עוד בשיאה של ההתרגשות על סיום בניית הסירה, הזמנו, ט’ ואני, כרטיסי טיסה לרומא, איטליה. ואז פרצה המלחמה, והטיסה בוטלה בשל המצב הבטחוני.
הזמנו טיסות חדשות שגם הן בוטלו, ולבסוף. הצלחנו, רגע לפני שנכנסנו למיטה, להזמין דרך אל על, חברה אמיצה אחת בסדום, אך לאתונה במקום. יצאנו מהפוך, ארזנו, נשקנו למיטה להתראות ויצאנו.
את השבוע העברנו באתונה. פה לא היו פיצוצים, אבל יש הרבה געגועים.
סלחי לי, ארצי מולדתי, על שנטשתיך ברגעי משבר, אבל היה עליי. מי שסקרן מוזמן לקרוא על כך בפוסט הקודם, עלמה: ההשקה.
הדבר הראשון שהבחנתי בו כשהגענו לאתונה זה כמה היא צפופה. יש הרבה יותר מדי בתים, שלא רואים כמעט אדמה. והאדמה שכן רואים - מנותצת ברובה. מדרכות סדוקות, ירידות תלולות עם גושי אספלט אקראיים שהם האחיזה היחידה שיש לרגליים, וכבישים סואנים עם רמזור אחד בקושי לרובע. אנשים ומכוניות עוברים בכל מקום בכאוס מוחלט. איזה תענוג.
התארחנו בדירה של חבר של ט’ שלא ראה כבר עשור, עם בת זוגו. באחד הלילות, טיפסנו על הר כדי לצפות בשקיעה. לא רק שזו היתה אחת השקיעות המפוארות בחיי, אלא שגם התפתחה שיחה משעשעת.
דימיטרי, המארח שלנו, אמר שברגע שיפתחו את מאדים לקהל הרחב, הוא רוצה לטוס בנגלה הראשונה. בת זוגו, פוליטימי, אמרה בפלבול עיניים שאין היא מצטרפת אליו בשום פנים ואופן.
“מה, את לא רוצה לשבת באחת הקפסולות האלה בחללית, להחזיק חזק, לראות את כדור הארץ מתרחק?”
“לא,” אמרה פוליטימי, “השלמתי עם אהבתך לטיפוס הרים, אבל עד כאן. אני נשארת בכדור הארץ.”
“אתה מתכוון לחיות שם?” אמרתי, “לא תוכל לצאת מהבית בלי מסכת חמצן.”
“לדעתי, תהיה שם כיפת הגנה של חמצן.” אמר ט’ כשהוא מדגים לי צורת כיפה באוויר.
“לא, לדעתי בשנים הראשונות נצטרך לחיות מתחת לאדמה.” אמר דמיטרי.
“איזה דיכאון, כך או כך, לא יהיו לכם שמים.”
ואז הבנתי למה לממשלות לא אכפת מהסביבה. יש להן תחליף, אז אפשר להשמיד פה הכל. את היערות, את האוקיינוסים, אפילו את האוויר. אבל זאת כבר הבעיה של הנינים של הנינים שלי.
“את רוצה שאטוס בלעדייך?” הוא סיכם.
“טוס.” אמרה פוליטימי.
אבל אתגעגע אליך,” הוא אמר, “ואגיד לעצמי, איך? איך עזבת אותה, איך?” מה שנשמע מאוד משעשע ביוונית.
עכשיו אני בשדה התעופה וכולי סקפטיות אחת מהלכת.
אין לי הרבה מזל עם טיסות בשנתיים האחרונות, כפי ששמתם לב. בפעם הראשונה בגלל מגפה, אחר כך בעקבות מלחמה, ואז שוב קוביד… כמו שאמר אלבר קאמי, "מספר מגפות הדֶבֶר שידע העולם אינו נופל ממספר המלחמות. ואף־על־פי־כן מגפות דֶבֶר ומלחמות מוצאות תמיד את בני־האדם מופתעים."
אז זה הפך למן משחק הימורים כזה. בלבי אני מעודדת, “קדימה, תנו לי אליטליה ישירה חזק. קדימה רומא, קדימה רומא…” ולא אאמין שאטוס עד שנמריא.
אז הנה, אפילו ביושבי בשדה התעופה, אני סוחבת איתי כבודה של ספקנות מוצדקת. בפוסט הבא, אכתוב לכם מבית חווה פסטורלי צפונית לרומא, או לחילופין, מחדר בית-מלון באתונה.
מישהו מעוניין להמר?