לאחרונה הצלחתי למצוא מקלט בעליית הגג. פינה קטנה ליצירה. חזרתי להיות אישה שכותבת רומן. החיים חזרו להיות קרב ארוך טווח בין אדם לדף ריק, בין אדם ל"מה קורה אחר כך?", בין אדם ודמויות בדיוניות בעלות רעיונות אחרים לגבי מה שהם צריכים לעשות.
אבל את הפוסט הזה אני מקלידה מחדר הצורפות שלי. אני עוד לא צורפת, אבל אני מלמדת את עצמי את המלאכה. עוד לפני שהרווחתי את התואר, חדר אורחים בבית החווה קיבל את שמו בעקבות כך.
את הצורפות התחלתי ללמוד בלונדון. גרתי שם עם ט' לכמה חודשים.
ט' חי בסירות קנל מספר לא מבוטל של שנים, בסמוך לפארק ריג'נטס בלבה של לונדון. גרנו שם בשיאו של החורף האירופאי, כפור שנותן לך הרבה זמן להתכרבל בתוך סדין חשמלי ולחשוב על העתיד. היתה לנו תוכנית. השאיפה של שנינו, והחלום אליו דהרנו במהלך השנה האחרונה, היה טיול ואן באמריקה. תכננו לקנות ואן ולטייל בסגנון חופשי, לטרוף את היבשת. העניין הוא שהיו לנו כמה דברים לסיים קודם. תכננתי לחזור לארץ, לסיים את רישיון הנהיגה ולהשלים את בניית הסירה שלי, שהיא חלק ממחקר עבור הרומן שאני כותבת. אז, אחזור ללונדון. ט' בינתיים התעסק בתהליך סגירת העסק שלו, עסק גרנולה בשם Upfull. לאף אחד מאיתנו אין דוד עשיר שמת והשאיר לנו הרבה כסף, ולשנינו אין עבודות יום שגרתיות. היה עלינו לחשוב על אסטרטגיה יצירתית לחיות ולעבוד בדרכים.
למזלנו, שנינו אנשים יצירתיים. ט' הוא צייר, אני כותבת, ועכשיו יש לנו גם פרוייקט משותף.
הרעיון שלנו היה לפתוח עסק של תכשיטים עבודת-יד. תמיד הייתי טובה עם הידיים ואני אוהבת ליצור דברים שונים. בתוכניתנו, אלמד צורפות ואעסוק בייצור, וט' יהיה אחראי לביצועים וניהול כספים. קניתי ציוד צורפות ופתחתי בסדרה של צריבת מתכות והפיכתן לטבעות שרופות, מעוותות ומוזרות-למראה.
בינתיים, ט' המשיך לעבוד בתור פרילנסר, הוא מאמן פיננסי \ מרצה מבקר באוניברסיטה ויועץ עסקי. אני מצאתי גיג זמני בתור הבייביסיטר של הבן של ניל גיימן ואמנדה פאלמר. השכנים והחברים החדשים של ט'. עכשיו היינו בליגה של הגדולים. ילד מתוק ותובעני בשם אש, ששונא אמבטיות ואוהב, נו מה אם לא, ספרים.
כשעזבתי את לונדון, נטשתי מאחור את ציוד התכשיטנות. ידענו שאהיה עסוקה ולא אספיק להמשיך ולתרגל. כשאחזור ללונדון בתוך חודשיים, הסכמנו, אמשיך מאיפה שהפסקתי.
אז חזרתי לארץ המובטחת. נכשלתי לי בכמה מבחני נהיגה, התקדמתי בבניית הסירה ואז, בתוך כמה שבועות, ט' התקשר לספר לי שהוא נוסע לדרום אפריקה לבקר את משפחתו לפני הטיול האמריקאי שלנו. הוא המשיך ואמר שקנה לי כרטיס כדי שאוכל לבוא, לפגוש את המשפחה שלו ולראות את עיר הולדתו, לשבועיים ימים.
שמחתי. רציתי לראות את קייפטאון, העיר בה גדל ט' שלי, וגם הגירוד הבלתי פוסק של הרצון לשינוי החל לעקצץ.
זה היה תחילתו של עידן הקורונה, תחילת מרץ. ארזתי בגדים לשבועיים, נטשתי את סירתי הלא גמורה ורשיוני המתעכב, במחשבה שתוך שבועיים אחזור ואסיים את משימותיי. מה שלא ידענו, ט' ואני, זה שוירוס הקורונה הולך להשתלט לגמרי על כל התכניות שלנו. השמיים נסגרו. ט' רחוק מהסירה שלו, אני רחוקה משלי, ואנחנו שוחים בעולם נגיפי, נלחמים לשמור על הראש מעל המים.
מאז, אתם כבר יודעים מה עברנו. אבל מה שלא סיפרתי לכם זה שיום לפני שנסענו לנסיך אלברט, בניסיון לתפוס מעט שליטה על גורלנו, הלכתי לחנות אספקה לצורפים. קניתי, בפעם השנייה בשנה האחרונה, את כל הציוד הנדרש על מנת לתרגל את הצורפות המאותגרת שלי. הגענו למסקנה שהזמן לא יעצור רק כי חיינו עומדים מלכת, ושעלינו לנצל את המצב לטובת העסק שאנו יולדים.
השגתי את הציוד בקלות, שני הדברים שהיה יותר קשה להשיג הם כסף ומבער; שני פריטים די חיוניים. בימים האלה, כסף נהיה היקר ביותר בשלוש השנים האחרונות, וקשה להשגה, בעיקר מהעיירה הקטנה בה אנו שוהים.
בנסיך אלברט יש חנות לחומרי בניין ושם הזמנתי מבער. הגיע לאוזנינו שאשתו של בעל החנות היא צורפת. ביקשתי ממנו את מספר הטלפון שלה, מתוך מחשבה שכדאי לפטפט איתה. לראות אם יש לה מידע שיעזור לי להשיג חומר גלם. גם היא וגם בעלה לא הועילו לנו. היא רק אמרה לי להזמין מקייפטאון ושכאן לא אמצא כלום. בעלה שכח להזמין לי את המבער. תודה רבה, שכנים.
ט' ואני החלטנו לקחת את העניינים לידינו. עשיתי צלילה עמוקה באינטרנט, לקח זמן אבל הצלחתי לשים את ידיי הגרגרניות על מתכות. מבער, מצד שני, התברר כמצרך נדיר. לקחנו את הרכב ונסענו לעיירה סמוכה, רק שעה וחצי נסיעה במעבר בין הרי סווארברג, אתר מורשת עולמית של אונסק"ו. זה היה מסע עוצר נשימה. ברוכים הבאים לאודשורן. קנינו מבער, שילמנו עבור הכסף דרך הבנק ואכלנו ארוחת צהריים נחמדה בין עמק לחוות יענים. אז נשאר לנו רק לחכות שהכסף יגיע.
ההזמנה התעכבה, אבל אתמול בבוקר הגיע ההולנדי אל הבית ואמר שהגיעה לנו חבילה בדואר.
זו היתה חבילה קטנה בהתחשב באורך העיכוב שהיא גרמה לנו. מאז שהגענו לנסיך אלברט והעמסנו את חדר הצורפות בציוד, לא יכולתי להתחיל לצרוף. ישבנו בסלון ובהינו בחבילה. שנינו הרגשנו שהחומר האמורפי הזה בקרוב יהיה הצעד הראשון לקראת העסק שלנו.
אחרי כל מה שעברנו ועם המציאות שנכפתה עלינו, היינו צריכים ניצחון.
עכשיו נותר רק לקוות שיש לי כישרון ושלא אמצא את עצמי מכוסה כוויות, נחנקת באבקת כסף. זה יהיה עדכון מביך. בהצלחה מוריה.