top of page

כל פוסט חדש יישלח למנויים במייל

חיפוש
  • תמונת הסופר/תמוריה בצלאל

מאז שעברנו לכאן בדצמבר, לא הערכתי את החיים בתל אביב, בעיקר בתקופה הזו. גם כי היינו צריכים למצוא חניה קודם, ורק אחר כך דירה לידה - טעות של צפונית. וגם כי בזמן הסגר, הרגשתי חנק. גרה ב“עיר ללא-הפסקה“, שלא רק עושה הפסקה, אלא נמצאת בעוויתות גסיסה לראשונה מאז קיבלה את התואר. אבל בפועל, זה אולי המקום הכי נכון שיכולנו לגור בו כרגע. אמנם בהשוואה לכל זמן אחר - תל אביב מתה. אבל לעומת ערים אחרות, כשאתה יוצא לרחוב, הוא מלא באנשים, ואתה לא מרגיש לבד בעולם. למזלי, אני גרה לא רחוק מהירקון ומהחוף, ויכולתי לצאת ולשבת בפארק או ללכת לשחות. יכולתי לרכב על אופניים או לשבת על גדת הנהר מבלי, לצערי, לעבור על החוק ולהתרחק מעבר לקילומטר מדירתי. לכל דבר יש מחיר.


ביום חמישי האחרון, לדוגמה, הלכתי לחוף הים. לא זו בלבד שהוא לא נראה כמו חוף בסגר, אלא שגם לא נדמה שהוא אפילו קרוב לאמצע החורף. הספקתי לפגוש צוללן שסיפק לי תיאור נלהב של כל הפלאים שבדיוק היה עד להם מתחת למים. בדרכי חזרה פגשתי בדייג, וניסיתי להתמקח איתו על זוג דגי בורי, אבל הוא היה סגור על לאכול אותם לארוחת ערב.

בשבת, יום לפני שהסגר הסתיים, יצאנו ט’ ואני לירקון וישבנו על הגדה. שיחקנו שש-בש, שתינו בירה ונהנינו מהשמש השקרנית כשהגיחה מבין העננים. מסביבנו אנשים על סקוטרים ואופניים, זוגות מתמזמזים להם על הדשא, כדור פורח במרחק, סירת מרוצים עשתה דרכה במהירות לאורך הנהר.


ועכשיו הסתיים הסגר ואני יכולה לחזור לעיסוקיי, וזה נפלא. אני צריכה לחזור לעניינים לפני שאנחנו אורזים וממשיכים הלאה, אבל זה גם מכניס אותי ללחץ. עכשיו אני בפיגור, ועליי לסיים הכל במהירות, לאחר חודש וקצת שבו עסקתי בעיקר בכתיבה ואמבטיות ארוכות.

הפלוס הוא, מאחר שאוכל לחזור ולעשות דברים, יהיו לי הרבה יותר נושאים לכתוב עליהם, כבעבר. ולכם - חומרי קריאה חדשים.



16 צפיות0 תגובות
  • תמונת הסופר/תמוריה בצלאל

לפני כמה ימים איבדתי את כרטיס ה-SIM שלי. אני שונאת לאבד דברים, אבל יותר מלאבד דברים, אני שונאת להיגרר עם התהייה הנצחית. לא אכפת לי אם האבדה לא תחזור לרשותי, אני רק רוצה לדעת איפה היא.

אלה דברים שקורים לכולנו, ועדיין אנחנו מבקרים זה את זה, “אבל איך זה קרה?“

לאן הולכים דברים אבודים?

הנה מה שאני חושבת: יש עיר תת קרקעית איפשהו, של דברים אבודים. משהו אובד, ו - פוף, הוא מופיע מתחת לאדמה. הוא נמצא, ו - פוף, הוא חוזר לבעליו. תושבי העיר הזאת יהיו ככל הנראה ילדים שאבדו עקבותיהם ומעולם לא נמצאו, ושם הם גדלים, ושם הם חיים. ופה ושם הם מוצאים כריך אבוד לארוחת בוקר או תפוח חצי אכול. הם מוצאים כרטיסי אשראי שנחסמו, שלטים של מזגנים, כרטיסי לוטו זוכים, שפע מזומנים ובעיקר, דואר - הרבה מאוד דואר. גשם תמידי של מעטפות חתומות מציף את כבישי העיר חסרת השמים ואין להן לאן להתנקז, ממש כמו גשם במרכז הארץ. אין שמיים, אבל מרחפים להם ענני זכרונות שאבדו זה מכבר מפאת דמנציה, וענני חלומות שאיש אינו זוכר.

אולי יש תור סודי בכניסה לעיר הזאת, בו תוכל למסור שם ומספר תעודת-זהות, ולבקש את חפציך בחזרה. הילדים האבודים יספקו לך את כל מה שאיבדת אי פעם.

“הנה 58 זוגות משקפי השמש שלך, 846 מציתי סיגריות, 3,647 עטים כדוריים, חולצה של פסטיבל יערות מנשה וארגז מלא מזומנים. תודה רבה ושבת שלום.”

אבל לא הכל מוחזר. אני מניחה שלא מקבלים בחזרה את הדברים הגדולים, כמו איברים, חושים, שפיות או בתולין, אלה כמעט לעולם אינם חוזרים. השקדים שלך, התוספתן, השומנים, אף אחד לא רוצה לגעת ולתייק אותם. האמון שלך בממשלה, מעמדך, תקוותיך או מסמכים חשובים שהתבקשת לפקסס לביטוח לאומי, אלה באמת אבדו מן העולם.

בשחזור צעדיי, חזרתי אל אותה השידה בין חיפוש אחד לאחר. ככל שחיפשתי יותר, כך נהיו המקומות שבהם חיפשתי מוזרים יותר. הייתי חייבת, כי כבר חיפשתי במקומות הברורים מאליהם ומצאתי את עצמי מחפשת בין הסדקים של טוסטר המשולשים או בכיסי ג’ינס שלא לבשתי שבועות. אם תשאלו למה - שישה כיסים. לא רציתי לחיות עם תחושת פספוס.


בסוף מצאתי אותו בתוך קופסה של גלולות ששכבה על השידה. כיצד הגיע לשם לא אדע לומר. כן אדע לומר שמצאתי את הכרטיס בדיוק בזמן, רגע לפני שעמדתי לאבד את דעתי. את זה אף אחד לא רוצה לאבד.


13 צפיות0 תגובות
  • תמונת הסופר/תמוריה בצלאל

ישבתי בטרקלין מול החלון הגדול שלנגדו עמד כן ציור. קניתי את הכן הזה מחברה שטסה לארצות הברית ולא היתה לה אגורה שחוקה. היא היתה אמנית, מוכשרת וענייה, ונזקקה למשהו להתחיל איתו את חייה החדשים, אבל סירבה לקבל צדקה. הבנתי לרוחה. קניתי ממנה את כן הציור ב350 שקלים, מאחר שהיא תכננה להשאירו מאחור. השתמשתי בו פעמים בודדות, אך הציור תמיד זכה במקום השלישי בקרב אהבותיי ולא זכה להרבה זמן יצירתי. בשאר הזמן הוא התחבא מאחורי ארון ולא ניצל את הפוטנציאל החבוי בו. עברו שנים, וכשט’ ואני חזרנו לארץ בנובמבר האחרון, הוא היה זקוק לכן ציור. מצדו של הכן, הוא התרגש לחזור לעניינים.

ט‘ עמד ובחן את השכבה הראשונה של ציורו עם עיפרון בפה. זה היה שדה עצום בנסיך אלברט, דרום אפריקה, שם גרנו שבעה שבועות. אני זוכרת את הנוף הציורי מכיוון שהיה ממסגר עצמו דרך חלון חדר העבודה ונראה מן המרפסת שבקומת עליית הגג. זה היה שדה יבש ונטוש. באופק היה ביתו הקטן של המארח שלנו, בעל המשק ההולנדי, ומאחוריו הרי סווארברג. אהבתי לראות את ההרים מהבית. לנסות לתאר את יופיים של ההרים האלה זה כמו לנסות להסביר מהי מערבולת בלי להשתמש בידיים - אני יודעת שזה תפקידי ככותבת, אבל צריך לראות כדי להבין באמת.

לפני השדה עמדה שדרת עצים עירומים דקיקי גזע, ולפניהם גדר העשויה ממוטות ברזל מחוברים חוטי תיל, ומריצה. השדה של ט’ היה פחות עקר; הוא החיה אותו בגווני חום-ורדרד שמעודי לא ראיתי.


הוא ביקש את דעתי. שקועה בכתיבה, לקח לי רגע להבין על מה הוא מדבר. הוא הביט בי עם העיפרון בידו האחת, כוס יין בידו השניה והכן לצידו. ט‘ נראה קטן. כן הציור הישן שלו בלונדון היה קטן קומה, תמיד מאוזן על ערימת ספרים או מדף. בדרום אפריקה, ט‘ בנה בעצמו כן מעץ, גבוה ודק. הכן שלי היה גדול. אני מניחה שט‘ נשאר באותו גובה; רק כני הציור שלו גדלו. כמו עץ.

השכבה הראשונה היתה יבשה, ובקרוב ט‘ יתחיל לערבב שוב את שמניו. יעמוד ויתנתק ממני לאלפי רסיסים באזור זמן אחר לגמרי, שם שעה יכולה לקחת דקה ודקה יכולה להמשך כמה ימים. אולי כך הוא רואה אותי כותבת.

אמרתי לו להיפטר מהגדר.

אמרתי, שאני חושבת שאני מתגעגעת לנסיך אלברט. רציתי שכדור הארץ יפסיק בבת אחת להסתובב, וכולנו נעוף כמה מדינות קדימה. זה מה שציורו עורר בי.

ט’ תופף על ירכיו בקצב המוזיקה, הבחין בי ושאל אם אני כותבת. חייכתי מעל מחברתי. אני מוצאת את עצמי כותבת בזמנים אקראיים ביותר בזמן האחרון, ולכן מוודאה שהמחברת שלי תמיד נמצאת במרחק נגיש. המחברת הזו עמוסה גם ברשימת ספרים לקריאה, רעיונות לרומן שלי, שמות לדמויות, מחשבות אקראיות ומתכונים של אמא.


הוא חזר לציורו, המכחול שוב מצא דרכו אל בין שיניו. עיניו בחנו את הציור אל מול החלון, אם כי רובה של השמש כבר שקעה. סינרו מוכתם בצבע, גם זרועותיו, ואט אט הוא ניגש אל הצבעים. לא בהיסוס אלא בכבוד. הוא שרק עם המוזיקה, הוציא צבע צהוב מהטיובה, וערבב אותו בפלטה.

סטיבן קינג נוהג לכנות את תהליך הכתיבה כ"טלפתיה" השוברת את מימדי המרחב והזמן.

האם יכול להיות שבעוד חמש מאות שנה, הקשר שלנו עם יהודי מאדים יהיו ספרינו אשר יקראו בלב המדבר, כרוכים במתכת רכה? הם יקראו על זיהומי כדור הארץ, מגיפות ומלחמות עולם, בעודם נהנים מהאווירה המאובקת וידעו, כי למדו בשיעורי כדור-הארץ, מה הביא להשמדתו.

אני מניחה שכל צורות האמנות מגלמות סוג של טלפתיה. הריני, עיניי על יצירתו של ט‘, ובראשי ראיתי עולמות. ההיסטוריה של כני הציור של ט‘, הנסיך אלברט, הרגלי הכתיבה שלי ואפילו מאדים. איזו צורת תקשורת נהדרת.



13 צפיות0 תגובות
bottom of page