כאב לב

הייתי כל כך עסוקה בנדודים, מעבר והתאקלמות בנסיך אלברט, שאני מתביישת לומר שתאריך משמעותי, שבכל שנה מאז 2014 גורם לגוש כאב להצטבר בגרוני, נשכח לגמרי מזכרוני.

ה6 ליוני בא והלך, ואיתו יום פטירתו של חבר אהוב.

מכל האנשים שנכנסו ויצאו מחיי, רק אחד הצליח לשמור על מקומו בעשור האחרון. חבר יקר, נקרא לו פפאיה.

זה קרה כשהייתי בעבודה. עבדתי באותם ימים במאפיה, בתור אופה ובריסטה. הקצפתי חלב כאשר פפאיה התקשר, קולו קשיח, “מתן שתה כדורים. הוא ניסה להתאבד.”

מתן היה בן הזוג של פפאיה למשך תקופה לא מבוטלת של כמעט שנה. כך התוודעתי אליו. אני עדיין זוכרת את היום שבו נסעתי לירושלים על מנת לפגוש אותו לראשונה, שנתיים קודם. פפאיה תיאר לי אותו בטלפון, "הוא חמוד, אבל הוא קצת שיפוטי. אל תרגישי רע אם הוא לא מחבב אותך, הוא לא חיבב אף אחד שהצגתי לו עד עכשיו."

נפגשנו בשוק מחנה יהודה ופפאיה עשה בינינו היכרות זריזה. זריזה, כי זה היה יום שישי, והיינו חייבים להספיק לעשות קניות לקראת סוף השבוע. בעודנו עוברים מדוכן לדוכן, מתן השפיל את מבטו בזלזול אל אינספור התכשיטים המעוצבים עבור תיירים. התבדחנו על כך. בזמן שפפאיה האיץ בנו לעזור לו לבחור לחם טרי, אורז ועוגיות תמרים, גיליתי שלמתן יש חוש הומור נהדר. בשעת הסגירה הלכנו לירקנים. בשעה הזו ביום שישי, היינו אוספים את הפירות והירקות הנזרקים ונותרים פזורים עבור נזקקים. העמסנו ירקות, החל מקייל טרי ועד עגבניות שרי, תפוחי פינק ליידי פריכים ובננות, ואז המשכנו לדירה של פפאיה.

כל כך נהנינו מהפטפטת, הצחוקים והדיונים שלא שמנו לב כמה מהר הזמן עבר. בתוך שעות ספורות, הלילה ירד ואנחנו עדיין מקשקשים במרפסת ומעשנים עד השעות הקטנות. מתן ואני נכנסנו למטבח והשתלטנו לפפאיה על הארונות, פותחים אותם בזה אחר זה תוך חיפוש אחר כל דבר שיוכל לשמש כמאנצ'. פפאיה עקב אחרינו, העיר שהאוכל שייך לשותפיו וביקש שנפסיק. לא היינו במצב רוח של הקשבה. העמסנו שניצל מן הצומח בתוך פיתה, זרקנו פנימה כל מה שיכולנו למצוא, ולנגיעה אחרונה, חרדל-יתר ורטבים.

למחרת בערב, אחרי שמתן פרש, פפאיה אמר לי שהוא סוף סוף מצא אחד מחבריו שמתן אוהב.

כששמעתי את החדשות, חלב חם השפריץ מהכד וכיסה בדקירות חום את פניי וזרועותיי כשאיבדתי אחיזה. התעשתתי ושאלתי, “מה קורה איתו עכשיו?”

“אני לא יודע, אני אחזור אליך.” הוא ניתק.

אני לא יודעת מה קרה אחרי שיחת הטלפון, אני רק זוכרת שאיכשהו המשכתי לעבוד. אני זוכרת ששמעתי במעורפל את המנהל שלי אומר לי כמה דברים, הנהנתי אבל לא יכולתי להבין מה נאמר. אני רק יודעת שהראש שלי הסתחרר. זה היה יום שישי והתחלתי לחשב בראשי, תוך כדי עבודה, כמה זמן ייקח לי להגיע לירושלים והאם עוד תהיה תחבורה ציבורית.

לירושלים ולי היתה כבר אז היסטוריה, ומ' מילא אותה בבילויים ותענוגות. שנה קודם לכן, סיבלטתי דירה בירושלים למשך חודשיים על מנת להתנתק קצת מהמציאות ולהתעסק בכתיבת הרומן שלי. המטרה היתה להתנתק, אבל בגלל שאני אדם כל כך פרקטי, מצאתי לנכון להתאכלס דווקא בעיר שבה גרים שניים מחבריי הטובים, פפאיה ומתן. היינו מבלים הרבה ביחד, בעיקר בסופי השבוע שהתחילו במחנה יהודה. נשארתי לעתים קרובות לישון בדירתו של פפאיה. בזמן ההוא, מתן כבר נחשב כשותף בדירה, למרות שרשמית מעולם לא עבר לשם. יום אחד אפילו הביא חתולה לדירה וגידל אותה - גורה שחורה מתוקה בשם אלישבע, שבתוך זמן קצר כבשה את לב כולם, בדומה לבעליה. עם הזמן, התראינו יום יום. דירתי הפכה לבית הקפה הפרטי שלהם. בבקרים, כאשר פפאיה בעבודה, מתן היה מגיע לקפה לדבר על מערכת היחסים ביניהם.

"הוא לא מקשיב אני אומר לו שמשהו מציק לי, בשיא העדינות. ואז, הוא עושה לי דווקא ובודק שאני מסתכל ועושה שוב את אותו הדבר, בכוונה. הוא חושב שזה בצחוק אבל זה מעצבן."

בשעות אחר הצהריים, כשמ' היה חוטף שנ"צ, פפאיה היה מגיע לכוס קפה זריזה ומדבר על כך שהוא יודע שמתן לא מאושר ממנו, אבל הוא לא יודע מה לעשות עם ה"עקרב" הזה.

עם הזמן החולף, למדתי להכיר את הכעסים שלהם, את האהבה ביניהם ואת החולשות והעוצמות של זוגיות. אני כותבת, אני אוהבת לראות דברים שהדמויות לא יודעות, אבל הקהל מבין.

התקשרתי למתן, ואין תשובה. ניחשתי שהוא בטיפול נמרץ והתקשרתי שוב לפפאיה.

“אני מתחרפנת כאן. נו מה קורה?”

“הוא מת."

לא הצלחתי להגיב. אני זוכרת שצנחתי למטה לאט, היד שהחזיקה את הטלפון עכשיו כיסתה את פי. המנהל שלי רכן אלי ושאל מה קרה, לקח את הטלפון ושאל את פפאיה מי הוא ומה הוא אמר לי. אני זוכרת שהייתי חסרת תחושה, ושבאותו הרגע סיימתי את המשמרת ונסעתי לירושלים.

אני זוכרת את הדרך במעורפל, איך דמעתי בתחנת אוטובוס באמצע שום מקום וזוג היפים שאלו אם אני צריכה עזרה. אני זוכרת ששמעתי שיר של אדי וודר, Without You, פעמיים או שלוש בנסיעה ובערך כל דקה פפאיה התקשר ושאל איפה אני. כמובן, לא היה הרבה לעדכן מאז הדקה הקודמת, אבל אני מניחה שהוא היה צריך מישהו לדבר איתו. בראשי עבר יום האתמול. מתן מצא דירה משלו בירושלים, ובאותה התקופה, משפחתו גם כן עברה דירה, ממש במקרה במרחק רחוב אחד מהמאפיה בה עבדתי.

יום לפני מותו, הוא נשאר אצל הוריו ובאותו הערב התקשר לבקש שאספר אותו כי השיער שלו "משתולל". סיפרתי אותו, פיטפטנו קצת וזה הכל. יום למחרת הוא נסע לירושלים, ללילה הראשון בדירה החדשה. הדירה שבה נפטר.

כשהגעתי לירושלים, פפאיה חיכה לי בתחנה המרכזית. הוא היה שבור. כשראה אותי נתן לי חיבוק שקט. הוא לא בכה. פפאיה לא בוכה, הוא שולט על רגשותיו או מעביר נושא, אבל לעולם לא בוכה. הוא רק אמר, "אני רעב."

הלכנו למחנה יהודה, כמובן. עשינו קצת קניות ואספנו את הירקות שהירקנים זרקו בסוף היום. משם המשכנו לדירה של פפאיה.

אחרי שאכלנו, ישבנו במרפסת ופפאיה סיפר לי את כל הסיפור.

ערב לאחר שסיפרתי את מתן, הוא התקשר לפפאיה מדירתו החדשה ושאל אם הוא רוצה לקפוץ.

“לא בא לי.” אמר פפאיה, “אבוא מחר.”

לרוב, היו מבלים את הערב ביחד ובאותו היום, סיפר לי פפאיה, לא התחשק לו להיות איתו. מתן דרש המון אנרגיה, אהב להתפנק ולהרגיש אהוב.

“נו פליז… אני לא מרגיש טוב. תאהב אותי.” אמר לו מתן.

“אני אוהב, אבל לא בא לי לבוא היום.” סיים פפאיה את השיחה.

אחרי כמה דקות הוא קיבל מסרון ממתן: “אני לא מרגיש טוב ופפאיה לא אוהב אותי.”

הוא הרגיש רע עם זה ולאחר כשעה החליט כן ללכת, אז הוא התקשר למתן כדי להגיד לו שהוא בא. לא הייתה תשובה. הוא ניחש שמתן נרדם והלך גם הוא לישון.

למחרת ניסה פפאיה להתקשר שוב אל מתן. שלוש פעמים ואין תשובה. הוא הלך לדירה של מתן וגילה שהדלת הראשית פתוחה ממש לסדק, מאפשרת לו לפתוח אותה. הוא נכנס, קרה בשמו של מתן ואין מענה. נכנס לחדר השינה ומצא אותו שוכב במיטה על הגב, לא זז. לרגע חשב שהוא ישן אבל אז ראה קיא לבן בצד הפה. הורידים שלו בולטים במפרקי הידיים ובעורף והוא היה חיוור. פפאיה נגע לו בוורידי הצוואר כדי לראות אם הלב שלו דופק, ותחושת קרירות חדרה לאצבעותיו.

מיד התקשר לאבא של מתן, לאמבולנס ואליי. כמובן, הוא יצא מהחדר, לא לפני שבדק אם השאיר אחריו מכתב, אבל הוא לא השאיר כלום - רק גופה.

פפאיה ישב בחדר המדרגות עד שהאמבולנס הגיע. הוא יכל לשמוע את שיחתם של הפרמדיקים מתוך הדירה, מתפלאים על כמות טבליות הכדורים הריקות הזרוקות על השידה שליד המיטה.

משם, העבירו את מתן לחדר המתים. אמנם כן, היו הרבה טבליות של כדורים, אבל מתן היה צריך את התרופות. הוא שתה פרוזק, כדורי שינה וכדורים ללב.

מאז שנולד, למתן היה מום בלב. כשהיה תינוק עבר ניתוח לב. היתה לו צלקת בדיוק במקום שפתחו אותו. דום לב היתה הסיבה השניה שעשויה להיות למותו.

מתן היה בחור מתוק שאי אפשר לא לאהוב אבל תמיד חשב שאין לו חברים. אוי מתן… אם היית רואה כמה אנשים הגיעו להלוויה שלך, לא היית מרגיש כך. כמה קטן הוא היה שם בתוך הסדין, נראה כאילו אין שם כלום. לא זכרתי שהיה כזה קטן. הוא היה רק בשנתו ה-25.

אחרי שנפטר, גילינו שהיו הרבה דברים בחייו של מתן שלא ידענו עליהם. ובאופן יותר טרגי, היו הרבה יותר דברים שאנחנו ידענו על מתן שמשפחתו לא ידעה. במשך כל ימי השבעה היו לנו שיחות שדי נתנו לכל אחד מהצדדים תמונה ברורה על מי היה מתן.

שבועות אחר כך, עוד היה לי דחף להתקשר אליו ולספר לו על כל מה שקרה. והוא יכול היה לספר לי איך הוא לא סובל יותר מדכאונות, נדודי שינה או כאבים בלב.

באשר לפפאיה, הוא לא יכול היה להפסיק לחשוב מה היה קורה אם כן היה בא אל מתן באותו ערב כאשר ביקש.

בשנתיים שלאחר מכן, פפאיה ואני הרגשנו שנחה דעתנו, אבל הצער תמיד יהיה שם. להבין שחבר שלך העיז לקחת לעצמו את החיים בלי שהיה לך מושג שהוא היה במקום כזה רע, זה מבעית.

ואז גילינו את האמת. תוצאות הניתוח של מתן שינו את התמונה. הוריו שמרו את התוצאות לעצמם במשך שנה וחצי. הכל כבר נבלע, התעקל ונשטף אל מתחת לאדמה. הדיבורים על מתן בזמן עבר כבר לא הרגישו מוזר, האינסטינקט להתקשר אליו כבר לא היה טבעי, והפנים שלו איבדו את אמיתותן.

פפאיה נתקל באבא של מתן יום אחד, שסיפר לו שהתוצאות הראו שמתן לא התאבד. זה היה דום לב. מתן כנראה לא ידע שהוא חווה דום לב. הוא הרגיש דקירה כלשהי ושתה כדור שינה ומת בשנתו. מתן, החבר שבדיוק שכר דירה חדשה, סיים את המכינה והלך למספר ראיונות עבודה וחיכה לתשובה. איך אפשר לחשוב שמישהו שמשקיע כל כך הרבה בעתיד שלו, יוותר עליו בכזו קלות? – ועדיין, עד ששמענו את התוצאות, היינו בטוחים שהתאבד, בלי לשאול שאלות.

מעולם לא הודתי בזה, לא בקול וגם לא בלב, אבל קצת כעסתי על פפאיה. מוזר לי להודות בזה עכשיו בכתב אבל זו האמת. כמו שהוא כועס על עצמו שלא הלך, גם אני כעסתי, ובקול המשכתי לשקר לו ולהגיד, “לא יכולת לדעת.”

אבל הזמן מרפא, ושש שנים זה המון זמן. אני לא יכולה להימנע מלתהות לעצמי מדי פעם, מה היה קורה אם כן הלך אליו באותו לילה. מכל הלילות, זה היה הלילה הכי גרוע להיות עייף וללכת לישון.

ועכשיו מתן הוא רק דמות מטושטשת שבאה לי באופן טבעי עם צחוק וקלילות וקנאביס. אולי אני עיוורת, אבל הוא היה היחיד בינינו שלקח כדורים נגד דיכאון ועדיין הבחור השמח ביותר שהכרתי.

כאב לב | מוריה בצלאל