ברגשות מעורבים, עזבתי את תל אביב ועברתי לעמק חפר. מצאנו בית בצוקי ים, יישוב קהילתי ליד נתניה, למשך עשרה ימים. הנוף הנשקף מהחלון ומהגג היה הבית השכן, ומעברו ניתן היה לראות, לשמוע ולהריח את גלי ים התיכון.
אבל את רוב זמני לא ביליתי בדירה, אלא בבית ינאי, המושב הסמוך.
בית ינאי, למי שלא מכיר, הוא מושב לחוף הים התיכון בשרון. יש שם נגריה, לשם אני הולכת ושם אני בונה סירת משוטים. זו סירה באורך 2.75 מטר שבניתי בשיטת “תפירה והלחמה”. אני עובדת עליה כבר שנה, אם מחסירים את השנה שלא הייתי בארץ והיא חיכתה לי בסבלנות שאשוב לסיימה, ועכשיו אני בשלב הגימורים, לקראת צביעה.
לפני שנתיים, בימים שהסירה היתה רק ערמת אורן ושכבות של דבק פוליאוריטני, מצאתי את עצמי אומרת לנגר אחד, "אתה כל יום פה, אה?”, ומכאן הבנתי שכנראה גם אני. כיום, אני הולכת כארבע פעמים בשבוע. בכל זאת, צריך גם לכתוב לפעמים. לצערי, זו הסיבה שצמצמתי את תדירות כתיבת הפוסטים, כדי לא להזניח את הרומן שאליו אני מגיעה כבר די מותשת בסוף כל יום.
“אבל מוריה, למה את מבזבזת את זמנך בבניית סירה כשאת צריכה להקדישו לכתיבת הרומן? איפה סדר העדיפויות שלך? ואיך את יודעת מה אנחנו רוצים לשאול עוד לפני שקראנו את הפוסט, מי את בכלל?”
כולן שאלות נפלאות.
תמיד נהנתי לעבוד עם הידיים ובעיקר לבנות בעץ, אבל במקרה הזה, הסיבה אינה לשם הנאה. היא אפילו לא לשם התוצר המוגמר, אלה הם רק בונוסים.
הרומן שאני כותבת עוסק בבחור בשם מיכאל. הוא חזר למושב בו גדל לאחר שבע שנות אשפוז בבית חולים פסיכיאטרי; חברו קישר זאת למזל רע, כנראה מפני שעבר תחת הסולם בנגריה של אביו מספר לא זוגי של פעמים. הוא עמד בקביעות בדרך אל מגירת העפרונות, ואף אחד מהם לא חשב להזיז אותו משם.
מאז היה ילד, מיכאל נגר. זה בערך כל מה שידע לעשות. הוא גר עם עלמה, אשה אימפולסיבית דו-קוטבית שביקשה ממנו לבנות לה סירה. מיכאל עשה כדבריה, ובמהלכו של הסיפור ישנה עלילה צדדית של סירה הנבנית לה מעמוד לעמוד.
אתם מבינים לאן אני חותרת? (חותרת… הבנתם?) עלי לעשות מחקר, ומחקר אני עושה.
”אבל מוריה, יכולת ללמוד מספרים, מהאינטרנט, מכל כך הרבה מקורות מידע שנגישים היום לכולם. למה לעשות לעצמך חיים קשים? ולמה את ממשיכה לדבר בשמינו?“
ספרים על בניית סירות לא קיימים בעברית, ולשם כך אצטרך ללמוד איטלקית. וזה נשמע מסעיר להיכנס עמוק לגוגל, לקרוע אותו מבפנים ולהשיג כל פיסת מידע, אבל תמיד העדפתי לימודים מעשיים.
רציתי ללמוד מה התחושה להיחנק מסיבי זכוכית יום שלם; איך להפוך ליצירתית כשבניסיון לעקם עץ, הוא נשבר לך; לחוות את ההתרגשות שבלראות ערמת לבידים ימיים ועץ גושני הופכת אט אט לסירה תלת-מימדית שלוקחת אותך ממקום למקום על פני המים.
במילים אחרות, כדי להבין את תהליך הבנייה החדש גם לנגר המיומן שלנו, היה עלי לבנות אחת בעצמי. מיכאל ואני למדנו יחד, לראשונה, איך בונים סירה.
אתמול עברתי למושב בת חן. אני עובדת על הסירה ועל הרומן בו זמנית. חבל לאבד את התנופה, רציתי לחתור עם הזרם כדי לא לעייף את השרירים. אבל לא כל הזמן, בשביל זה יש משוטים ושיקול דעת.
כך או כך, אשתדל לעדכן אתכם. אתם, בתמורה, רק צריכים להישען אחורה וליהנות מההפלגה.
