החזרה לכף המערבי

לפני שבועיים, ט' ואני היינו בבית חיפושיות כפרי בדרקנסברג גרדנס, שבהרי הדרקנסברג הדרומיים. המקום יפיפה, השהות היתה מאתגרת.

יצאנו אל ההרים למספר הייקים, נתקלנו בנהר סודי על גדתו נרדמנו תחת השמש, ואפילו מצאנו את מערת הבושמנים. הבושמנים הם שבט של נוודים, ציידים ולקטים בשם "סן", שהם גם התושבים הקדומים ביותר בדרום אפריקה. במערה הזו מצאנו ציורי קיר בני מאות שנים.

מערת הבושמנים

הרשו לי להגיד לכם, אתם מכירים שאתם הולכים למוזיאון, והנשימה שלכם נעתקת עוד לפני שנכנסתם, על כמה שהגינה מטופחת ויפה? אז מוזיאונים מטפחים את הטבע שלהם, אבל הטבע לא נוגע באמנות שלו. למעשה, הוא אפילו לא משויץ בה. מה שהופך אותה למדהימה כל כך. אתה עומד שם ביראת כבוד. נחשף שם סיפור לנגד עינינו, וההנחות שלנו בנו עלילה. זה היה מרשים יותר מגרפיטי, כל כך הרבה פחות דרמטי. איך יכול להיות שאנשים שחיים בתוך הפרא, הם פחות דרמטיים מאמני רחוב, אין לי מושג.

יצאנו מבית החיפושיות ומקוואזולו-נטאל בתחושת הקלה, אל הלא נודע. הקלה, כי היו בעיות בבית הזה, ודי רצינו להמשיך הלאה. אל הלא נודע, כי לא ידענו, גם ביום שבו עזבנו, לאן מועדות פנינו.

עצרנו בדרך בבית קפה עם ווייפיי, לחפש מקום לינה, ומצאנו בית הארחה בעיירה בוויילד קוסט בשם קופי ביי. חזרנו להונדה של אמא של ט', בת הלוויה האמינה ביותר שלנו. אנחנו קוראים לה לה-די-דה.

בדרך, המשכנו להאזין לאוטוביוגרפיה של נלסון מנדלה, Long Walk to Freedom, והתרגשנו בכל פעם שעברנו במקומות שהזכיר בספרו. עצרנו גם בעיירת הולדתו, קונו, והצצנו אל ביתו כמו שני סוטים.

החור בקיר

לאחר כשש שעות נסיעה, קיבל את פנינו הכף המזרחי. קופי ביי זו קהילה פצפונת, ובכל זאת, יש הרבה מה לראות. הגבעות המתפתלות, החופים היפים והאוקיינוסים הנפגשים עם הנהרות, בקתות עגולות מקש בבנייה המסורתית של אנשי הקוסה ורחובות מלאים בשוורים ועיזים. החור בקיר, בו המים יצרו טבעת טבעית בתוך הקיר הסלעי.

נשארנו שם יומיים. היו שם אנשים נחמדים מאוד, כמו בעלי המקום ומספר האורחים הדל שיצא לנו לפגוש. אבל היו גם טיפוסים פחות נעימים, טיפוסים שמנסים לחיות במסגרת האמצעים הכלכליים שלהם, גם אם זה אומר שהם צריכים להשתמש בכסף ובזמן של אנשים אחרים לשם כך. בחור מחוספס למראה עם עיניים מזוגגות שמציע לפקוח עין על הרכב שלך בתמורה לכסף, למרות שהוא חונה מעבר לגדר פרטית, ואתה תוהה האם ילך לקרוא לחברים שלו במידה ותסרב. בחורה שהיא אחת מני רבות, אלה שתוכל למצוא בכל מקום תיירותי בעולם, שנושאות איתן שקים של צמידים חסרי ערך, אבל לא נושאת איתה הבנה בסיסית של המילים, "לא, תודה."

כמובן שכל אחד שם מנסה את המירב כדי להתפרנס, אני מבינה את זה. יש שעושים את זה לא נכון. דייג אחד עבר ליד הבקתה שלנו והציע למכור לנו חמישה לנגוסטינים ב200 ראנד. ט' הציע לו מאה עבור שניים, והבחור סירב.

"אני מציע לך כאן עסקה טובה יותר." ט' ניסה להסביר. הבחור הרהר בזה כמה רגעים, בעודו מחזיק את הסרטנים המסכנים מהזקנקנים שלהם. הם הזיזו את רגליהם ברעדה כאילו מנסים להסביר ללוכדם את המתמטיקה הפשוטה. לבסוף, הוא הסכים בהיסוס.

דוגמא נוספת היא בחור אחד שפגש אותנו בדרך, וסירב להרפות.

זה היה ביום השני שלנו בקופי ביי, אותו בילינו בעיקר בצעידה. רצינו ללכת אל העיירה השכנה, מדומבי, שהדרך אליה ברגל כרוכה בחציית נהר עם מעבורת נוסעים של סירת משוטים שנקראת "פיירי". בדרכנו אל נהר מטטה, הליכה איטית של שלוש שעות עם עצירות והתפעלות מהנוף, פגשנו בחור שאמר שהוא גר במדומבי וגם הוא הולך אל המעבורת. שנינו היינו קצת נרגזים כי ידענו שבתור לא מקומיים, הרבה ניסיונות להרוויח כסף יעברו דרכנו. בהתחלה, הוא רק פטפט איתנו, טיפוס מונפש עם משקפי שמש צהובים ניאוניים, קצת מתיש אבל לא מזיק. אחרי שהגענו לנהר, ט' נתן למשיט המעבורת 20 ראנד. מישהי מאנשי הצוות בבית ההארחה, אמרה לנו שהמחיר הוא 8  לאדם, אז הוא ביקש ממנו בנחמדות לשמור את העודף.

"חסר לך." אמר לנו המשיט בעדינות.

היה לנו רק שטר של 100, ולמשיט לא היה מספיק עודף. הדרך היחידה לפתור את הבעיה היתה לשלם עבור הפטפטן שהצטרף אלינו, מה שהביא אותו לחשוב, וואלה! מצאתי לי חברים עשירים. הוא המשיך איתנו על קו החוף עוד כחמש-עשרה דקות לפני שהתייאש מלנסות להוציא מאיתנו עוד כסף, והמשיך ונעלם אל האופק בהליכה מהירה. בעודו מתרחק, חשבתי, איזה גבר אמיץ. הוא מתעורר כל בוקר, מסתובב ומנסה שיטות חדשות ובלתי יעילות להרוויח את לחמו. לפי סיפור חייו, הוא בנה את עצמו מכלום למצב של עוני קיצוני. לפחות הוא יוצא ועושה משהו. לא יושב וכותב על דברים שהוא כבר עשה.

הלכנו עוד כשעתיים למדומבי, ושם שתינו את הבירה הטובה בחיי. לא כי היתה משהו מיוחד, אלא כי היינו מותשים. אחרי חודש שלם בבית החיפושיות שבו כל יציאה מהבית דרשה לקחת את הרכב, צעדנו יום שלם. לא היינו בכושר כפי שחשבנו.

ההגעה לנהר מטטה

באותו לילה ישנו מאוחר. ט' הכין את הלנגוסטינים שלו, וכמובן שכאשר אני רואה אדם עובד אני לא יכולה להישאר אדישה. עמדתי לידו עם יד אחת בכיס וכוס יין בשנייה וזרקתי לו הערות חסרות תועלת. אכלנו ארוחת ערב ושתינו אל תוך הלילה עם האורחים האחרים ואנשי הצוות סביב המדורה. למחרת בבוקר, התעוררנו מוקדם כדי לחזור ללה-די-דה ואל הדרכים.

הפעם - קינג וויליאמס טאון. עוד עיירה בדרך, בה לנו בבית הארחה. מחיר סביר ללינה וארוחת בוקר קרה של שתי ביצים שסביר להניח, טוגנו יום קודם. הן הוגשו לפני הקפה, בליווי הבעה מופתעת מצד המארחת על שאנחנו בכלל שואלים על קפה. כל חוויית הבוקר היתה סוריאליסטית, ומצאנו אותה משעשעת למדי.

משם המשכנו לעיירת גולשים מפורסמת במרחק של ארבע שעות נסיעה - ג'פרי'ס ביי. מצאנו מלון עם חדר פאנסי במיוחד, והצלחנו למקח דרכנו אליו במחיר של חדר רגיל. עם כל הזוועות שהקורונה העבירה על כולנו, אני חייבת להודות שהיא לפחות מספקת הנחות מצויינות. נשארנו שלושה לילות וחיינו כמו מלכים.

לאחר מכן המשכנו לכיוון פלטנברג ביי, משכננו החדש לחודש הקרוב. בדרך, עצרנו בנייצ'רס ואלי. זו שמורת טבע על החוף, בה יש מקומות מדהימים לבקר בהם. ט' ואני הלכנו לאורך החוף הסלעי, שהפך צר יותר ויותר. הוא רצה לראות את הנחל שמעבר לסלעים, מקום בו ביקר שנים קודם לכן, אבל לא ידע שכמעט בלתי אפשרי לחצות את הסלעים בשעת גאות. בשלב מסוים, נאלצנו לחזור.

ברגע האחרון, בעודנו בדירת אירבנב, כמעט נואשים למצוא מקום להשכיר לחודש, מצאנו דירה מרווחת, עם מרפסת גדולה המשקיפה אל האוקיינוס ההודי.

החזרה לכף המערבי, באופן מוזר, מרגישה כמו חזרה לסוג של בית ונוחות. שששש. אל תספרו לכף המערבי, אבל אני חושבת שנישאר כאן עד שנוכל לתפוס טיסה ולהמשיך הלאה.