• מוריה בצלאל

ידיד הספרים

עודכן ב: 10 יול 2020

אני קוראת לו 'ידיד הספרים' כי אין לי מושג מה שמו. הוא בטח ציין אותו, אבל מי זוכר. זה לא היה משנה. נפגשנו בפעם הראשונה בספריה העירונית בכרמיאל. עמדתי באחד המעברים, דפדפתי בספר "יוליסס" של ג'יימס ג'ויס והעמדתי פנים שאני מבינה מה אני קוראת. הוא נכנס אל המעבר והביע את התרשמותו על טעמי בספרים. הוא אמר שהוא אוהב ספרות אירית ואני הסברתי שהאירי היחיד שקראתי עד כה הוא אוסקר ווילד. דיברנו על דוריאן גריי ועל חשיבותה של רצינות.

הטלפון שלי צלצל, ועניתי. זו היתה חברה טובה שלי, נקרא לה מרלין, אחר הערצתה למרלין מונרו. היא שאלה אם לבוא לאסוף אותי לארוחת צהרים. אמרתי שכן, אני בספריה. הבחור העדיף להמשיך ולדבר, אבל רציתי להספיק להשאיל משהו. אולי משהו אירי, דווקא. את יוליסס לא העזתי לקחת, אז שלפתי את הג'ויס הטוב הבא, "דיוקן האמן כאיש צעיר". זה הצליח, הוא הסתכל עלי בעיניים נוצצות. כמו אומר, זאת בחורה לעניין. תענוג. אני – מבינה בספרים.

הוא שאל לאן אני ממהרת, והסברתי שחברה מגיעה לאסוף אותי לארוחת צהרים. הוא נראה מאוכזב. כל כך נהנתי מהשיחה הספונטנית, שמצאתי את עצמי מזמינה אותו להצטרף. והוא, בזרימה של קורא מושבע אשר זורם יום יום מעמוד לעמוד, ענה בחיוב ובלי היסוס.

היא אספה אותנו מהספריה ונסענו לכיוון אחד מבתי הקפה האהובים עלינו. היא לא שאלה מיהו כשנכנסנו לרכב, אמרה שלום מוסח בדעתו מהמראה הקדמית כשעשיתי היכרות זריזה, וכשהתיישבנו להזמין, התעלמה ממנו בהפגנתיות. אני והיא הזמנו קפה ואוכל, הוא הזמין סנדוויץ'.

מרלין תמיד היתה בחורה ריאליסטית עם ראש על הכתפיים, כזו שאוהבת לנהל שיחות בנאליות להחריד, ולהעמיד פנים שזו השיחה הכי מלהיבה שמתנהלת ברדיוס של קילומטרים. אהבתי את זה אצלה, זה גרם לי להרגיש עשירה, רק עשירים מנהלים שיחות כאלו. היא לגמה מהקפה, אצבעותיה מרקדות מעל דפנות הספל בעודה מספרת לי - בדרכה, שתמיד נשמע יותר כמו הכרזה - על הבחור החדש שנכנס לחייה. הם נפגשו בחוג לסלסה; הוא הזמין אותה כבר פעמיים לרקוד. היא אוהבת את הקעקועים שלו והיא לא בטוחה אם הוא נצמד אליה יותר מדי כי הוא רוצה אותה או שהוא פשוט לא יודע לרקוד.

ידיד הספרים לא היה שותף מזין לשיחה כפי שהיה בספריה. הוא ישב בשקט, לעס את הסנדוויץ' שלו ומפעם לפעם העיר הערה קטנה שגרמה למרלין לפקוח עיניים בשיפוטיות.

בנסיעה חזרה, היא הורידה אותו בביתו והמשכנו לכיוון ביתי. רק אז היא נזכרה לשאול, "אגב, מי זה הבחור?"

"לא יודעת."

"הבחור הזה שאכל איתנו עכשיו."

"אני לא יודעת, מרלין."

בעודה בוהה בי, התעלמה מהרמזור המתחלף לירוק, "מה זאת אומרת את לא יודעת? הזמנת בחור זר לגמרי לאכול איתנו צהרים?"

"הוא לא זר," התגוננתי, "פגשתי אותו בספריה. סעי, יש לך ירוק."

"את לא נורמלית!" היא כעסה, "הוא יכול היה להיות אנס או גנב, הוא יכול היה לשלוף עלינו אקדח בתוך האוטו."

אמרתי לה שלא תולעת הספרים הזה. אולי גברים אחרים, כמו אינדיבידואלים שהיא מבלה איתם בסלסה. לא בחור נחמד וחנון שפגשתי בספריה בעודי מחזיקה עותק של "יוליסס". היא קראה לי משוגעת, אמרה שרק אני עושה דברים כאלה, שזה כל כך "מוריה" מצדי, והורידה אותי בבית.

שנה לאחר מכן, גרתי בירושלים. שהיתי שם בסבלט למשך חודשיים על מנת להתנתק קצת ולעבוד על הרומן שלי.

באחד הימים, נתקלתי באקס הפסיכופט שלי, בלונדי. בדומה לשליש מדור המילניום, גם הוא נאלץ לחזור לבית הוריו הגרים בבירה, במטרה לצאת ממצב כלכלי בעייתי שנכנס אליו, ומצא את עצמו נשאר שם לתקופת זמן לא מבוטלת. הוא הציע שנצא לשתות, שאל אם ארצה בירה או משהו לאכול, אבל אני... לא התרכזתי. ליד חנות ספרים קטנה, עמד שולחן ועליו ערימות של ספרים יד שניה בחינם לקהל הפתוח. אני מתרגשת כשאני רואה ערימת ספרים, אפשר למצוא בה כל מני אוצרות. נמשכתי לכיוון השולחן והתחלתי לעלעל. בלונדי השתעמם והתיישב על מדרגות באזור, עישן סיגריה. לידי עמד בחור, גם הוא בחן את הספרים. לאחר כעשר דקות, מבטינו נפגשו לעשירית השניה.

"תגידי, יש סיכוי שגרת פעם בכרמיאל?"

בהיתי בו, לא מאמינה, "ידיד הספרים?"

"ככה קוראים לי?"

הוא שאל מה אני עושה שם, ואמרתי שאני מסבלטת לזמן מה. שאלתי את אותה השאלה והוא אמר שהוא לומד כאן, באוניברסיטה. נכנסנו שוב לתוך שיחה. על ספרים, כמובן. הפעם גיוונתי, שלפתי את אחד הספרים האהובים עלי, הזר. בעודנו מדברים על נפלאות אלבר קאמי, בלונדי סימן לי מרחוק שאולי הגיע הזמן ללכת. סימנתי בחזרה שאני כבר באה. ידיד הספרים שאל לאן וסיפרתי שאנחנו יוצאים לשתות. נראה שהוא מחכה להזמנה והחלטתי לתת לו אותה. והוא, בדיוק כמו קורא שכאשר זה בא לו - לא מתבייש לבכות או לצחוק מול הדפים - הסכים בלי התלבטות.

כצפוי, בלונדי כעס על שהזמנתי אותו. מי זה הזר הזה שפלש לו לשיאה של פגישה מחודשת אותה הוא מנסה להפוך להאנקי פאנקי?

בדרך, ידיד הספרים דיבר על הספר האחרון שקרא, אמרתי שגם אני קראתי אותו וסיפרתי שלאחרונה אני קוראת הרבה ספרי פילוסופיה, הוא סיפר שהוא בתקופה של ספרי שואה בגלל הלימודים. ישבנו בפאב קטן ובלונדי החל לפצוח במונולוג על תוכניותיו לעתיד ועל כמה זה קשה לחזור להורים. ידיד הספרים ישב ולגם את הבירה שלו, לא בטוח מה יכול להוסיף לשיחה החד-צדדית הזו. היה לי קשה להתעניין במה שיש לשקרן מורשע להגיד והזכרתי לבלונדי שעליי לפגוש חברים, כפי שאמרתי לו לפני שפגשתי את ידיד הספרים. מה שהוא לא ידע זה, שאמרתי את זה רק על מנת להקדים תשובה לשאלה "למה את פורשת כל כך מהר?" שידעתי שתבוא.

"אפשר לקבל את המספר שלך?" שאל ידיד הספרים כשעמדנו ביציאה מפאב.

"אין לי טלפון," אמרתי, "אני מתנזרת כרגע מתקשורת, לא רוצה הסחות דעת." באומרי זאת, קיוויתי שהוא לא ראה את שרשרת האירועים של הערב הנוכחי כסתירה. זה כן הצליח, בסופו של דבר. כתבתי רומן פנטזיה שלם בחודשיים.

"אז איך נתראה שוב?" הוא שאל.

"חפש אותי כשתראה ספרים." התבדחתי.

"אנחנו צריכים ללכת," הזכיר לי בלונדי, משום מה חושב שהוא בא איתי.

"היה נחמד לראות אותך שוב." אמרתי.

חזרתי הביתה בתחושה של פספוס. הייתי צריכה להישאר לעוד משקה עם ידיד הספרים, ולעזוב את בלונדי במקום אליו הוא שייך, בעבר.

אבל מי יודע… אולי היתקלות נוספת עוד עתידה לידיד הספרים ולי. אולי ידיד הספרים יהיה חייב לי גלידה מאוד בקרוב.



8 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

© כל זכויות התכנים שמורות למוריה בצלאל