• מוריה בצלאל

עורבים ונפלאות

עודכן ב: 10 יול 2020

לפני שבוע, ישבנו ט' ואני בבית קפה. מקומות בנסיך אלברט רק מתחילים לאפשר את הישיבה בחוץ, אבל ט' ואני ביקשנו בנימוס ויש לנו פרצוף יפה. בבית הקפה הזה, יש גינה גדולה מאחורה עם עצים ואגם קטן, מנותק מהרחוב, מהתנועה ותודה לאל, מאוכפי החוק.

שתינו את הקפה שלנו ולא הסרנו את העיניים מציפור אחת מעניינת, שבנתה את הקן שלה. הקן היה תלוי מהעץ כמו שק אגרוף. חלקו העליון היה עשוי עלים יבשים, חלקו התחתון ירוק וטרי. באותו יום, הרוחות התחזקו והציפור כנראה רצתה לבצע כמה חיזוקים לקראת החורף.

לאחר צפייה ממושכת, התקרבנו אל האגם. בחור נוסף עמד שם. נראה שהוא ידע הרבה על הציפורים האלו, אולי היה צפר או שפשוט מצא אותן מרתקות. הוא הסביר לנו שזה האגור רעול הפנים. הם נפוצים מאוד בדרום אפריקה, בעיקר באזורים חצי מדבריים כמו הנסיך אלברט. הזכרים הם אלה שבונים את הקן, הסביר הבחור. הזכרים יפים, הם צהובים עם פנים שחורות ועיניים אדומות. יש להם כמה בנות זוג והם בונים רצף של קנים, לרוב 25 בכל עונה. הם סורגים את קינם בעיקר מקנים או מעשב ולרוב מעל מקור מים. לאחר שהזכר משלים את בניית הקן, תבוא הנקבה ותסרוק אותו. אם היא מתאכזבת מעבודת הקבלנות, היא תתעופף משם והזכר יאלץ לבנות קן חדש. זאת הגישה. אם ימצא חן בעיניה, תיכנס. הם ישתו כוס יין איכותי ביחד ויחיו באושר ועושר. בתור דון חואן של הציפורים, הוא יצטרך להמשיך לבקר את הנשים האחרות שלו בבתים האחרים שלו, ואת כל התינוקות לתפארת מאמא אחרת.

חשבתי שזה היה מרתק. לצפות באגור בונה את הקן זה קצת כמו לצפות בהולנדי בונה את בית הבוץ שלו. ההבדל הוא שהאגור עשה זאת בעזרת מקור בלבד. הוא גם היה בררן. כשהעשב לא התאים, זרק אותו למים ועף לחפש חדש. הוא יכנס לקן לכמה דקות ארוכות, רק על מנת לוודא שהעלים קשורים טוב זה בזה. בניית בית זו לא בדיחה.

זו לא הציפור המרתקת היחידה שבה נתקלתי בעודי בדרום אפריקה. ראיתי את ציפור סוכר המפרץ, קנרית פרוטיאה וקנרית היער, את החוברה והאררי השחורים והרבה אחרים. מעולם לא התעניינתי בציפורים באופן מיוחד, אבל המחזה הזה גרם לי לחשוב על עורב הפלא שלי, שסביר להניח עדיין חי ובועט; זה קרה לפני ארבע שנים.

חזרתי לדירתי אחרי סוף שבוע אצל המשפחה. סוף שבוע אצל המשפחה הוא תמיד מתיש, ושלי גם כרוך בשעה נסיעה חזור, לרוב בשעה מאוחרת.

מהסלון שלי, היתה דלת הזזה מזכוכית המובילה למרפסת. כשנכנסתי, תפס את עיניי דבר-מה שחור מעל המסילה העליונה. המחשבה הראשונה שעברה לי בראש, אל תשאלו אותי למה, זו ערימת פיח. אבל לא, זו היתה ציפור. אחרי כמה שניות הבנתי שמדובר בעורב, יושב מקופל. הוא נראה כמת.

לקחתי כסא ועליתי לבדוק. העיניים שלו מצמצו לאט. רואים שהיה עייף, אומלל, רעב וצמא. ירדתי מהכסא, מילאתי כלי קטן במים, חתכתי פרוסת לחם ועליתי בחזרה. הנחתי אותם בזהירות מול המקור שלו.

עשיתי חיפוש לוטרינרים שעושים ביקורי בית, והשארתי הודעה לאחד מהם. לאחר כשעה, חזרתי וראיתי שהוא לא נגע באוכל. החלטתי שהוא צריך מוטיבציה להמריא. ידעתי שספר מוטיבציה של רוברט קיוסאקי או קלטת של אריק תומס לא יעזרו. כי זו ציפור. הוא כנראה לא ניסה בכלל כי היה מבוהל. הוא היה בתוך בית של בן אדם. אדם יפיפה, אבל עדיין בן אדם. אם אני הייתי תקועה בתוך ביתו של ענק אלים חובב-רובים, גם אני הייתי מפחדת. אז לקחתי מגבת ובשקט התקרבתי, ניסיתי להרים אותו. רציתי להניח אותו במרפסת כדי שיפחד פחות ואולי ימצא את הכוח לעוף. לא ידעתי מה עוד אוכל לעשות.

שיבורכו הידיים האלה המלטפות את חתולתי, העורב הגיב באימה ונופף בכנפיו בפראות. הוא התרומם קצת, ואז צנח ונחת מאחורי הספה בחוסר יציבות.

גם אני נבהלתי. בהלה היא דבר מדבק וידעתי לא להתעסק עם עורבים. ירדתי לבדוק מה שלומו. הוא עדיין נשם. הורדתי את המים והלחם והנחתי לידו מאחורי הספה. לאחר מכן הלכתי לבדוק אם הוטרינר חזר אלי. הוא לא. זה היה יום שבת בערב.

דאגתי שכל החלונות והדלת למרפסת פתוחים כדי שאם יתרפא בדרך נס, יוכל לעוף החוצה. נעלתי את החתולה הסקרנית שלי בחדרי עם הארגז שלה, כדי שתפסיק לנסות לצוד טרף שכבר גוסס, והלכתי לישון.

אני יודעת מה אתם חושבים. עורב, בשיא חייו, לא הצליח לעוף בתוך דירה חיפאית קטנה מהחלון אל הספה. זה, רבותיי, השלב שבו צריך לארוז את השאפתנות ולסיים את היום. לא עורב הפלא שלי.

למחרת בבוקר, עם קורי שינה עוד בעיניים, הלכתי להציץ מאחורי הספה. המים והלחם היו שם, בדיוק איפה שהשארתי אותם, אבל העורב נעלם.

מצאתי את עצמי מסננת, "אל מלא רחמים שוכן במרומים, המצא מנוחה נכונה על כנפי העורב…" היו רק שתי אפשרויות: או שמצא את הכוח ועף אל החופש, או שנחת על האספלט ומת לפני שהספיק לנופף לדירתי לשלום. רצתי למרפסת, הסתכלתי מטה וסקרתי את הרחוב. לא ראיתי שום סימן לגופה של עורב. אולי לא ראיתי אותו, ואולי הצליח להתרחק קצת לפני שהתרסק אל מותו.

מלאה שאלות, הלכתי לשירותים. בכל זאת, רק התעוררתי. רגע לפני שהתיישבתי על האסלה, עיניי חזו במשהו מוזר. בתוך האסלה, שכב לו עורב שחור, לא נע.

שוב, היו רק שתי אפשרויות שיכולתי לחשוב עליהן: או שהחתולה הצליחה איכשהו לצאת מהחדר אתמול בלילה, תקפה אותו וזרקה אותו לאסלה, או שחיפש מקור מים וזחל פנימה בכוחות עצמו. האפשרות הראשונה לא היתה הגיונית, כי כשהתעוררתי החתולה היתה בחדרי והדלת סגורה. האפשרות השניה היתה גם היא לא סבירה, אבל לא היה שום הסבר אחר. בעודי משתינה ברכינה במקלחת, ניסיתי להיזכר בכל ספרי שרלוק הולמס שקראתי. היו הרבה מהם ואף אחד מהם לא כלל פתרון לתעלומה מהסוג הזה. כשסיימתי להשתין ולסקור בראשי את כל תעלומות דויל, חזרתי אל האסלה להסתכל מקרוב. ניסיתי להבין האם הוא מת או חי.

הוקל לי כשזז. אני לא יודעת למה הוקל לי כל כך, אני מניחה שההיכרות העוינת בינינו אמש הותירה התרשמות תת הכרתית של ממש. ואז זה נהיה מעניין, אם זה לא היה עד כה. הכנף הימנית שלו נעה ימינה שמאלה, למטה למעלה. הראש שלו הסתובב ימינה שמאלה, למטה למעלה. הכנף השמאלית. הרגליים. עמדתי שם, רוכנת מעל האסלה כמו נערה ששתתה יותר מדי. בהיתי במחזה ביראת כבוד. לא יכולתי להסיר ממנו את העיניים. עורב הפלא עשה לעצמו, איבר אחר איבר - פיזיותרפיה. אחרי בערך רבע שעה של ריתוק מוחלט, בה העורב הניע כל שריר בגופו הלוך וחזור, הבנתי שאני מאחרת לעבודה. עזבתי, משאירה מאחורי את החלון פתוח לרווחה.

כאשר חזרתי אותו אחר הצהרים, הלכתי מיד לשירותים. רציתי לראות מה עם העורב. הוא כבר לא היה שם ולא היה שום רמז אליו בבית.

פפאיה תמיד נהג לומר שאין ספק שחיית הטוטם שלי היא עורב.

ראשית, כי היו לי הרבה מפגשים מוזרים עם עורבים במהלך השנים. כמו הפעם ההיא שעורב עף כל כך קרוב לאוזני, שיכולתי להרגיש את כנפו מכה בה. או הפעם שבה הלכתי בפארק בלילה, ולהקת עורבים קראה כל כך חזק שמצאתי את עצמי רצה. או הכי גרוע, הפעם שבה עורב צלל ישירות אלי במהירות, קורא, לא מבין שאני מעבר לחלון. שנית, כי טען שיש לי הרבה תכונות “עורביות”. ולבסוף, כי בסיפורים שלי, ישנן הופעות חוזרות ונשנות של עורבים.

עורבים הן ציפורים חכמות ואלגנטיות ויש להן כל כך הרבה תכונות מופלאות, לכן באופן טבעי, קיבלתי את המחמאה.

העורב הגאון הזה הצליח איכשהו לזחול על גחונו אל מקור מים מפוקפק, הוא נכנס לשם לבד עם גוף שבור, עשה לעצמו פיזיותרפיה, התרפא ואז עף דרך החלון.

אני מלאת פליאה. אין בית ספר לציפורים המלמד איך לעוף או לשיר, דרכים לרפא את עצמך במקרי חירום, אין קורסים לבניית קנים למתחילים… איך הם יודעים מה הם עושים, עם מוח הציפור הקטנה שלהם?

יותר מזה, הם עושים את אותו הדבר, דור אחר דור, בלי שום צורך בהדרכה. לעולם לא אצליח להבין.


עורבים ונפלאות | מוריה בצלאל
עורבים ונפלאות | מוריה בצלאל

"Open here I flung the shutter, when, with many a flirt and flutter,

In there stepped a stately Raven of the saintly days of yore;

Not the least obeisance made he; not a minute stopped or stayed he;

But, with mien of lord or lady, perched above my chamber door—

Perched upon a bust of Pallas just above my chamber door—

Perched, and sat, and nothing more."


The Raven

Edgar Allen Poe

13 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

מוריה | בצלאל

מבטיחה לכתוב כמה שורות על הספר לאחר שאסיים עריכה שניה ואגרום לטקסט להיראות כאילו ידעתי מה אני עושה כל הזמן.

עד אז, אתם מוזמנים להירשם לאתר: