• מוריה בצלאל

פירמוט עצמי

עודכן ב: 10 יול 2020

יום שני בבוקר היה גשום בקייפטאון. התעוררתי והתפנקתי בסיגריה בשיאה של רוח פרצים, מאדקת אחיזתי בסיגריה שלא תעוף. נכנסתי בהתנשפות, חיממתי מחדש את הקפה שהתקרר בחוץ, והחלטתי לשבת ולכתוב. כמובן שגם הייתי כותבת, אבל יש לי יכולות ריכוז של כיתה טיפולית שלמה. כשהתיישבתי ופתחתי את הלפטופ, אחת התוכנות ביקשה שאעשה לה עדכון. בדרך כלל אני די מזניחה את התוכנות שלי - בערך כמו את הריאות שלי - ומתעלמת מהבקשות שלהן. אני לא אוהבת שאומרים לי מה לעשות. אבל הפעם, הענקתי לה את בקשתה. בתמורה, היא תקעה את המחשב. הפעלתי אותו מחדש, ובתוך כמה שניות הבנתי שהלך לי הלפטופ.

רגע, חכו, לפני שאתם מארגנים את השבעה, הוא בסדר ואני בסדר. כולם בסדר. מחשבים לא חוטפים קורונה, אבל הם חוטפים דברים אחרים. שלחתי אותו לתיקון והוא פורמט לחלוטין. כמובן שכל החומרים שלי מגובים, אבל זה גרם לי לתהות. וכשאני מתחילה לתהות… אני כותבת.

כאשר מפרמטים מחשב, הוא חוזר חדש. איבד לגמרי את הזיכרון כמו מכונה אחרת. אתה לא מזהה אותו. הוא מסתכל עליך מעברו של מסך ריק וסקרן, שואל שאלות שבעבר לא שאל, כמו אם לשמור את זה או מה הסיסמא לזה… דברים שלא היית צריך למלא כבר שנים. אתה מבין שהוא לא זוכר אותך. מבחינתו, אתה זר מוחלט. אבל בשבילך הוא יצור קטן ומתכתי שליווה אותך כל כך הרבה שנים. בעיקר עכשיו, בימי הקורונה, הוא חברו הנאמן של האדם. אתה נעלב, קצת מבולבל, מנסה לרענן את זכרונו. הנה, זה המייל שלי, זוכר? רגע, מיד כשאירשם לגוגל, אתה תראה את כל הסימניות שלי. חכה, אפתח את הענן וכבר תראה את כל מה שאי פעם כתבתי. הנה כמה תמונות, מבט אחד וכבר תדע מי אני. מה זאת אומרת סיסמא? זאת אני, למה סיסמא? אני לא זוכרת אותה, אתה תמיד זכרת. ואיך זה שאתה פתאום זריז כל כך? פעם היה לוקח לך הרבה יותר זמן להטעין עמוד. איזה יופי, ממש קליל לך בכונן. כן, בודאי שאני רוצה להוריד מחדש את התוכנה הזאת, שנים שאני משתמשת בה. איזה שאלות אתה שואל. זוכר את כל הלילות הארוכים שהייתי יושבת מול וורד וכותבת וכותבת… מה? הוורד שלי היה לא חוקי, ועכשיו אתה דורש תשלום? וכל השנים שליטפתי את מקלדתך, היום לא שווים כלום? פעם היית סלחן, כמעט כאילו היו לך רגשות. ידעת אותי. לא לא, אני לא מחפשת לעקוץ, תירגע. התחלנו ברגל שמאל, בוא נתחיל מחדש לאט יותר.

כל זה היה נראה נחמד מאוד. קינאתי בו, עד כמה שאפשר לקנא במכונה. מה אם יכולתי לפרמט את עצמי? הייתי שמחה לנסות, לאבד לגמרי את הזיכרון ולהסתכל על עצמי במראה מעיניים ריקות וסקרניות. לא להכיר את עצמי. את לא זוכרת איך קוראים לך? רגע, תסתכלי על תעודת הזהות ותיזכרי. אלה ההורים שלך, הנה, את מוזמנת לפתוח אלבום תמונות. נעים להכיר, אלו החיים שלך. עכשיו תתחילי מחדש והפעם, תעשי את זה נכון.

הלילה ההוא, שהשתכרת ועלית על הבמה בפאב הבאבוג'י באילת, הרמת גיטרה וצעקת, "מילקי, השיר הזה מוקדש לך!" ומילקי נופף לך, הפריח נשיקה, ואז כל מה שאת זוכרת זה שמלמלת משהו אל המקרופון והעברת אצבעות על התווים, בסדר רנדומלי לחלוטין. מילקי עלה אל הבמה וניסה לפנות אותך, לבסוף הרים אותך על הכתף ופינה אותך בכוח. כולם מחאו כפיים. כל הלילה הזה, יעלם כאילו לא היה.

היום שבו חזרת לחיפה אחרי ששהית בנגב שבוע ימים. בעל הדירה סירב להחזיר לך את הכסף שהבטיח להחזיר כשתשובי. הוא כבר נתן אותו לשותפה שלך. היא טענה שהיא צריכה את הכסף הזה ומעולם לא החזירה לך אותו. לא משנה כמה התקשרת וכמה איימת לתבוע את שניהם, כל המעמד המשפיל הזה יישכח לגמרי מהזיכרון.

היום שבו השתנת על מקל, עמדת בשירותים של הקליניקה ובהית בו בלי להסיר את העיניים. לבסוף התבשרת על ידי קו אחד קטן, שהחיים יכולים לחזור למסלולם. כל הסיטואציה תתאפס ותוכלי להפסיק להיזכר בה בבושה בכל פעם שקצת מאחר לך.

איזה כיף, מוח מפורמט. לאכול פירות כאילו זו הפעם הראשונה, כשלא ידעת מה הטעם. הממ… אז זה ענב? לפחד מהאוקיינוס וכמה שהוא עצום, כמו בפעם הראשונה שראית אותו. את לא זוכרת את הספר הזה? מסתבר שאהבת אותו, תראי כמה אוזניים קיפלת. תוכלי לקרוא אותו כמו בפעם הראשונה. כמה נעים, ממש קליל לך בראש. כן, ודאי שאני רוצה לעדכן מחדש מערכת חיסונית. שלי תמיד היתה חזקה במיוחד, הגרסא הכי מתקדמת. הרבה זמן לא שקעתי בזיכרון הזה. לא, אין בו צורך. הוא עושה לי רע. אני מרגישה חזקה יותר, עירנית, זריזת מחשבה. ודאי, אשמח לסיגריה. מה קרה את משתעלת? אה. הריאות שלי נקיות ומפורמטות ביסודיות. איזו שאלה, ודאי שאשמח לעוד כוסית. כבר שנים שאני הורסת את הכבד הזה, ועכשיו כאילו מעולם לא נגעתי במשקה. מי הם כל האנשים האלה בחיי? אני לא מכירה אף אחד מהם. אני לא חייבת כסף לאף אחד, אף אחד לא חייב לי כלום. אני לא שונאת אף אחד, לא מאוהבת באף אחד, לא מרגישה שראיתי את הבחור הזה איפשהו בעבר או… חווה דז'ה וו. מה זאת אומרת לא זוכרת - יש לך רומן שלם בראש. עלילה, דמויות, את כבר בשלבי עריכה.

מה זאת אומרת לא מעוניינת?

להיות פוליטיקאית? אני? רק במדור השביעי בגיהנום.

את רוצה לחזור בתשובה? מי את?

רגע רגע רגע…  מה את עושה? תכבי את זה. מעולם לא נהניתי מתוכניות ריאליטי.

אולי פירמוט הוא לא הרעיון הכי טוב. למכונה, כן. אבל לא למוח. אני מעדיפה לזכור את הלילה ההוא שעשיתי מעצמי צחוק על הבמה, איך עקצו לי כסף ואפילו את היום שבו השתנתי על מקל. החיים נתנו לי השכלה, שיפרו אותי, חיזקו אותי, עשו אותי מי שאני. אני לא רוצה דף חדש. אני לא רוצה להיות מישהו אחר. אני חושבת שאני די אדירה, אם יורשה לי לומר.



16 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

© כל זכויות התכנים שמורות למוריה בצלאל