איך לא לכתוב רומן

הבית בקאמפולונג, רומניה לחודש נובמבר

חלפו שבועיים מאז שעברנו לרומניה, שזה חצי מהזמן שתכננו לשהות בה, שזה המון זמן אבל גם ממש מעט זמן, שבמהלכו כתבתי שלושה סיפורים. כן, שלושה. וזה, בלי לספור את אלה שמתבוססים במלותיהם בצדי הדרך וטרם זכו לסוף.

שינויים, כך מסתבר, נותנים לי השראה בכמויות מסחריות. בית חדש, נוף חדש, תרבות חדשה – כל אלה מפיחים בי מלים והופכים אותי לפס ייצור של סיפורים טריים מהניילון, מאמרים, אנקדוטות, מהחיים או מהדמיון, חלקם קצרצרים, חלקם קצרוכים, וחלקם ארוכים כפקקי איילון אך זורמים כירדן, ואולי יהפכו יום אחד לרומן באורך מלא.

אבל הסיפורים – מה טיבם?

הסיפור הוא בעיני המתבונן, כמובן, אבל האמת היא שהחלדתי. לא מזמן אמרתי לבעלי, ״החלדתי.״

״מה את שחה?״ התפלא, ״את רק צריכה להתעמל קצת יותר.״

״לא בגוף, נו!״ אמרתי. ״החלדתי. אני כותבת כמו נערה שמתנסה בסדנת כתיבה בפעם הראשונה. איפה הכותבת שהייתי? אני קוראת את הדברים שכתבתי והם נראים לי כמו העתק זול של משהו שניסיתי להגיד.״

הוא חשב רגע, ואז שאל, ״מתי בפעם האחרונה כתבת סיפור מתחילתו ועד סופו?״

נאלמתי.

״סיפור, שיר, קטע, סלוגן. משהו?״

סיפור שנכתב מתחילתו ועד סופו...

זה היה בדרום־אפריקה, במהלך תקופת הקורונה, בעיירה קטנה בשם הנסיך־אלברט. נסעתי לקייפטאון לשבועיים שנמתחו לכדי שמונה חודשים בעקבות הסגרים. שם, בין הרים עוצרי נשימה, עטופה בנוף ההררי־מדברי, כתבתי המון. לילה אחד, חלמתי חלום. אחד החלומות הארוכים האלה שהם חיים שלמים, מציאותיים, ואתה מתעורר ולא מאמין שכל זה לא קיים. זו היתה תקופת חיים, מבחינתי. מיד הכנתי קפה וישבתי במרפסת לכתוב אותו. הוא עוד היה טרי בראשי, אז שקעתי שוב בתוכו. אני מדברת, כמובן, על ״ונדנה״.

מאז עברו עלי הרבה טלטלות, בעיקר משפחתיות. כתבתי, כמובן. מעולם לא הפסקתי. יש לי אוסף מכובד של חצאי סיפורים, מאמרים עקרים, שברי קטעים בעלי פוטנציאל לא ממומש. רובם יושבים במגירת חוליים, מקווים יום אחד להתאושש ולצאת אל האור, ואת רובם לא פתחתי שוב מאז שנכתבו וננטשו. בעיקר, התרכזתי ברומן שלי, שסיימתי את כתיבתו. אבל מאז לא הנבתי משהו חדש, סיפור שיתגבש לכדי משהו שלם, שאפשר להתענג עליו מתחילתו ועד סופו ולסיים באנחה, או בדמעה או בצחוק. אבל כל כך הרבה זמן לא כתבתי משהו שהוא לא הרומן, שקולו של המספר מאוקלם בראשי ועולמו עדיין מוטמע בעולמי. אני קצת מרוחקת מדברים אחרים, מנותקת ו... נו, חלודה. מוזר, לא?

וזה לא הכול. כאן, ברומניה, מצאתי שמאחר והאוירה כה שונה והשקט כה מוצהר – בעיקר כי בחרנו לשהות באזור כפרי ולא בעיר, בכוונה תחילה – הנה שוב אני יודעת לקום בבוקר ולא למהר לעבוד. במקום זה, אני יושבת עם כוס קפה מול האח, מקשיבה לפצפוץ העץ, אולי קוראת פרק או שניים מספר – ואחר כך הולכת לעבוד, בראש נקי. לפעמים אני מתחילה את היום בכתיבה. ככה, כשהעינים עדיין מכוסות קורים והמוח עדיין מטושטש־עונג.

אז עכשיו, אני צריכה ללמוד מחדש איך לא לכתוב רומן. לפחות, עד לרומן הבא.

פשפשים וספרים ישנים

ובכן, עשינו את זה – נחתנו בבוקרשט, וכיאה לתיירים מן השורה, פצחנו בסבב ה"חובה לראות": מסעדות מפוארות וברים בעיר העתיקה, פארק רחב ידים שבדיוק התקשט לו בצבעי שלכת, ושער הניצחון המתנשא לו בגאון בקצה שדרת עצי הערבות והלִבנים. הכול טוב ויפה, אבל כל אלה היו רק הקדמה, חימום קל, לעומת החוויה האמיתית של הביקור – שוק הפשפשים של יום ראשון בבוקר.

אה, שוק פשפשים! המקום שבו ריחות וקולות מתערבבים, וכל פרוטה נשכחת יוצאת מתחתית הארנק בקאמבק מרגש ועושה את מה שפרוטות עושות הכי טוב – עוברת מיד ליד.

אז נכון ששמי טרם יצא לתהילת עולם, אך מי שמכיר אותי יודע עלי לפחות דבר אחד, והוא אהבתי לספרים. ולא רק קוראת אנכי ולא רק כותבת, אלא גם אספנית. אז בתוך ערימות הפסלונים, התקליטים הישנים, כובעי הפרווה והעור שכבר ראו ימים טובים יותר, איך יכלו לחמוק מעיני ערימת ספרים עתיקים, כאילו ממתינה לי. אבל תאמינו או לא, הרומנית שלי לא משהו ולכן לא בחנתי את הספרים שראיתי בשוק עד לאותו הרגע. ההבדל הוא שכריכות הספרים האלה לא פצו פה, אלא הביטו בי כאומרים זה לזה, ״עצרו הכול רגע – היא רואה אותנו?״ ולא התאפקתי מלענות שכן. הושטתי יד ונגעתי בעור הישן. הסנפתי, כמובן, כי אני לא משוגעת. הריח שלהם... משהו בין מרתף שלא אוורר מאז המאה ה-19 לבין תקווה קלושה שאולי מישהו, מתישהו, יפתח אותם שוב. ואז פתחתי אותם. דפים מצהיבים ועייפים בין כריכות העור המתפוררות חשפו לפני מחזה נפלא: עברית!

הערימה המסכנה הזו שישבה שם בפינה הגלותית שבשוק הפשפשים, כללה חומשים עם פירושים וביאורים בעברית, גרמנית ועוד שפות שלא זיהיתי, מהדורות מלעמבערג, דהיינו לבוב, כנראה הדפסות מהמאה ה־19, שבה הודפסו לא מעט ספרי קודש במזרח אירופה.

"תוצאות חיים״ היה שם, שחיבר, כדבריו, ״אני הדל בשבטי בעזר אלקי״ חיים אווירבאך. בתחתית הערימה מצאנו משניות סדר זרעים עם פירושי הרמב"ם, רבינו עובדיה מברטנורה ותוספות יום טוב – לא דבר של מה בכך. וממש מתחת, כאילו מסתתר, "מחצית השקל" של רבי שמואל הלוי קעלין, מגדולי הפוסקים בדורו. הספר הזה היה פירוש ל"מגן אברהם", אחד מהפירושים המרכזיים על השולחן ערוך. זאת ועוד ועוד ספרים שעוסקים במוסר והנהגות, מלאים בפרשנויות.

טר ואני נשאבנו לתוך עולם אחר, עוקבים אחר השורות, מלטפים את הכריכות, מנסים לפענח את כתב היד הדהוי שיד נעלמה הוסיפה שם, מנסים להבין את הסיפורים שמאחורי הספרים. לפנינו נפרשה נשמת אחינו היהודיים במזרח אירופה, ובאותה הנשימה, לא יכולנו שלא לחשוב על החיים שנגדעו באכזריות. לא פלא שכריכותיהם ריקות ממלים. הספרים האלה הם מה שנשאר מאותם יהודים, אנשים בעלי ספריות מהודרות שעיינו בספרים האלה מדי ערב, וניערו את דפיהם מדי פסח. האנשים שנלקחו מבתיהם ונאלצו להשאיר הכול מאחור, וכעת חפציהם, מנעלי הבית ועד הספרים החשובים שבספרייתם, יושבים מוזנחים בשוק הפשפשים של בוקרשט.

עליכם להבין שאלה לא היו הדברים היהודיים היחידים שמצאנו שם. מנורות ישבו ביותר מדוכן או שניים (היו הרבה מנורות), תצלומים שעליהם שמות יהודיים, ופה ושם, מגן דוד הגיח מול עינינו על חפצים שונים שכולנו יודעים מהיכן נגזלו, עוברים מידיו של גוי אחד לאחר בלי הבנה בסיסית על מקורם הטרגי.

בעל הדוכן הסתכל עלינו, מדבר עם שותפתו בשקט, שניהם מנסים לנחש מה כל כך מרתק אותנו בספרים הישנים האלה. בעודי ממשיכה לעיין בספרים, שוכחת היכן אני, שמעתי את קולו של טר שכנראה המשיך לעיין בדברים אחרים והחליט לקנות כמה ציורים ישנים. האנגלית שלו מול הרומנית של המוכר התערבבו באצבוע תזזיתי, מספרים שריצדו הלוך ושוב: ״וואן־סבן־פייב״, ״נו נו, ניין־טו־פייב?״ הלכו המספרים וקיפצו מטה ומעלה, עד שהחליטו להפגש באמצע – 125. אבל לטר תמיד נשאר עוד משהו בכיס המיקוח, והוא שלף שטר של מאה ועוד שטר של חמש, ״וואן־זירו־פייב?״ וקרץ לו.

בעל הדוכן פרץ בצחוק, החליף מילה עם שותפתו לדוכן ברומנית, ומתוך כל מה שאמר, מילה אחת הצלחנו לקלוט – ״ישראלים״. הם הבינו מאיפה אנחנו, אבל לא בשל הספרים שבהם עיינו, אלא מפאת התמקחותו של טר. הנה לפניהם מונחת ערימה של עושר רוחני ותרבותי של יהודי מזרח אירופה שאבותיהם שחטו ובזזו, והמורשת היחידה שהם מזהים היא חוש ההתמקחות היהודי שלנו.

לפחות הם חשבו שזה מצחיק, ומכרו לו את הציורים במחיר המציאה אליו הוריד אותם.

הרפתקה רומנית

אורזת.

אני שונאת לארוז. אוהבת לפרוק. אריזה היא סוף, פריקה היא התחלה חדשה. אריזה זה לשלוח חלקים ממך הרחק, פריקה זה משהו שנשאר איתך. אריזה זה לדרג דברים לפי חשיבות ואז לדחוס אותם לתוך מקום קטן, לפרוק זה לפזר את החפצים שלך סביבך, לסמן טריטוריה, גם אם היא זמנית. אריזה זו עצירות, פריקה זה שחרור של אחרי הקפה. אני שונאת לארוז, אוהבת לפרוק. אבל היום אני אורזת, יש גם ימים כאלה.

נובמבר שלנו יקרה ברומניה.

זה התחיל מאורחת מהעבר שהתעוררה בחזרה לחיינו. זו בחורה מהארץ שמסבלטת אצלנו, כשמתאפשר, כשהיא צריכה להגיע לפורטוגל לנסיעות עבודה. כשהיא שאלה אם תוכל ללון בביתנו במהלך חודש נובמבר, התלבטנו קצת, ואז טר ראה בכך הזדמנות לבקר במולדתו, קייפטאון, דרום אפריקה. מאז החתונה שלנו, הוא לא ראה את משפחתו, וחשב שזו תהיה הזדמנות טובה. אבל איכשהו, עם סיומו של הקיץ הכה ארוך, עלו וצמחו וטיפסו לראשנו נופי נורווגיה הקפואים, ויופיו של הזוהר הצפוני. מאז שקראתי את הטרילוגיה של פיליפ פולמן, חומריו האפלים, אני חולמת לראות את הזוהר הצפוני. מדובר פה בשנים ארוכות של השתוקקות ליופי שראיתי רק בדמיוני. אבל למצוא מקום במחיר שפוי שאינו בעיר ושניתן לראות ממנו את הזוהר הצפוני התגלה כמשימה קשה ומייאשת. נורווגיה אמנם אינה בלתי אפשרית, אבל היא לא פורטוגל.

בינתיים, המסבלטת שלנו רצתה תשובה. אפשר להגיע? שאזמין כרטיס טיסה? למרות שלא היו לנו תכניות ברורות, אמרנו שכן. לא ידענו לאן נלך, אבל ידענו בודאות דבר אחד – אנחנו רוצים ללכת. לאנשהו, כל מקום. עקצץ לנו לחוות הרפתקאות חדשות, מקומות חדשים, אוכל אחר, אויר שונה, נוף חדש – זה מה שתמיד עשינו, לפחות לפני המלחמה. ובעיקר, רצינו הפסקה מהעיר. ליסבון זו עיר צפופה, ובביקורינו הארוכים בארץ אנחנו תמיד כל כך עסוקים ומיתזזים בין חברים למשפחה. רצינו להתקנך (להכנס לקונכיה? זאת צריכה להיות מילה), במקום שקט, רחוק מהעיר, מקום קר שייתן לנו סיבה להתחפר, להכנס לחרופ חורפי ולהקיץ רק בקיץ.

מצאנו חברים שרוצים להצטרף לנורווגיה, אבל איש מהם לא ידע מתי יוכל ולכמה זמן, כך שכל העניין הפך מעורפל מדי. בשלב הזה עשינו זום אאוט. התרחקנו מנורווגיה, ואט־אט מצאנו שאין לנו ברירה אלא למצוא מקום שאמנם אין בו זוהר והוא לא צפוני, אבל יש בו שקט ומרחב, והוא לא יעלה לנו יותר משכר הדירה שלנו (בכל זאת, זו לא חופשה, רק שינוי אווירה). לבסוף, חיפושינו הובילו אותנו לטרנסילבניה, רומניה, לא רחוק מהטירה של דרקולה. להגיד לכם שאני לא מתרגשת – לא אוכל; אני לא אוהבת לשקר.

וזהו. מחר הטיסה. ננחת בבוקרשט ושם נבלה את סוף השבוע, ואז נשכיר רכב וניסה לקאמפולונג, עיירה קטנה שעתיים נסיעה משם. איך ניסע? אני שמחה ששאלתם. מי שהשכיר פעם רכב בארץ ל-24 שעות, יודע. כי ברומניה, זה המחיר להשכרת רכב לחודש שלם. לא, אני לא מגזימה.