ביחד ויחיו באושר ועושר. בתור דון חואן של הציפורים, הוא יצטרך להמשיך לבקר את הנשים האחרות שלו בבתים האחרים שלו, ואת כל התינוקות לתפארת מאמא אחרת.

חשבתי שזה היה מרתק. לצפות באגור בונה את הקן זה קצת כמו לצפות בהולנדי בונה את בית הבוץ שלו. ההבדל הוא שהאגור עשה זאת בעזרת מקור בלבד. הוא גם היה בררן. כשהעשב לא התאים, זרק אותו למים ועף לחפש חדש. הוא יכנס לקן לכמה דקות ארוכות, רק על מנת לוודא שהעלים קשורים טוב זה בזה. בניית בית זו לא בדיחה.

זו לא הציפור המרתקת היחידה שבה נתקלתי בעודי בדרום אפריקה. ראיתי את ציפור סוכר המפרץ, קנרית פרוטיאה וקנרית היער, את החוברה והאררי השחורים והרבה אחרים. מעולם לא התעניינתי בציפורים באופן מיוחד, אבל המחזה הזה גרם לי לחשוב על עורב הפלא שלי, שסביר להניח עדיין חי ובועט; זה קרה לפני ארבע שנים.

חזרתי לדירתי אחרי סוף שבוע אצל המשפחה. סוף שבוע אצל המשפחה הוא תמיד מתיש, ושלי גם כרוך בשעה נסיעה חזור, לרוב בשעה מאוחרת.

מהסלון שלי, היתה דלת הזזה מזכוכית המובילה למרפסת. כשנכנסתי, תפס את עיניי דבר-מה שחור מעל המסילה העליונה. המחשבה הראשונה שעברה לי בראש, אל תשאלו אותי למה, זו ערימת פיח. אבל לא, זו היתה ציפור. אחרי כמה שניות הבנתי שמדובר בעורב, יושב מקופל. הוא נראה כמת.

לקחתי כסא ועליתי לבדוק. העיניים שלו מצמצו לאט. רואים שהיה עייף, אומלל, רעב וצמא. ירדתי מהכסא, מילאתי כלי קטן במים, חתכתי פרוסת לחם ועליתי בחזרה. הנחתי אותם בזהירות מול המקור שלו.

עשיתי חיפוש לוטרינרים שעושים ביקורי בית, והשארתי הודעה לאחד מהם. לאחר כשעה, חזרתי וראיתי שהוא לא נגע באוכל. החלטתי שהוא צריך מוטיבציה להמריא. ידעתי שספר מוטיבציה של רוברט קיוסאקי או קלטת של אריק תומס לא יעזרו. כי זו ציפור. הוא כנראה לא ניסה בכלל כי היה מבוהל. הוא היה בתוך בית של בן אדם. אדם יפיפה, אבל עדיין בן אדם. אם אני הייתי תקועה בתוך ביתו של ענק אלים חובב-רובים, גם אני הייתי מפחדת. אז לקחתי מגבת ובשקט התקרבתי, ניסיתי להרים אותו. רציתי להניח אותו במרפסת כדי שיפחד פחות ואולי ימצא את הכוח לעוף. לא ידעתי מה עוד אוכל לעשות.

שיבורכו הידיים האלה המלטפות את חתולתי, העורב הגיב באימה ונופף בכנפיו בפראות. הוא התרומם קצת, ואז צנח ונחת מאחורי הספה בחוסר יציבות.

גם אני נבהלתי. בהלה היא דבר מדבק וידעתי לא להתעסק עם עורבים. ירדתי לבדוק מה שלומו. הוא עדיין נשם. הורדתי את המים והלחם והנחתי לידו מאחורי הספה. לאחר מכן הלכתי לבדוק אם הוטרינר חזר אלי. הוא לא. זה היה יום שבת בערב.

דאגתי שכל החלונות והדלת למרפסת פתוחים כדי שאם יתרפא בדרך נס, יוכל לעוף החוצה. נעלתי את החתולה הסקרנית שלי בחדרי עם הארגז שלה, כדי שתפסיק לנסות לצוד טרף שכבר גוסס, והלכתי לישון.

אני יודעת מה אתם חושבים. עורב, בשיא חייו, לא הצליח לעוף בתוך דירה חיפאית קטנה מהחלון אל הספה. זה, רבותיי, השלב שבו צריך לארוז את השאפתנות ולסיים את היום. לא עורב הפלא שלי.

למחרת בבוקר, עם קורי שינה עוד בעיניים, הלכתי להציץ מאחורי הספה. המים והלחם היו שם, בדיוק איפה שהשארתי אותם, אבל העורב נעלם.

מצאתי את עצמי מסננת, "אל מלא רחמים שוכן במרומים, המצא מנוחה נכונה על כנפי העורב…" היו רק שתי אפשרויות: או שמצא את הכוח ועף אל החופש, או שנחת על האספלט ומת לפני שהספיק לנופף לדירתי לשלום. רצתי למרפסת, הסתכלתי מטה וסקרתי את הרחוב. לא ראיתי שום סימן לגופה של עורב. אולי לא ראיתי אותו, ואולי הצליח להתרחק קצת לפני שהתרסק אל מותו.

מלאה שאלות, הלכתי לשירותים. בכל זאת, רק התעוררתי. רגע לפני שהתיישבתי על האסלה, עיניי חזו במשהו מוזר. בתוך האסלה, שכב לו עורב שחור, לא נע.

שוב, היו רק שתי אפשרויות שיכולתי לחשוב עליהן: או שהחתולה הצליחה איכשהו לצאת מהחדר אתמול בלילה, תקפה אותו וזרקה אותו לאסלה, או שחיפש מקור מים וזחל פנימה בכוחות עצמו. האפשרות הראשונה לא היתה הגיונית, כי כשהתעוררתי החתולה היתה בחדרי והדלת סגורה. האפשרות השניה היתה גם היא לא סבירה, אבל לא היה שום הסבר אחר. בעודי משתינה ברכינה במקלחת, ניסיתי להיזכר בכל ספרי שרלוק הולמס שקראתי. היו הרבה מהם ואף אחד מהם לא כלל פתרון לתעלומה מהסוג הזה. כשסיימתי להשתין ולסקור בראשי את כל תעלומות דויל, חזרתי אל האסלה להסתכל מקרוב. ניסיתי להבין האם הוא מת או חי.

הוקל לי כשזז. אני לא יודעת למה הוקל לי כל כך, אני מניחה שההיכרות העוינת בינינו אמש הותירה התרשמות תת הכרתית של ממש. ואז זה נהיה מעניין, אם זה לא היה עד כה. הכנף הימנית שלו נעה ימינה שמאלה, למטה למעלה. הראש שלו הסתובב ימינה שמאלה, למטה למעלה. הכנף השמאלית. הרגליים. עמדתי שם, רוכנת מעל האסלה כמו נערה ששתתה יותר מדי. בהיתי במחזה ביראת כבוד. לא יכולתי להסיר ממנו את העיניים. עורב הפלא עשה לעצמו, איבר אחר איבר - פיזיותרפיה. אחרי בערך רבע שעה של ריתוק מוחלט, בה העורב הניע כל שריר בגופו הלוך וחזור, הבנתי שאני מאחרת לעבודה. עזבתי, משאירה מאחורי את החלון פתוח לרווחה.

כאשר חזרתי אותו אחר הצהרים, הלכתי מיד לשירותים. רציתי לראות מה עם העורב. הוא כבר לא היה שם ולא היה שום רמז אליו בבית.

פפאיה תמיד נהג לומר שאין ספק שחיית הטוטם שלי היא עורב.

ראשית, כי היו לי הרבה מפגשים מוזרים עם עורבים במהלך השנים. כמו הפעם ההיא שעורב עף כל כך קרוב לאוזני, שיכולתי להרגיש את כנפו מכה בה. או הפעם שבה הלכתי בפארק בלילה, ולהקת עורבים קראה כל כך חזק שמצאתי את עצמי רצה. או הכי גרוע, הפעם שבה עורב צלל ישירות אלי במהירות, קורא, לא מבין שאני מעבר לחלון. שנית, כי טען שיש לי הרבה תכונות “עורביות”. ולבסוף, כי בסיפורים שלי, ישנן הופעות חוזרות ונשנות של עורבים.

עורבים הן ציפורים חכמות ואלגנטיות ויש להן כל כך הרבה תכונות מופלאות, לכן באופן טבעי, קיבלתי את המחמאה.

העורב הגאון הזה הצליח איכשהו לזחול על גחונו אל מקור מים מפוקפק, הוא נכנס לשם לבד עם גוף שבור, עשה לעצמו פיזיותרפיה, התרפא ואז עף דרך החלון.

אני מלאת פליאה. אין בית ספר לציפורים המלמד איך לעוף או לשיר, דרכים לרפא את עצמך במקרי חירום, אין קורסים לבניית קנים למתחילים… איך הם יודעים מה הם עושים, עם מוח הציפור הקטנה שלהם?

יותר מזה, הם עושים את אותו הדבר, דור אחר דור, בלי שום צורך בהדרכה. לעולם לא אצליח להבין.

עורבים ונפלאות | מוריה בצלאל

"Open here I flung the shutter, when, with many a flirt and flutter,

In there stepped a stately Raven of the saintly days of yore;

Not the least obeisance made he; not a minute stopped or stayed he;

But, with mien of lord or lady, perched above my chamber door—

Perched upon a bust of Pallas just above my chamber door—

Perched, and sat, and nothing more."

The Raven

Edgar Allen Poe

שמי כוכבים

המעבר לעיירה קטנה במדבר הדרום אפריקאי היא כנראה ההחלטה הכי נבונה שיכולנו ט' ואני לקבל. הימים שמשיים, הלילות קרירים, והנופים תמיד עוצרי נשימה. הדבר הראשון שעשינו כשהגענו לנסיך אלברט היה להשכיר אופניים לחודש. השגנו זוג אופני הרים במחיר מצחיק. התיירות בנסיך אלברט היא מה שמחזיק את הכלכלה של רוב מוחלט של התושבים ביחד. למרות שהקורונה מעולם לא הגיעה לנסיך אלברט, שדות התעופה הסגורים שגרמו לאובדן התיירות הבינלאומית, הצניחה את המחירים.

כבר שבועיים שאנחנו בנסיך אלברט, וט’ ואני הספקנו להתוודע לכמה וכמה מהמקומיים. כולם כאלה חברותיים. כשאתה הולך ברחוב או רוכב על האופניים, אנשים אומרים לך שלום או מהנהנים. זה נותן תחושת שייכות. אני חושבת שמאוד מהר התרגלו לנוכחותנו. ט' ואני יוצאים לרכיבה כל בוקר. יש הרבה מקומות מעניינים, ואנחנו נהנים לפתוח ככה את היום.

יום אחד, בעודנו בחנות הצדקה, החנוונית סיפרה לנו שעזבה את קייפטאון לפני שנתיים. במהלך השבוע הראשון שלה בנסיך אלברט, החליטה שהיא לעולם לא עוזבת. הסכמתי איתה שיש לעיירה הרבה קסם, אבל לעולם לא הייתי אומרת לעולם. מהניסיון שלי, להישאר במקום אחד לנצח יכול לגרום לך לפספס את הקסם.

ביום שלישי למשל, היה בראאי (על האש דרום אפריקאי) שאורגן על ידי כמה מאנשי העיירה, וגם אנחנו הוזמנו. הרשינו לעצמנו להתכנס למרות ההנחיות האוסרות על כך. נראה שהמקומיים כאן כל כך רגילים לנוף ההררי המיוחד, שהם לא לקחו אותו בחשבון כשבחרו מיקום לבראאי. נסענו חצי שעה על שביל עפר אל ההרים, רק בשביל לשבת ליד ביתן בכוך מוקף עצים. שני צעדים לכל כיוון יחשוף נוף אל ההרים, שבשקיעה הלכו והאדימו. מכל השטח הענק שהיה להם, הם בחרו לשבת בזה שממנו לא ניתן לראות דבר.

אבל לא כולם שוכחים את הקסם. בדרך חזרה עצרנו את הרכב בצדו של שביל החצץ עם זוג חברים. חברה של ט' מימי בית הספר, בן זוגה והילדה המתוקה שלהם. ישבנו על הגג של הרכב והסתכלנו קצת על הכוכבים. הנסיך אלברט מפורסמת בהזדמנויות הצפייה בכוכבים שבשמיים שלה, ובגלל האוויר היבש, יש כאן ממוצע של חמישה לילות חסרי עננים בשבוע. אנשים מגיעים לכאן מכל העולם כדי לצפות בשמי הכוכבים של הקארו. כמה ממתקני המחקר הבינלאומי לחקר החלל הגדולים בעולם נמצאים סביב, מלאים במאות טלסקופים. הכוכבים בנסיך אלברט הם מחזה יוצא דופן. הם עוטפים את השמים, ושביל החלב פרוש מעל ראשך. הירח נמוך כל כך שנראה שהוא יכול להיעלם בכל רגע, כך שכמה שתביט יותר גבוה, יש יותר כוכבים.

 אני מתגעגעת לארץ, לבית, אבל מכל המקומות שבהם יכולתי להיות תקועה, אני מרגישה בת מזל על היותי כאן. תחת כוכבי הקליין קארו.

שמי כוכבים | מוריה בצלאל