אהבה מהשקרים

יש לי סיפור בשבילכם, על מה קורה כשיוצאים עם פסיכופט, שהוא כל ניסיונך עם גברים.

הייתי בת 19. הוא היה החבר הראשון שלי - האחרון לשש השנים שלאחר מכן -  נקרא לו בלונדי. עבדתי בבית מלון מפואר באילת. הוא היה מקים אירועים, אני עבדתי בלובי. נשמע כמו התחלה מעניינת לספר של נורה רוברטס. התראינו באירועים בהם עבדנו. חתונות, בר מצוות, תחרויות ברידג'. הוא היה בחור יפיוף בסגנון ליאונרדו דיקפריו, אחד שהרבה בחורות יחשיבו כחתיך. הוא הזמין אותי לצאת ואני, בחוסר נסיוני, הסתקרנתי ורציתי לראות מה יקרה. הוא הזמין אותי לפאב, יצאנו, כמו הרבה התחלות של קשר, ואז ישבנו בחוף הים שם היתה נשיקה ראשונה. לכל אוהבי רוברטס, נגבו את העיניים. זה לא עומד להיות יפה יותר.

יצאנו במשך שלושה חודשים ארוכים, בהם היינו כמעט תמיד יחד. גם בעבודה, שם נהגו לכנות אותנו ג'ון סמית' ופוקהונטס. מקורי, אני יודעת. היה מגיע ללובי לראות אותי, קנה לי מתנות שתמיד נראו לי יקרות מדי ובלילה הרפתקני אחד, על יאכטה בים האדום, לקח את בתוליי.

עד שגיליתי שאני יוצאת עם זר מוחלט.

התברר לי שאני בת זוגו של שף, שההתמחות שלו היא שקרים מוקפצים במחבת. כל דבר שיצא לו מהפה, היה שקר מוחלט. לפעמים לא היתה לו שום סיבה לשקר, זה פשוט היה הספורט האהוב עליו. הוא המציא בית שקנה בירושלים ונאלץ להפסיק את הבנייה בגלל כספים, שגם הם היו המצאה בצורה של חובות לשוק השחור. הוא המציא אקסית שבאה עד אילת כדי לבקש ממנו לחזור אליה, כי גילתה שהיא עדיין מאוהבת, האומללה. הוא המשיך להקפיץ את הפיקציות שלו בערימות, לפעמים ללא טעם, לפעמים בתיבול קל, לפעמים חריף וכבד.

כמובן שנפרדתי ממנו, מאחר וכל פרצוף ופרצוף שלו גרם לי חלחלה. הטעות שלי היתה שגם לאחר הפרידה, נשארנו בקשר. נהג לבקר אותי, בתירוץ שהוא והשותפה שלי התיידדו. אותה שותפה שבזמן שיצאנו, שנאה אותו שנאה טהורה.

יום אחד, נאלצתי לעזוב את הדירה באופן פתאומי מפאת פיטורים. עבדתי בקפה ג'ו במקביל לעבודתי במלון, מה שהיה אסור. מרדנית שכמותי. באילת, העבודה במלון מקנה לך את היתרון שבמגורים מוזלים במלון העובדים. מלון קטן וחמוד בעל אבטחה בכניסה שלא מאפשרת ביקורים אחרי 11 בלילה, בו אותה אבטחה מאפשרת לצוות השומרים שלה להיכנס לחדרים מתי שנראה להם שזה הכרחי. פעם אחת, שומר נכנס בטעות לשותפה שלי באמצע שהחליפה טמפון בשירותים. מקום מלא קסם זה היה. ולכן עם איבוד העבודה, איבדתי גם את החדר.

בלונדי אמר שגם הוא נאלץ לשכור דירה והציע שאצטרף אליו כשותפה. "כלום לא יקרה," הוא הוסיף ועטה פרצוף חדש על העוויה מצופת הבלונד, "בתור ידידים." ואני בטיפשותי, הסכמתי. מצאנו דירת גג חמודה במרכז העיר, ושילמתי לו מראש על החודש הראשון. החוזה היה על שמו.

בתקופה זו, עבדתי מסביב לשעון בקפה ג'ו. בקושי הספקתי לפרוק למרות שהיתה לי רק מזוודה אחת. יום אחד אחרי העבודה, הציע לי מלצר מהקפה לבוא אליו הביתה לשתות משהו. לא ראיתי סיבה לסרב, הייתי בחורה פנויה בתקופה לא קלה, זקוקה לחברים חדשים ורצוי שעה אחת קודם.

אני זוכרת שיחה שניהלנו כאשר ישבנו אצלו בדירה. זה מטורף לזכור שיחות כאלה עשור לאחר מעשה. הוא אמר, "אני מת לצאת עם מישהי, אבל כל הבחורות רואות בי ידיד. אני תמיד הבחור הנחמד הזה שאפשר לבוא ולדבר איתו, אבל אף אחת לא מוצאת בי אופציה לזוגיות." ובאמת, הוא אף פעם לא הראה עניין באף בחורה. הוא בחור נאה, היפי טיפוסי עם ראסטות וחוש הומור נפלא שתמיד יש לו מה לגלגל ואוהב לפלרטט עם כל דבר שנושם ושייך למין השני, אבל אף פעם לא ברצינות. החזות השובבית שלו צועקת "פלינג" בכל שפה על הגלובוס. ישנתי אצלו והוא לא שלח ידיים אפילו פעם אחת.

בבוקר התעוררתי עייפה, לא ישנתי כל כך טוב. מיד כאשר התעורר, אמר שכל הלילה צלצל הטלפון שלי ללא הפסקה וזה הפריע לו לישון אז הוא כיבה אותו. הדלקתי את הנייד לראות מה קרה והיו לי כמעט שלושים שיחות שלא נענו, כולן מבלונדי. הוא השאיר לי הרבה הודעות קוליות ופתחתי אותן אחת אחרי השניה. אלה היו ההודעות הכי מבחילות שקיבלתי אי פעם. לא אפרט מה הוא אמר כי זה יהיה בזבוז של הזמן שלכם, אבל היה ברור שהוא היה לא רק שיכור אלא גם מסומם ממשהו כבד.

כן אספר שבאחת ההודעות האלה, הוא סילק אותי מהדירה בגלל שאני זונה. אמר שהחוזה על שמו והוא לא מעוניין שאגור שם יותר.

ביקשתי מהידיד שנצא מוקדם כי הוא צריך לעצור לי בדירה. לא הסברתי מה קרה והוא גם לא שאל כי ראה שאני נסערת. חזרתי הביתה בסביבות שש בבוקר, דפקתי בדלת כל-כך חזק שהערתי לדעתי את כל הבניין. שמעתי אותו יורד במדרגות, ואז הוא פתח את הדלת.

התפרצתי פנימה והספיק לי מבט חטוף להבין שהוא בהנגאובר כבד. עליתי במדרגות ונכנסתי לחדרי בלי לומר מילה. הוא עמד בכניסה, שאל מה קרה ולמה אני נראית עייפה, האם אני יוצאת לעבוד ואיך היה במשמרת אתמול. כאילו לא קרה כלום בלילה, הוא דיבר באופן טבעי לגמרי. זה רק הכעיס אותי יותר. ארזתי את המחצית שפרקתי שבועיים קודם לכן כשאני אפילו לא מסתכלת עליו. כשהוא ראה את זה, כמובן שהחל לשאול שאלות. למה את אורזת ומה קרה. הפעלתי את ההודעה הקולית שלו על רמקול ונתתי לה להשמיע את נעימותיו מרנינות הלב בעודי ממשיכה לארוז. כשהוא שמע את זה, העמיד פני המום ואמר שהיה מסומם כאשר הקליט את זה ושלא אקח ללב.

סירבתי להקשיב לכל הצדקה, רק רציתי לצאת משם. כעסתי עליו ועוד יותר על עצמי על שלפני חצי שנה, אמרתי כן כשהזמין אותי לשבת בפאב. הוא ניסה למנוע מבעדי ללכת ובאותו רגע עשה משהו שמעולם לא עשה. הוא תפס את שתי הכתפיים שלי ואמר, "את לא הולכת לשום מקום." הוא אחז חזק, חזק מדי; לקח לי את התיק וזרק אותו לצד השני של החדר. הוא לפת את זרועותיי ולא איפשר לי לזוז, אמרתי לו לעזוב אותי, חזרתי על כך שוב ושוב אבל הוא לא הרפה.

בלונדי אף-פעם לא הרים עלי יד וידעתי שהוא היסטרי. אני לא זוכרת שהרגשתי פחד, הגבתי מהר מדי מכדי להרגיש משהו. עמדתי ליד השולחן בחדרי שהיה מונח עליו בקבוק בירה כמעט ריק. בעטתי לו בביצים, לפתי את הבקבוק וזרקתי אותו לעברו. למזלו, התכופף הממזר מהבעיטה. הבקבוק התנפץ על הקיר מאחוריו. זכוכיות עפו לכל כיוון, עליו ועל הרצפה. הוא נראה מבוהל ובלי להתעכב עד שיתאושש, לקחתי את התיק הקטן שלי ורצתי החוצה. לא הספקתי לקחת שום-דבר פרט לנייד, סיגריות, הבגדים שעליי וכמה חפצים כמו ספר, מחברת עם עט, ארנק ומשקפי שמש שהיו לי בתיק.

הייתי כמובן מאוד קוצפת כשהגעתי לעבודה והתחלתי את היום בלי לתקשר עם איש. הטלפון היה לי בכיס כל אותו זמן, והרגשתי רטט. הוא התקשר. ואז התקשר שוב ושוב ושוב. כנראה, ניסה להפיק שידור חוזר של להיטי אתמול בלילה. לבסוף עניתי כדי להגיד לו שאם יתקשר שוב אני מתלוננת במשטרה. הבוס שלי שמע את הדרמה אבל לא התערב ונכנסתי לעבוד כאילו לא קרה כלום.

בתקופה שלאחר מכן, הייתי הומלסית. וכן, היה קשה, אבל הוא בטובו הקל עליי את הקושי כשהגיעה לאוזניי השמועה שהוא – נזרק מהדירה על ידי הבעלים אחרי חודשיים, כיוון שלא הצליח לעמוד לבד בשכר הדירה. הוא נשאר מובטל.

כשחזרתי חודשיים לאחר מכן על מנת לאסוף את החפצים שלי ולעבור לדירה החדשה ששכרתי, הזכוכיות הירוקות מבקבוק הבירה המרוסק עדיין נצצו על רצפת חדרי באור יקרות, דבוקות אל הרצפות באמצעות מעט הבירה שהיתה בבקבוק. יצירת מופת משאריות שברי מערכת היחסים ומה שנשאר ממנה, שהדרך היחידה לתקן אותה היתה החלפה מוחלטת של האריחים.