את הימים האחרונים בנסיך אלברט, בילינו עם נוירון שהגיע לבקר אותנו. בשעת בוקר מוקדמת של יום שישי נפרדנו מההולנדי, מנוירון שחזר לקייפטאון ומעוד כמה תושבים מהעיירה, קנינו גרבי צמר חמות - ונסענו.
הרגשתי קצת כמו דמות ממערבון. אנחנו הזוג העשיר שהגיע לעיירה ענייה, הוציא בה מכספו והתחבר לתושבים, ואז עזב בגניחות מנוע בעוד נשות העיירה מנופפות בממחטותיהן, והילדים רצים אחרי הרכב המאיץ הנעלם אל האופק. כמובן שזה לא היה אפילו קרוב למציאות, אבל נתתי לדמיון שלי להתפרע.
נסענו במשך שמונה שעות לכיוון צפון-מזרח, בעודנו מאזינים לספר-שמע Long Walk to Freedom מאת נלסון מנדלה, שמספר על הרבה מהכפרים בהם עברנו. עצרנו מספר פעמים כדי להביט בנוף או לחפש מטאוריטים. בסופו של דבר, השארנו מאחורינו את הכף המערבית. שהינו לילה אחד בעיירה קטנה בשם דורדרכט שבמחוז הכף המזרחי, השוכנת בין הרי הסטורמברג. הגענו לשם בלילה ולנו במלון קטן. היה קר באותו לילה, ומיזוג האוויר לא חימם את החדר, אם כי סיפק לנו בטובו רעש מרגיז שליווה את חלומותינו במהלך הלילה. מזל שהיו לנו גרבי צמר חמות.
יצאנו מוקדם למחרת בבוקר, קנינו קפה בדרך והמשכנו צפונה. עצרנו בעיירה בשם אליוט כדי לאזור כוחות ולאכול את ארוחת הבוקר והקפה הטובים ביותר שטעמתי במשך זמן מה. עברנו דרך עיירות קטנות וצבעוניות של אנשי טוסה, שם ט' סיפר לי את סיפורו המרתק של סבו. את שנות הרפואה המוקדמות שלו בילה בכפר לא רחוק משם בשם סולנמקה, שלטענתו היתה התקופה המאושרת ביותר בחייו. לפי ההצצה הזריזה באזור, יכולתי לראות למה. כנערה עירונית, הוקסמתי מהפשטות היום-יומית שלהם. ט' נורא רצה לבקר בכפר הזה באמצע שום מקום ולראות את המקום בו סבו חווה את צעירותו. הרצון היה חזק, אבל הרכב העירוני שלנו לא. חוץ מזה, היינו צריכים להגיע להרים לפני שיחשיך.
כשעה לפני השקיעה, הרי הדרקנסברג החלו להופיע ממרחק. שכבות על שכבות של סלעים, אדמה וירוק, מרקמים שהשתנו עם כל תזוזה שלנו ושל השמש. גובהם משרה יראת כבוד. התקרבנו אליהם, נרגשים. ההרים האלה יפים יותר משיכולתי לדמיין.
את פנינו קיבל בעל הבית - איש נעים-הליכות בעל הערות וגינונים סקסיסטיים וגזעניים שגרמו לנו להרגיש לא בנוח. הבה נקרא לו לבנבן, אני לא חושבת שיפריע לו. הוא הציג אותנו בפני המנקה בתור ה"בוס" ו"מאדאם" החדשים שלה, ורצינו לקבור את עצמנו. היא יכולה להיות אמא שלנו.
עם זאת, בגאווה רבה הוא תיאר כיצד הבן שלו היה הטייס הפרטי של הנשיא מנדלה. אני מניחה שהגבולות בין שחור ללבן מיטשטשים ככל שמתקרבים לבית הנשיא.
הבית גדול ומואר, בעל חלונות ענקיים, נקי ומצוחצח כמעט כאילו היה שייך לנאצי. (אופס, סליחה). אבל בבוקר, תחושותינו השתנו.
חיכינו בקוצר רוח לעזוב את הנסיך אלברט. אהבנו את העיירה ההיא, אבל הבית של ההולנדי היה פחות נוח, קר ובעל אח שעישנה את כל הבית וחנקה אותנו. הבית של לבנבן היה נעים וחם בהרבה, עם אח הרבה יותר טובה וזריחות מדהימות מחלון חדר השינה. בכל זאת, התחושה הכבדה בבטן לא עזבה אותנו. מרגע שהגענו, לא הפסקנו להזיז עניינים, להתמקם, לעשות קניות וסידורים תוך הקפדה על ההתחייבויות של העבודות שלנו. לא היתה לנו דקה לנשום. אבל אני מניחה שהסיבה העיקרית היתה עמוקה יותר. כאילו נפלה עלינו ההבנה שאנחנו לגמרי לבד, באמצע שום-מקום, רחוק מכל אדם שאנחנו מכירים בעולם נגוע. כל מה שיש לנו הם חיבור אינטרנט גרוע, ביטוח בריאות שפג תוקפו והאחד את השניה.
אחרי כל הזמן הזה ועם כל מה שעברנו, הפנמנו שאנחנו לא ההרפתקנים האמיצים ביותר. קשה להודות, אבל אני חושבת שאנחנו צריכים לפעמים זמן להסתגל. בחלק מהמקומות, יותר מאחרים.
תודה לאל שיש לנו גרבי צמר חמות.
