מאז שעברנו לכאן בדצמבר, לא הערכתי את החיים בתל אביב, בעיקר בתקופה הזו. גם כי היינו צריכים למצוא חניה קודם, ורק אחר כך דירה לידה - טעות של צפונית. וגם כי בזמן הסגר, הרגשתי חנק. גרה ב“עיר ללא-הפסקה“, שלא רק עושה הפסקה, אלא נמצאת בעוויתות גסיסה לראשונה מאז קיבלה את התואר. אבל בפועל, זה אולי המקום הכי נכון שיכולנו לגור בו כרגע. אמנם בהשוואה לכל זמן אחר - תל אביב מתה. אבל לעומת ערים אחרות, כשאתה יוצא לרחוב, הוא מלא באנשים, ואתה לא מרגיש לבד בעולם. למזלי, אני גרה לא רחוק מהירקון ומהחוף, ויכולתי לצאת ולשבת בפארק או ללכת לשחות. יכולתי לרכב על אופניים או לשבת על גדת הנהר מבלי, לצערי, לעבור על החוק ולהתרחק מעבר לקילומטר מדירתי. לכל דבר יש מחיר.
ביום חמישי האחרון, לדוגמה, הלכתי לחוף הים. לא זו בלבד שהוא לא נראה כמו חוף בסגר, אלא שגם לא נדמה שהוא אפילו קרוב לאמצע החורף. הספקתי לפגוש צוללן שסיפק לי תיאור נלהב של כל הפלאים שבדיוק היה עד להם מתחת למים. בדרכי חזרה פגשתי בדייג, וניסיתי להתמקח איתו על זוג דגי בורי, אבל הוא היה סגור על לאכול אותם לארוחת ערב.
בשבת, יום לפני שהסגר הסתיים, יצאנו ט’ ואני לירקון וישבנו על הגדה. שיחקנו שש-בש, שתינו בירה ונהנינו מהשמש השקרנית כשהגיחה מבין העננים. מסביבנו אנשים על סקוטרים ואופניים, זוגות מתמזמזים להם על הדשא, כדור פורח במרחק, סירת מרוצים עשתה דרכה במהירות לאורך הנהר.
ועכשיו הסתיים הסגר ואני יכולה לחזור לעיסוקיי, וזה נפלא. אני צריכה לחזור לעניינים לפני שאנחנו אורזים וממשיכים הלאה, אבל זה גם מכניס אותי ללחץ. עכשיו אני בפיגור, ועליי לסיים הכל במהירות, לאחר חודש וקצת שבו עסקתי בעיקר בכתיבה ואמבטיות ארוכות.
הפלוס הוא, מאחר שאוכל לחזור ולעשות דברים, יהיו לי הרבה יותר נושאים לכתוב עליהם, כבעבר. ולכם - חומרי קריאה חדשים.
