מוריה | בצלאל

ברגעים אלה ממש, סיימתי את הטיוטה הראשונה לרומן שלי. עוד יש לי עקצוצים בידיים. לא, לא כי התרגלתי להקליד הרבה וספר של 300 עמודים פשוט לא היה מספיק. העניין הוא שדמיינתי את השלב הזה, סיום סקיצה, כמשהו הרבה יותר מרגש. לא שדמיינתי זיקוקין די נור או יריות באוויר, גם לא איזה "יש!" גדול, אבל ללחץ בחזה ותחושת מלנכוליה עמוקה כמו זו שתקפה אותי מיד אחרי תקתוק המילה האחרונה, לזה לא ציפיתי. כל שלב בכתיבת רומן, דורש משמעת עצמית, הרבה עבודה והמון כוסות יין. ואכן, עבדתי קשה על הרומן הזה, נתתי את הלילות והימים, ובוקר בהיר אחד, הוא הסתיים. והעלילה לא מצאה חן בעיניי, והדמויות נראו לי שטוחות והכתיבה נראתה לי רדודה. עם הגעתי לעמוד האחרון, למילה הסוגרת ולנקודה הסופית, הרגשתי תחושת ריקנות שאין כמותה. "זהו? זה מה שעשיתי?" הרהרתי בלבי, "אני לא מסוגלת ליותר?" ודאי שאני מבינה שזו רק טיוטה ושעבודת עריכה רבה עוד לפניי. לא ציפיתי לסיים ספר בטיוטה אחת ולהיות מרוצה, אני לא מדור הביט ולא בטוחה אם הייתי מסוגלת להיות. עדיין, כשאני כותבת סיפורים קצרים, אני מסיימת באיזשהו אופן בתחושת סיפוק. יצרתי משהו. אתן לכם דוגמא. לפני כשנתיים, פנה אלי בחור שבעבר, עבד איתי ברדיו. לא נפגשנו חודשים, לא היה בינינו קשר מאז שהרדיו נסגר, אבל באיזו דרך לא דרך הוא השיג את כתובת המייל שלי וכתב לי. הוא סטודנט, ויש לו משימה להגיש בקורס כתיבה יוצרת. הוא לא אמור לקחת את הקורס הזה. לא כתיבה ולא  יוצרת לא מעניינות אותו, רק אקסטרא הנקודות שהקורס הזה נותן. הוא אמר שנזכר שאני כותבת ושאל אם אסכים לבצע עבורו את המשימה, בתשלום כמובן. העבודה כללה כתיבת סיפור קצר שאורכו מינימום 500 מילים ושיכיל 7 כלים ספרותיים תקינים, כולל רשימה מפורטת של האמצעים בסוף הסיפור. את העבודה יש להגיש בתוך חודש, אבל הסטודנט העדיף שאשלח לפני ה15, כי אז המרצה ישלח לו תיקונים וזה יעלה לו את הסיכוי לקבל מאה. אז כתבתי. פירטתי את הכלים ברשימה. בלי להתברבר, שלחתי. חשבתי שזה סיפור מצוין ולא היו לי ספקות. כבר באותו היום, בעודי במשמרת בבית הקפה, הסטודנט שלח לי אסמס. באותה תקופה היו לי רק אסמסים, לא היה לי טלפון חכם עד לפני כמה חודשים. הוא כתב לי שנהנה מהסיפור, וגם המרצה אהב אותו, מסתבר. הוא מסר לי תודה בומבסטית ועדכן ששלח לי את התגובה של המרצה במייל. נהדר. ברגע שהגעתי הביתה, פתחתי את המייל. זה היה צילום מסך של ההודעה ששלח המרצה:  “העבודה טובה מאוד, הסיפור כתוב היטב ובכישרון רב. בברכה, אמנון.” הרגשתי חמים בלב. תמיד כיף לדעת שאתה טוב במה שאתה אוהב לעשות. זה באמת היה סיפור טוב, חשבתי עצמי, בעוד מבטי נמשך למעלה, אל כותב ההודעה. שמו המלא של המרצה נפרש לנגד עיניי: אמנון ז’קונט. למי שלא מכיר, אמנון ז'קונט הוא סופר, מבקר, עורך ומתרגם די מפורסם. הלב שלי נפל. אמנון ז’קונט הוא המרצה, והסטודנט לא חשב לציין את זה? בואו נגיד ששחקן מתחיל הקריא מונולוג מול במאי עטוי מסכה נגד קורונה, בעודו עומד במרחק שתי מטר ממנו. מה אם לאחר ההקראה, הבמאי הסיר את המסכה והשחקן גילה שהוא הקריא מונולוג מול טרנטינו? לא רק שאמנון ז'קונט קרא סיפור שלי, הוא אף חשב שאני כותבת בכישרון רב. נכון, לא ידע שזו אני, טכנית החמיא לסטודנט, אבל מה זה משנה. הוא הוסיף ואמר שאין צורך להחזיר לתיקון, כי הציון הוא כבר מאה. מעולם לא למדתי. פרשתי כבר בתחילת שנתי האחרונה בתיכון ומעולם לא דרכה רגלי באוניברסיטה אלא לשם ביקור או מסיבת סטודנטים. והנה, קיבלתי מאה בלי צורך להחזיר לתיקון. ועוד מלא אחר מאשר אמנון ז’קונט. אוי ווי… תארו לכם מה אוכל לעשות אם אסכים לבזבז את זמני ולהירשם ללימודים אקדמאיים. הייתי כל כך מלאה מעצמי באותו הרגע, שאם הייתי מרימה את האף עוד טיפ-טיפה, הוא היה מתנתק לי מהפרצוף.  שנה לאחר מכן, כשיכולתי להרשות לעצמי להשתמש בסיפור תחת שמי, שלחתי אותו לכתב העת “מעין”. זה כתב עת לשירה וספרות שקיים מאז 2005. אהבתי את העובדה שהוא תומך באמנים חדשים ומקבל גם סוגי אמנות ויזואלית, כמו קולנוע וציור במגזינים נלווים. יש שם יצירות פוליטיות, מודרניות, ארוטיות, מגוון אמנים חדשים, צעירים או מוכרים. הם טוענים שהם מניפים את השירה החדשה. מבחינת המייסדיםשל כתב העת הזה, אם מישהו יגיד שהם לא נשמעים רציניים, זו מחמאה. לקחו להם מספר חודשים, שזה מעט זמן בתעשיית הכתיבה, להחזיר לי תשובה לקונית: “הי מוריה, הכתיבה מהוקצעת, אולי מהוקצעת מדי עבורנו. בהצלחה, אל תתייאשי!” תחושת הבאסה התמוססה בשניה והתחלפה בכעס. לפי המילון שלי, משמעות המילה “מהוקצעת” זה כתיבה ללא רבב. כלומר, הסיבה שהם לא מוכנים לפרסם את הסיפור שלי בכתב העת שלהם, היא שהוא כתוב טוב מדי. אם אני מבינה נכון, במידה וזה היה ניסיון לביקורת בונה כלשהי, הם אומרים שעליי לרדת רמה כדי להיכנס למגזין שלהם. עליי לזייף כמה טעויות דקדוקיות או אולי לבחור את המילים הלא נכונות כדי להציג נושא בצורה הכי פחות מדויקת שניתן. שחלילה לא יישמעו רציניים, אני מניחה. נראה שהעורך המסור שלהם לא מסוגל לראות טקסט “מהוקצע” בעיניים. או שאולי הכל עניין של תדמית, והם דוגלים בתפיסה שאמנות מודרנית צריכה להיות פגומה, אחרת היא מתיימרת. נכון, ניתחתי את זה יותר מדי. לא כעסתי כי לא התקבלתי – יש לי אוסף דחיות ארוך כאורך הגלות – אלא כי הסיבה לדחייה, היתה חסרת היגיון. הלכתי להצגת תיאטרון באותו הערב. במהלך ההצגה לגמתי וויסקי מהפלאסק שלי, וכשחזרתי הביתה שתיתי גם ג’ין ובירה. בשלב מסוים הייתי מספיק שיכורה כדי לעשות טעויות נפלאות. פתחתי את הלפטופ, קראתי שוב את המייל וכתבתי תגובה משלי: "אני יכולה רק להבין מכך שזוהי מדיניות של הנהלת כתב העת שלכם, להעלות לדפוס אך ורק כתבי יד שדורשים מכם עבודת עריכה מייגעת. אבל אל תתיאשו אתם! יש לכם זמן לשנות את דעתכם, וסביר להניח שאכן תשנו כשתקראו שוב את מה שכתבתם לי במייל החוזר ותבינו כמה אתם סתומים." אכן ילדותי מאוד, אבל כשהתעוררתי למחרת ובשיאה של חמרמורת נזכרתי מה עשיתי, הרגשתי סיפוק. לא כתבתי שום דבר לא נכון. וכן, אני מודעת לכך שלהגיב בכל צורה שהיא לדחייה או ביקורת זה מסורתית רעיון רע, אבל לא יכולתי להתאפק. נהגתי לשבת בבית הקפה שאז עבדתי בו, הרבה לפני והרבה אחרי שעבדתי שם. מנהל המקום, נקרא לו פולטי, מנוי שלהם. היה לו את כתב העת הזה בפינה עם שאר העיתונים. ישבתי לעיין בו. עיינתי בו בעבר, אבל הפעם רציתי לראות מנקודת מבט של דחויה, מה התקבל חוץ ממני. והרי נפרש לפניי סיפור ובו היה המשפט: "שיערה היה שחור כעורב, עורה לבן כשלג” . רציתי לתלוש את העמוד, למסגר אותו ולתלות על קיר במוזיאון הטמטום. גם מישהו שאני מכירה מהשכונה הופיע שם עם שיר משלו:  “אני כופר בשפה הגבוהה, הנכנסת להריון כשהיא עקרה” ו“מקלל כל מילה שבעקבותיה לא תפרוץ צעדת מחאה” . והבנתי את הרעיון; הם חיפשו ניו אייג’ מובהק, ואני לא זה. אני אולד פאשן, לא כותבת תוכן מחאתי, תמיד כתבתי סיפורי עלילה פרופר, בלי מסרים ורעיונות נסתרים. ככה כל קורא יכול לקבל מהסיפור – בלי הפרעות פוליטיות או רגשיות – את מה שהוא צריך לקבל, ולא את מה שאני מנסה לדחוף לו לגרון. כשפולטי ראה אותי מעיינת, העיר שהוא לא סובל את צ’יקי, העורך הראשי של מעין, וחושב שהוא אידיוט גמור. סיפרתי לו ששלחתי להם סיפור ועל התגובה שלהם ושלי, והוא נראה מרוצה. “טוב מאוד מוריה,” הוא אמר, “אולי לא תופיעי שם אבל את לא צריכה. הכתיבה שלך טובה מדי בשביל המגזין הממורמר הזה.” מה שאני מנסה להגיד זה שהייתי מלאת ביטחון בנוגע לסיפור שלי. כבר מהטיוטה הראשונה, הוא היה נפלא בעיניי. עד כדי כך האמנתי בו, שהחזרתי תשובה ילדותית למגזין שבלאו הכי לא אכפת לו מעוד סיפור בערימת הדחיות. אני לא מבינה למה אני לא מרגישה אותו הדבר כלפי הרומן שלי; הוא לקח חלק ענק בחיי. זה סיפור על נגר בישראל בשנות ה90. הוא גר עם אשה שבמהלך הזמן מבקשת ממנו לבנות לה סירה, וכך הוא עושה. אין לי ניסיון בנגרות, למרות שזה תמיד עניין אותי. על מנת להבין את תהליך עבודתו, את הקשיים שהוא עלול להיתקל בהם ואת ההווי בנגריה, התחלתי ללמוד בעצמי נגרות. פעמיים או שלוש בשבוע, הלכתי לנגריה ובניתי, כמוהו, סירת חתירה. עשיתי זאת על מנת לקבל את ההשכלה הנכונה למען ספרי, אבל גם כי נהניתי מזה. זה נשמע מוגזם, אבל אני תמיד לוקחת את המחקרים שלי קצת רחוק. אני לא יכולה שלא. אם הייתי פותחת גוגל ומחפשת תוכניות לבניית סירה, קוראת מה תהליך העבודה ואפילו מבינה בדיוק מה על הנגר לעשות - לעולם לא הייתי מצליחה להעביר את התחושה של ניסור העץ באחיזה נכונה, פשלות שעלולות לקרות במהלך העבודה ומאלצות למצוא תיקון יצירתי או תחושת המחנק שמתגלה רק לאחר שיוצאים אל האוויר הצח אחרי שעות של עבודה. בנוסף, הלכתי לפגוש את מוסטפא חמדי. משפחת חמדי בונה סירות בציפוי פיברגלס בארץ מאז שנות ה70. לפני כן, הם בנו סירות מעץ במצרים. כל סירה שתראו היו בים והיא תוצרת הארץ, כנראה נבנתה על ידי משפחת חמדי. הוא היה איש מקסים והראה לי את הסטודיו שלו והסביר לי דברים רבים שפתחו בפניי רעיונות וידע רחב שלא הייתי מקבלת בשום מקום אחר. ​ זו רק דוגמא לכמה השפיע עלי הרומן בשנה האחרונה. תוך כדי כתיבה, אני חיה אותו. עכשיו אינני יכולה. להיכלא למצב של בידוד עצמי בדרום אפריקה היפיפיה והרחוקה, היה לעזרי. יכולתי להתנתק מהחיים בקלות ולסיים את הטיוטה. אבל משהו לא בסדר. אני חושבת שאיבדתי קצת מהטעם של הספר בפה. כמו לאכול שוקולד ולתאר את טעמו, ובאמצע התיאור לשתות לגימה של יין. הכל נעלם. אבל זה בעצם כל העניין, לא? לנקות את הטעם בלגימת יין, כדי שהקוביה הבאה תרגיש כמו הראשונה. החיים שלי היו מירוץ של תכניות והספקים לפני המגיפה. ולא היה סיכוי שאקח הפסקה, במחשבה שזה בריא לכתיבה שלי. כשהחיים יחזרו להתקיים, מתי שזה לא יהיה, אראה הכל בעיניים חדשות. אז, אם לחזור לסירה שלי, יעניק ולו מחצית מאותו טעם נפלא שהיה לי בפה כשהתחלתי, אודה ואתוודה תחת כל מרפסת: הקורונה עזרה לי לסיים את הרומן הראשון שלי ואף שיפרה אותו.

פעם היה לי כסף. לא רגע, הרשו לי לנסח מחדש: פעם היתה לי בדיחה אכזרית העונה לשם: "החסכונות שלי". היא היתה תקוותי היחידה, והיום, זכרונה לברכה, הפכה להיסטוריה בנקאית. זה בסדר, תנגבו את העיניים... מתוק מצדכם. העניין הוא שלקארמה יש משהו אישי נגדי אבל אני לא יודעת מה. אתן לכם דוגמא. לפני שלושה קייצים, האקס, שהיה אז בן הזוג, נתן לי במתנה משקפי שמש ריי באן, חדשים ויקרים. אם שאלתם את עצמכם אז לא, הוא לא טחון, הוא קיבל אותם במתנה מאבא שלו וחשב שהם לא מתאימים לו. לפני שני קייצים, חברים הזמינו אותי לפסטיבל יערות מנשה. הם הופיעו שם עם הלהקה שלהם והצטרפתי בתור אורחת. כלומר, לא הייתי צריכה לשלם בכניסה. לקראת הפסטיבל, הוצאתי את משקפי השמש לחנוך את הקיץ. ואז, ביום השלישי, הם נעלמו. חיפשתי אותם בכל המחנה ולא מצאתי. חשבתי שכשנארוז אולי אמצא אותם, אבל לא. הם אבדו. נסו לעקוב: את הכרטיסים לפסטיבל קיבלתי חינם כאורחת של הלהקה, את המשקפיים קיבלתי חינם מהחבר. שוויו של כרטיס לפסטיבל הוא בערך המחיר של המשקפיים, וזה היה תחילת הקיץ. אם לא הייתי מקבלת מההרכב כרטיס חינם, לא הייתי הולכת ולכן לא מאבדת את המשקפיים. אז מה קורה כאן? האם הפסדתי או הרווחתי? או גם וגם, מה שמאפס אותי בחזרה למצב המקורי באותו יום שלישי פעמיים כי טוב? ואם אמא שלי צודקת ויש אלוהים, מה לעזאזל הקטע שלו? למה לתת משהו בחינם אם בסוף תיקח משהו אחר? אם יש עסקת חליפין, אני מעוניינת לדעת מה נותנים שני הצדדים. האם אני אמורה ללמוד איזה לקח? האם הלקח נלמד? ואם לא, אז מה הקארמה מנסה להגיד? להיות מרוששת בישראל, זה להרגיש באופן תמידי שאתה כישלון, בעודך מתמודד יום יומית מול אנשים שנראה שיש להם לא רק יותר, אלא הרבה הרבה יותר ממך. המשכורת החודשית שלי היא תחנת עצירה שבה נכנסים ויוצאים אותו מספר של אנשים לאוטובוס, ואתה נותר עומד. ברגע שהכסף נכנס, הוא יוצא מהדלת האחורית, לא לפני ששילם עמלת מעבר כמובן. זה לא כל כך פשוט, כי קשה להודות שיש לך בעיות של כסף, כשאין לך את הדבר העיקרי שגרם לבעיה. בקיץ שעבר, בלית ברירה, נאלצתי לנקות דירה של איזו אשה ובעלה וארבעת ילדיהם וכלב. אני שונאת באופן קיצוני לנקות דירות של אחרים, אבל לפעמים החיים אוהבים לאתגר אותך כי המלאכים משועממים מלשבת על עננים כל היום ולראות אנשים מרוצים. כשהגעתי, היא נופפה לי מהכניסה. היו כמה מדרגות ודלת פלדלת. נכנסתי וראיתי מולי שטח של אולי 40 מ"ר, לא כולל השירותים והמטבחון. נפלה עליי עצבות. אני לבדי אשמח לגור בדירה כזאת, היא גדולה משלי; אבל איך יכולה משפחה עם ארבעה ילדים וכלב לגור כאן? "הדירה הקודמת שלנו היתה צפופה מדי," אמרה האשה, "אני כבר לא יכולה לחכות שהבית יהיה מוכן." די, ברצינות? אם הדירה הזאת היא הגאולה שלהם, איך נראתה הקודמת? כל הילדים יצטרכו לישון בחדר אחד! אבל לא שאלתי שאלות, התחלתי לנקות והיא עזרה לי. לא הבנתי למה היא מעסיקה מנקה ב50 שקלים לשעה, כשאין לה כסף לדירה קצת יותר גדולה. "נראה לי שזה יספיק להיום." היא אמרה אחרי 5 שעות של ניקיון, "את השאר נמשיך מחר." "כבר די סיימנו." אמרתי לה, "מה עוד את צריכה? חבל לדחות למחר." זה היה סוף שבוע וממש לא רציתי לחזור לשם בשבת ולעבוד. חוץ מזה, חבל על הכסף שלה, שתקנה עוף לשבת. "אוי לא, אין סיכוי, תצטרכי לבוא עוד כמה וכמה פעמים…" הסתכלתי עליה, לא בטוחה שהבנתי. "אהה, לא הראיתי לך את שאר הבית!" היא נזכרה, "זוהי רק הכניסה האחורית." היא לקחה אותי למטבח ופתחה דלת צדדית שהובילה לגרם מדרגות לולייני. מדרגות סתרים, אפשר לומר. טיפסנו, והרי לפניי פרוש מסדרון ארוך עם לפחות חמישה חדרים נוספים, שני חדרי שירותים ומרפסת. "לקומה הזאת תצטרכי עוד לפחות יומיים." היא אמרה. היתה לי תחושה מעורבת של הקלה בשביל האישה הנחמדה ומשפחתה ושל כעס על שלא חסכה לי את הרחמים קודם לכן. "ובקומה הראשית…" היא המשיכה ועלתה עוד גרם, ואני אחריה, לא מאמינה, והרחמים שלי הופנו כלפיי ונהיו עצמיים, "זה הסלון והמטבח וכל השאר." לפניי הופיע חדר ענק, הרבה יותר מדי לעומת האדישות שבה הציגה אותו. סלון עצום, מטבח גדול וגם משרד בפינה. הקירות היו עשויים מחלונות עם נוף לים. והמון, המון רצפה. "זאת הכניסה הראשית." היא הסבירה ופתחה דלת עץ מפוארת לרווחה. גינה גדולה ויפה היתה מאחוריה, עם עצים ועציצים ושיחים שרק צריכים מעט טיפוח, ומספיק מקום לכלב קטן לשחק. הלב שלי האיץ. הרגשות המעורבים נהפכו לרגשות של קנאה טהורה. חבורה של זבלים מפונקים, בשביל מה הם צריכים את כל המרחב הזה? אני גדלתי עם שתי אחיות גדולות בדירה של שלושה חדרים, ישנתי עם אחותי באותו חדר עד גיל 17, חדר השירותים היחיד בבית היה לא גדול יותר מהשירותים הכי קטנים שלהם ובטח, בטח שלא היו מדרגות. לא באמת ריחמתי על עצמי, היתה לי ילדות נהדרת. זה רק נראה לא פיר אחרי יום שלם של עמידה על הרגליים ושפשוף מיליוני הרצפות שלהם. קודם, רציתי להוריד לאישה הזאת במחיר. עכשיו, רציתי להכפיל לה אותו, והיה לי דחף עצום לגנוב לה את סבון "דאב" מהשירותים. כשיצאתי באותו יום מביתם העפתי מבט אחרון. עכשיו ראיתי את כולו; בגובה של שלוש קומות עמד הבניין על חלק שקט של הר הכרמל, עטוף עצים ובו גן פרטי עם גדר עץ. באחד מימי הנקיונות המתישים אצלם, הבן הגדול והמפונק מביניהם, ניסה לגנוב לי כסף מהארנק. אמא שלו היתה מאוד נבוכה. חשבתי לעצמי שאם אני הייתי מעיזה לגנוב בילדותי, ועוד בתוך הבית, ועוד נתפסת, הייתי חוטפת מול המנקה. חוטפת כזה חינוך שלא הייתי שוכחת כל השנה. אותי חינכו יפה יפה. עוד לי היו סיבות, הוצאות בימים ההם דרשו ממני חישובים כלכליים מרחיקי לכת וניפוץ כלכלב חום לבנבן שהיה קופת החיסכון שלי. לא נראה שלבן שלהם היתה סיבה לגנוב. הורים יציבים ונחמדים. אבא אורתופד, אמא מעצבת פנים. אם הוא בכל זאת מעוניין להשיג לעצמו עתיד הכולל קריירה מכובדת של גנב, שיהיה בהצלחה. רק אוסיף ואומר, לך וגנוב מהאנשים הנכונים ולא מהמנקה של אמא שלך, ילד קקה.  בעודי מנקה שם בימים שלאחר מכן, הבית היה מבחינתי שייך לי. פתטי, אני יודעת. ירדתי במדרגות כאילו הן שלי, הבטתי מהחלון הענק אל הים כאילו היו החלון והנוף שלי, יכולתי לדמיין את עצמי בונה ספריה ענקית בחצר הגדולה, ואז מתקינה אותה בבית, עוטפת בה את כל הקירות ומסדרת את כל הספרים מסביב. אבל בסוף היום, חזרתי לדירת החדר וחצי שלי, בה אין חלונות, ויש ספריה אחת קטנה המאלצת את רוב הספרים להישאר בארגזים כי אין להם איפה לגור. זו לא היתה תחרות, אבל הם ניצחו. לקח לי שבועיים-שלושה לסיים את הבית כיוון שלרוב קראה לי בסופי השבוע. לא סירבתי כי הייתי זקוקה לכסף, למרות ששנאתי לעבוד בימי שבת. היא שילמה תמיד בזמן ועשיתי הרבה מזומנים בתקופה הזאת. שבוע לאחר מכן, ביקשה שאעזור לה לנקות את הדירה הקודמת שלהם כי הם צריכים להחזיר אותה למצב הקודם. "הפעם זה לא יקח זמן," אמרה, "נסיים את זה ביום אחד." אז הגעתי על הבוקר. הילדים שלה תמיד דיברו על כך שהם כבר מתים לעוף מהדירה הצפופה ההיא ולעבור לכאן, תיארתי לעצמי שהיא חייבת להיות קטנה. שוב טעיתי. שתי חצרות, שתי קומות, עליית גג, שני חדרי שירותים, שלושה חדרי שינה, מטבח גדול ובריכה. מכל זה הם ביקשו לברוח. באותו ערב ישבתי לשתות כוס בירה עם חבר, וסיפרתי לו סיפור אגדה: איך הפכה דירת שני חדרים קטנה על ראש ההר לוילה של שלוש קומות מול הים, ואיך הפכו ילדים מסכנים שישנים כולם באותו החדר לחבורת מפונקים, ועל איך שהפכו הורים קשי יום לקרייריסטים – והכל ביום אחד. הוא הציע לי להעלות את המחיר. "היית אומרת לה שאם היא צריכה אותך בעיקר בשבתות אז שתשלם יותר. היא יכלה להרשות לעצמה." קפצתי לקיוסק לקנות כמה דברים, בדרך חושבת לעצמי בחרטה איך קללת לבי הרך שוב גרמה לי הפסדים, ואיך לא חשבתי בעצמי להעלות את המחיר כשעוד היה רלוונטי. בדרך חזרה אני רואה ילד עם לברדור רטריבר לבן. ככל שהתקרבנו זה לזו, התבהר לי שזה אותו בן 14, הגנב המדופלם, בנם של האורתופד ומעצבת הפנים. הייתי המומה. הלברדור היה עצום, כמעט בגובה של הילד. אני דמיינתי פינצ'ר יללן. בעודי מביטה בהם הולכים, נחתה עלי הבנה… האישה אף פעם לא ציינה שהבית שלהם קטן, אף פעם לא תיארה את הדירה הקודמת כקטנה ואף פעם לא אמרה שהכלב שלהם קטן. זו רק אני שדמיינה הכל קטן. כל כך התרגלתי לראות הכל בקטן, שאני לא מסוגלת להבין כמה אני לא רואה. הראש שלי עני והתפיסה שלי עניה. ומה הפלא, בעוד שבאותה תקופה הייתי כבר עשור במלחמת קיום, מבלה כל יום עם החברים העניים מהשכונה שלי והמוח העני שלהם. בקלות אוכל להשוות בין השיחות איתם לבין שיחות עם אנשים יציבים: אלה חושבים על שכר שעתי, אלה על הנטו; אלה חושבים על מה שאין להם, אלה על מה שהם רוצים להשיג; אלה על כמה יעלה להם, אלה על כמה ירוויחו; אלה על המכשולים, אלה על ההזדמנויות. לא משנה כמה דירות אנקה וכמה כסף אנסה לחסוך, המצב שלי לעולם לא ישתנה, אלא אם אשנה את כיוון החשיבה. זה בדיוק מה שקרה לי עם הפסטיבל והמשקפיים. באותו זמן לא ראיתי שהרווחתי משקפי שמש לקיץ שלם וגם פסטיבל חינם, אלא ראיתי את מה שהפסדתי. המוח הוא דבר מוזר. אני יכולה לרוץ, לקפוץ, לדלג, לנגן על גיטרה, לצייר, להקליד ולכתוב, לנהוג ולדווש, אבל אם אצחצח שיניים עם יד שמאל... הזמן יאט, והתנועות שלי יהפכו למאבק נגדו. לשנות הרגלי חשיבה... זה יכול לקחת שנים. זה מה שחשבתי אז, לפני יותר משנה. מאז, איבדתי את כל חסכונותיי על טיולים בעולם ועל עסק ראשון שלי, שאני בתהליך של לפתוח. מכאן, העולם כבר האט אותי. בעודי בדרום אפריקה, נגיף הקורונה החל להשתולל. ניסיונותיי לחזור ארצה נכשלו, אני מובטלת, בבידוד עצמי בקצה העולם. והנה צצה לי ההזדמנות, מאלה שאנשים עשירים יודעים לזהות. אני לא יודעת מה דמיינתם כשתיארתי את מצבי, אבל ראו מה כן יכולתם לדמיין: אני בבית נופש על חוף הים, עם דלת כניסה מפוארת, סלון ענקי, מטבח גדול וקירות שעשויים חלונות שמקיפים אותי באוקיינוס האטלנטי מכל הכיוונים. אין לי לאן ללכת ואחרי כל כך הרבה זמן בבית גדול, אני לא מצליחה להבין איך חייתי בדירות קטנות וצפופות כל כך הרבה שנים. זה סוגר את הראש, לחיות בתוך קופסא. לא פלא שסרדינים גומרים בתור נשנוש. אם זה לא שינוי בתפיסה, אני לא יודעת מה כן. אז כן, לשנות הרגלי חשיבה יכול לקחת המון זמן... אבל להזדקן לוקח יותר. וכרגע, זמן הוא כל מה שיש לי.

הייתי כל כך עסוקה בנדודים, מעבר והתאקלמות בנסיך אלברט, שאני מתביישת לומר שתאריך משמעותי, שבכל שנה מאז 2014 גורם לגוש כאב להצטבר בגרוני, נשכח לגמרי מזכרוני. ה6 ליוני בא והלך, ואיתו יום פטירתו של חבר אהוב. מכל האנשים שנכנסו ויצאו מחיי, רק אחד הצליח לשמור על מקומו בעשור האחרון. חבר יקר, נקרא לו פפאיה. זה קרה כשהייתי בעבודה. עבדתי באותם ימים במאפיה, בתור אופה ובריסטה. הקצפתי חלב כאשר פפאיה התקשר, קולו קשיח, “מתן שתה כדורים. הוא ניסה להתאבד.” מתן היה בן הזוג של פפאיה למשך תקופה לא מבוטלת של כמעט שנה. כך התוודעתי אליו. אני עדיין זוכרת את היום שבו נסעתי לירושלים על מנת לפגוש אותו לראשונה, שנתיים קודם. פפאיה תיאר לי אותו בטלפון, "הוא חמוד, אבל הוא קצת שיפוטי. אל תרגישי רע אם הוא לא מחבב אותך, הוא לא חיבב אף אחד שהצגתי לו עד עכשיו." נפגשנו בשוק מחנה יהודה ופפאיה עשה בינינו היכרות זריזה. זריזה, כי זה היה יום שישי, והיינו חייבים להספיק לעשות קניות לקראת סוף השבוע. בעודנו עוברים מדוכן לדוכן, מתן השפיל את מבטו בזלזול אל אינספור התכשיטים המעוצבים עבור תיירים. התבדחנו על כך. בזמן שפפאיה האיץ בנו לעזור לו לבחור לחם טרי, אורז ועוגיות תמרים, גיליתי שלמתן יש חוש הומור נהדר. בשעת הסגירה הלכנו לירקנים. בשעה הזו ביום שישי, היינו אוספים את הפירות והירקות הנזרקים ונותרים פזורים עבור נזקקים. העמסנו ירקות, החל מקייל טרי ועד עגבניות שרי, תפוחי פינק ליידי פריכים ובננות, ואז המשכנו לדירה של פפאיה. כל כך נהנינו מהפטפטת, הצחוקים והדיונים שלא שמנו לב כמה מהר הזמן עבר. בתוך שעות ספורות, הלילה ירד ואנחנו עדיין מקשקשים במרפסת ומעשנים עד השעות הקטנות. מתן ואני נכנסנו למטבח והשתלטנו לפפאיה על הארונות, פותחים אותם בזה אחר זה תוך חיפוש אחר כל דבר שיוכל לשמש כמאנצ'. פפאיה עקב אחרינו, העיר שהאוכל שייך לשותפיו וביקש שנפסיק. לא היינו במצב רוח של הקשבה. העמסנו שניצל מן הצומח בתוך פיתה, זרקנו פנימה כל מה שיכולנו למצוא, ולנגיעה אחרונה, חרדל-יתר ורטבים. למחרת בערב, אחרי שמתן פרש, פפאיה אמר לי שהוא סוף סוף מצא אחד מחבריו שמתן אוהב. כששמעתי את החדשות, חלב חם השפריץ מהכד וכיסה בדקירות חום את פניי וזרועותיי כשאיבדתי אחיזה. התעשתתי ושאלתי, “מה קורה איתו עכשיו?” “אני לא יודע, אני אחזור אליך.” הוא ניתק. אני לא יודעת מה קרה אחרי שיחת הטלפון, אני רק זוכרת שאיכשהו המשכתי לעבוד. אני זוכרת ששמעתי במעורפל את המנהל שלי אומר לי כמה דברים, הנהנתי אבל לא יכולתי להבין מה נאמר. אני רק יודעת שהראש שלי הסתחרר. זה היה יום שישי והתחלתי לחשב בראשי, תוך כדי עבודה, כמה זמן ייקח לי להגיע לירושלים והאם עוד תהיה תחבורה ציבורית. לירושלים ולי היתה כבר אז היסטוריה, ומ' מילא אותה בבילויים ותענוגות. שנה קודם לכן, סיבלטתי דירה בירושלים למשך חודשיים על מנת להתנתק קצת מהמציאות ולהתעסק בכתיבת הרומן שלי. המטרה היתה להתנתק, אבל בגלל שאני אדם כל כך פרקטי, מצאתי לנכון להתאכלס דווקא בעיר שבה גרים שניים מחבריי הטובים, פפאיה ומתן. היינו מבלים הרבה ביחד, בעיקר בסופי השבוע שהתחילו במחנה יהודה. נשארתי לעתים קרובות לישון בדירתו של פפאיה. בזמן ההוא, מתן כבר נחשב כשותף בדירה, למרות שרשמית מעולם לא עבר לשם. יום אחד אפילו הביא חתולה לדירה וגידל אותה - גורה שחורה מתוקה בשם אלישבע, שבתוך זמן קצר כבשה את לב כולם, בדומה לבעליה. עם הזמן, התראינו יום יום. דירתי הפכה לבית הקפה הפרטי שלהם. בבקרים, כאשר פפאיה בעבודה, מתן היה מגיע לקפה לדבר על מערכת היחסים ביניהם. "הוא לא מקשיב אני אומר לו שמשהו מציק לי, בשיא העדינות. ואז, הוא עושה לי דווקא ובודק שאני מסתכל ועושה שוב את אותו הדבר, בכוונה. הוא חושב שזה בצחוק אבל זה מעצבן." בשעות אחר הצהריים, כשמ' היה חוטף שנ"צ, פפאיה היה מגיע לכוס קפה זריזה ומדבר על כך שהוא יודע שמתן לא מאושר ממנו, אבל הוא לא יודע מה לעשות עם ה"עקרב" הזה. עם הזמן החולף, למדתי להכיר את הכעסים שלהם, את האהבה ביניהם ואת החולשות והעוצמות של זוגיות. אני כותבת, אני אוהבת לראות דברים שהדמויות לא יודעות, אבל הקהל מבין. התקשרתי למתן, ואין תשובה. ניחשתי שהוא בטיפול נמרץ והתקשרתי שוב לפפאיה. “אני מתחרפנת כאן. נו מה קורה?” “הוא מת." לא הצלחתי להגיב. אני זוכרת שצנחתי למטה לאט, היד שהחזיקה את הטלפון עכשיו כיסתה את פי. המנהל שלי רכן אלי ושאל מה קרה, לקח את הטלפון ושאל את פפאיה מי הוא ומה הוא אמר לי. אני זוכרת שהייתי חסרת תחושה, ושבאותו הרגע סיימתי את המשמרת ונסעתי לירושלים. אני זוכרת את הדרך במעורפל, איך דמעתי בתחנת אוטובוס באמצע שום מקום וזוג היפים שאלו אם אני צריכה עזרה. אני זוכרת ששמעתי שיר של אדי וודר, Without You, פעמיים או שלוש בנסיעה ובערך כל דקה פפאיה התקשר ושאל איפה אני. כמובן, לא היה הרבה לעדכן מאז הדקה הקודמת, אבל אני מניחה שהוא היה צריך מישהו לדבר איתו. בראשי עבר יום האתמול. מתן מצא דירה משלו בירושלים, ובאותה התקופה, משפחתו גם כן עברה דירה, ממש במקרה במרחק רחוב אחד מהמאפיה בה עבדתי. יום לפני מותו, הוא נשאר אצל הוריו ובאותו הערב התקשר לבקש שאספר אותו כי השיער שלו "משתולל". סיפרתי אותו, פיטפטנו קצת וזה הכל. יום למחרת הוא נסע לירושלים, ללילה הראשון בדירה החדשה. הדירה שבה נפטר. כשהגעתי לירושלים, פפאיה חיכה לי בתחנה המרכזית. הוא היה שבור. כשראה אותי נתן לי חיבוק שקט. הוא לא בכה. פפאיה לא בוכה, הוא שולט על רגשותיו או מעביר נושא, אבל לעולם לא בוכה. הוא רק אמר, "אני רעב." הלכנו למחנה יהודה, כמובן. עשינו קצת קניות ואספנו את הירקות שהירקנים זרקו בסוף היום. משם המשכנו לדירה של פפאיה. אחרי שאכלנו, ישבנו במרפסת ופפאיה סיפר לי את כל הסיפור. ערב לאחר שסיפרתי את מתן, הוא התקשר לפפאיה מדירתו החדשה ושאל אם הוא רוצה לקפוץ. “לא בא לי.” אמר פפאיה, “אבוא מחר.” לרוב, היו מבלים את הערב ביחד ובאותו היום, סיפר לי פפאיה, לא התחשק לו להיות איתו. מתן דרש המון אנרגיה, אהב להתפנק ולהרגיש אהוב. “נו פליז… אני לא מרגיש טוב. תאהב אותי.” אמר לו מתן. “אני אוהב, אבל לא בא לי לבוא היום.” סיים פפאיה את השיחה. אחרי כמה דקות הוא קיבל מסרון ממתן: “אני לא מרגיש טוב ופפאיה לא אוהב אותי.” הוא הרגיש רע עם זה ולאחר כשעה החליט כן ללכת, אז הוא התקשר למתן כדי להגיד לו שהוא בא. לא הייתה תשובה. הוא ניחש שמתן נרדם והלך גם הוא לישון. למחרת ניסה פפאיה להתקשר שוב אל מתן. שלוש פעמים ואין תשובה. הוא הלך לדירה של מתן וגילה שהדלת הראשית פתוחה ממש לסדק, מאפשרת לו לפתוח אותה. הוא נכנס, קרה בשמו של מתן ואין מענה. נכנס לחדר השינה ומצא אותו שוכב במיטה על הגב, לא זז. לרגע חשב שהוא ישן אבל אז ראה קיא לבן בצד הפה. הורידים שלו בולטים במפרקי הידיים ובעורף והוא היה חיוור. פפאיה נגע לו בוורידי הצוואר כדי לראות אם הלב שלו דופק, ותחושת קרירות חדרה לאצבעותיו. מיד התקשר לאבא של מתן, לאמבולנס ואליי. כמובן, הוא יצא מהחדר, לא לפני שבדק אם השאיר אחריו מכתב, אבל הוא לא השאיר כלום - רק גופה. פפאיה ישב בחדר המדרגות עד שהאמבולנס הגיע. הוא יכל לשמוע את שיחתם של הפרמדיקים מתוך הדירה, מתפלאים על כמות טבליות הכדורים הריקות הזרוקות על השידה שליד המיטה. משם, העבירו את מתן לחדר המתים. אמנם כן, היו הרבה טבליות של כדורים, אבל מתן היה צריך את התרופות. הוא שתה פרוזק, כדורי שינה וכדורים ללב. מאז שנולד, למתן היה מום בלב. כשהיה תינוק עבר ניתוח לב. היתה לו צלקת בדיוק במקום שפתחו אותו. דום לב היתה הסיבה השניה שעשויה להיות למותו. מתן היה בחור מתוק שאי אפשר לא לאהוב אבל תמיד חשב שאין לו חברים. אוי מתן… אם היית רואה כמה אנשים הגיעו להלוויה שלך, לא היית מרגיש כך. כמה קטן הוא היה שם בתוך הסדין, נראה כאילו אין שם כלום. לא זכרתי שהיה כזה קטן. הוא היה רק בשנתו ה-25. אחרי שנפטר, גילינו שהיו הרבה דברים בחייו של מתן שלא ידענו עליהם. ובאופן יותר טרגי, היו הרבה יותר דברים שאנחנו ידענו על מתן שמשפחתו לא ידעה. במשך כל ימי השבעה היו לנו שיחות שדי נתנו לכל אחד מהצדדים תמונה ברורה על מי היה מתן. שבועות אחר כך, עוד היה לי דחף להתקשר אליו ולספר לו על כל מה שקרה. והוא יכול היה לספר לי איך הוא לא סובל יותר מדכאונות, נדודי שינה או כאבים בלב. באשר לפפאיה, הוא לא יכול היה להפסיק לחשוב מה היה קורה אם כן היה בא אל מתן באותו ערב כאשר ביקש. בשנתיים שלאחר מכן, פפאיה ואני הרגשנו שנחה דעתנו, אבל הצער תמיד יהיה שם. להבין שחבר שלך העיז לקחת לעצמו את החיים בלי שהיה לך מושג שהוא היה במקום כזה רע, זה מבעית. ואז גילינו את האמת. תוצאות הניתוח של מתן שינו את התמונה. הוריו שמרו את התוצאות לעצמם במשך שנה וחצי. הכל כבר נבלע, התעקל ונשטף אל מתחת לאדמה. הדיבורים על מתן בזמן עבר כבר לא הרגישו מוזר, האינסטינקט להתקשר אליו כבר לא היה טבעי, והפנים שלו איבדו את אמיתותן. פפאיה נתקל באבא של מתן יום אחד, שסיפר לו שהתוצאות הראו שמתן לא התאבד. זה היה דום לב. מתן כנראה לא ידע שהוא חווה דום לב. הוא הרגיש דקירה כלשהי ושתה כדור שינה ומת בשנתו. מתן, החבר שבדיוק שכר דירה חדשה, סיים את המכינה והלך למספר ראיונות עבודה וחיכה לתשובה. איך אפשר לחשוב שמישהו שמשקיע כל כך הרבה בעתיד שלו, יוותר עליו בכזו קלות? – ועדיין, עד ששמענו את התוצאות, היינו בטוחים שהתאבד, בלי לשאול שאלות. מעולם לא הודתי בזה, לא בקול וגם לא בלב, אבל קצת כעסתי על פפאיה. מוזר לי להודות בזה עכשיו בכתב אבל זו האמת. כמו שהוא כועס על עצמו שלא הלך, גם אני כעסתי, ובקול המשכתי לשקר לו ולהגיד, “לא יכולת לדעת.” אבל הזמן מרפא, ושש שנים זה המון זמן. אני לא יכולה להימנע מלתהות לעצמי מדי פעם, מה היה קורה אם כן הלך אליו באותו לילה. מכל הלילות, זה היה הלילה הכי גרוע להיות עייף וללכת לישון. ועכשיו מתן הוא רק דמות מטושטשת שבאה לי באופן טבעי עם צחוק וקלילות וקנאביס. אולי אני עיוורת, אבל הוא היה היחיד בינינו שלקח כדורים נגד דיכאון ועדיין הבחור השמח ביותר שהכרתי.