לאחרונה, אני תופסת את עצמי ממלמלת את השיר "סן פרנסיסקו" של אריק איינשטיין, ותמיד הגרון חנוק באותו הקטע, על הר תבור וחתיכת כנרת. זה היה לא קל להוציא מהלב.
ממשיכים הלאה.
הגעתי לדרום אפריקה לביקור חפוז ומצאתי את עצמי נשארת שלושה חודשים בגלל טיסות שהתבטלו. ואז בוקר בהיר אחד, אני גרה עם בן הזוג ועם חבר בדירת הנופש שלו. ט' ואני לא תכננו לגור יחד, עדיין לא, אבל האילוץ לא הבהיל אותנו. הדבר הקשה בכל הסיפור, הוא שבעוד שבוע יש לשנינו טיסת חזור. נחלוק מטוס לאיסטנבול, ושם נתפצל. אני חוזרת לארץ, ט' חוזר ללונדון. זה היה פתאומי. כל טיסה שהזמנו בוטלה, לא היינו בטוחים מה קורה עם הכרטיסים שלנו, ולפעמים לא היתה לנו שום דרך לגלות. בין ההתמודדויות עם סוכנת נסיעות חצי ישנה, שדות תעופה סגורים, הנחיות שמשתנות תדיר והלחץ שהתכניות שלנו לעתיד תלויות בכל זה, המשכנו להזמין טיסות על אוטומט, בלי לחשוב שאחת מהן באמת תתפוס. סוף כל סוף, בדיוק כשירדנו לסגר רמה 3, הצלחנו. תודה לאל ושבת שלום. בכל זאת, אני עוזבת את קייפטאון ברגשות מעורבים.
מצד אחד, אף אחד לא רוצה לצאת מחיים בדירת חוף המקוננת לה בין הרים ציוריים, ללא לחצים, ולהיכנס לחיים בקרוואן ארבע-על-ארבע עם המון אבל המון עניינים על הראש.
מצד שני, החיים חייבים להמשיך. אני צריכה לסיים את רישיון הנהיגה, להשלים את בניית הסירה, ואחרי כל זה לטוס ללונדון, אל ט'. להביט קדימה אל הטיול שלנו לאירופה, שבמקור היה אמור להיות ארוך יותר ואמריקאי יותר, אבל שדחינו בשנה כי… על מי אנחנו צוחקים.
אבל כרגע אני כאן, בקצה העולם, לעוד שבוע אחד אחרון. הימים שלפני הנגיף נראים עכשיו כמו חיים שלמים אחורה בזמן. אם הייתי מסתכלת בשעון בחצות הלילה, הייתי מרגישה שכל הלילה לפניי. אז, הייתי מתלבטת האם לשתות בבית ולכתוב או לצאת לפאב. הייתי ישנה בקושי ארבע שעות בלילה, אבל נפלתי לתרדמת של חצי יום בסופי השבוע. הייתי במירוץ כל הזמן, מבלה את רוב זמני בנסיעות, עבודה וכתיבה. בשנה האחרונה, לא היתה לי האופציה לעצור ולהתבטל להנאתי.
ואז נסעתי לקייפטאון והוירוס פרץ, צירוף מקרים שהפך למציאות ארוכה. מציאות ששינתה אותי. כאן, השגרה היחידה שמשתנה היא גובה הים. אני ישנה מוקדם יותר, מתעוררת מוקדם יותר. אין לאן ללכת בלי שקית קניות רב פעמית או בגדי התעמלות. יש לי הרבה יותר פנאי לכתיבה, קריאה או רביצה בשמש. שנים שלא אפיתי, שלא יצאתי להליכה ללא יעד, שלא הרכבתי פאזל או סיימתי יצירה קטנה, כמו לוח שחמט. שנים שלא ישבתי וצפיתי באין ספור שקיעות במשך שעה כל אחת.
אני חייבת להבהיר שהספקתי להנות כביר משנות העשרים שלי, המתקרבות לסופן. כתבתי הרבה, טיילתי, למדתי והתבגרתי. העובדה שהן עוד מעט נגמרות והזמן נדמה כמו עצר מלכת, וכל התוכניות שלי צריכות להשתנות, גורמת לי תחושת פספוס, כעס, בלבול. תמרור עצור נופיע בזווית עיני ממש ברגע האחרון, ונעצרתי בחריקה. בהתחלה התעצבנתי, ואז הסתכלתי סביב כדי לגלות שתכלס, לא בא לי להמשיך לנסוע. ששקט ונעים והנוף יפה, ואולי אין לאן למהר.
אני מבינה את הריגוש בלסיים פרק אחד בחיים כדי לעבור לפרק הבא, לפרק חדש ולא ידוע. ילדות, נעורים, התבגרות, עמודים עוברים, פרקים נגמרים וחדשים מתחילים. נישואין, ילדים, נכדים... פרק ועוד פרק. אבל בדיוק כמו ספר טוב, אני רוצה להתקדם ולא מסוגלת להפסיק להעביר עמודים. מצד שני, אני גם ממש לא רוצה לסיים. בעיקר אם כמו בחיים, אני לא בטוחה כמה נשאר עד העמוד האחרון.
