השבוע חזרנו, טר ואני, מקייפטאון. שלושה שבועות בקצה השני של העולם, שם קיץ וחם, והים הוא אטלנטי ולכן, קר. לא קר־מרענן, אלא קר־קפוא. קר כמו החלטה שגויה. כמו חרטה עמוקה. איך אומרת אחייניתי... בלתי. קר־בלתי.
נחתנו אחרי 15 שעות טיסה, כולל קונקשן בפריז, הישר אל בוקר הלוויה. סיפרתי מעט על הלוויה ברשומה הקודמת, מה שלא סיפרתי זה שלא היה זמן להתמקם, לנוח, להתרגל לאקלים החדש – מיד למקלחת, להתלבש, לצאת. לי אין את היכולת המופלאה ומעוררת הקנאה של שינה בטיסות, היכולת שלי בטיסות מסתכמת בכאבי גב, אז הייתי עייפה מאד, כל עפעף משקולת, מתקשה לנווט את עצמי מחיבוק אחד לאחר, לא מנסה אפילו לזכור את שמות האנשים ולתייק אותם עם הפרצוף הנכון במוח. כל מה שרציתי היה להתרסק על מיטה, כל מיטה שתביאו לי, ולישון כמה שבועות ברצף.
אבל לא היו לי כמה שבועות לישון, כי הגענו רק לשלושה. בשבוע הראשון נשארנו באירבנב האנטישמי שלנו. למה אנטישמי? כי איך שנכנסנו, היה שם ציור של גבר עם כאפייה, מה שהדליק אצלנו נורה אדומה קטנה. אבל רק כשהדלקנו את הטלוויזיה החכמה הבנו בדיוק היכן נפלנו. היוטיוב של בעלת הבית, פאטימה, היה שטוף בסרטוני תעמולה. העולם כולו, לפי האלגוריתם שלה, היה מקום פשוט להבנה: הכול באשמת ישראל. ישראל הורסת, ישראל כובשת, ישראל מורידה גשם בחורף. האלגוריתם חשב שפאטימה צריכה לדעת את זה, ואני חשבתי אחרת – שיש לה כנראה הרבה מה ללמוד. חיפוש זריז – והופ, דאגלס מאריי מתנגן לו על השתק. אני את החומר כבר יודעת, העיקר שהאלגוריתם יעשה את שלו. אחרי כמה סרטונים שלו, ראיתי שזה עובר לאליקה לה־בון. עוד סרטון ועוד אחד, ועוד אחד. מבחינתי, שיופעלו כל הלילה. והנה, הפיד שלה כבר לא נראה כמו קודם. אין בעד מה, פאטימה.
הפלוס בדירה האנטישמית היה שהיא ממוקמת ברחוב המקביל לזה של חמותי, כך שיכולנו להגיע בכל יום במהלך השבעה, לתמוך, לעזור, לבלות איתה זמן. היא שמחה בנו וחזרה ואמרה כמה טוב שאנחנו שם. זה היה שווה את הכול.
בשבוע הזה למדתי לא מעט על המשפחה של טר, שכעת היא גם המשפחה שלי, ובכלל, על הצד האשכנזי שגם הוא כעת שלי אבל תמיד הרגיש מרוחק. אני חצי תוניסאית וחצי פרסיה. במשפחה שלי, שבעה זה מחזה אחר לגמרי:
אצלנו, הבית יהיה עמוס באנשים. קולות וצעקות מתנגשים זה בזה, סיפורים שיוצאים מכמה פיות במקביל שאין לך מושג מי מדבר עם מי ומי קוטע את מי, ומי בכלל לא מקשיב וצוחק ברגעים הלא נכונים. צלחת הבורקסים מתרוקנת ומיד מתמלאה מחדש, צלחת העוגיות והוופלים מועברת מיד ליד. דברים מתפוררים נטבלים בקפה, דברים מתוקים נכפים על אנשים שזה עתה נכנסו מבעד לדלת. איך שהיא נפתחת, אחרים יוצאים, ותמיד יהיה מי שילווה אותם לאוטו ומי שיצעק, ״תלווה אותם לאוטו!״. נשים מדברות, גברים מתפללים. נשים קוראות תהילים, גברים מנמנמים. צעירים עושים סלפי, ילדים רבים ואז משלימים. ההמולה גואה ונופלת כים בירח מלא.
אצל המשפחה של טר, זה עולם אחר:
חמותי ישבה על הכורסא של בעלה המנוח כשהיא ללא כרית והמושב נמוך. מדי פעם היתה מקבלת שיחת ניחומים בטלפון ומדברת כעשר־עשרים דקות. טר ואני ישבנו מולה, מנסים למלא את החלל בשיחה, בבדיחות, ברעש שלא יאפשר מקום לשקט. מדי פעם עולה סיפור זה או אחר, ואט־אט אני זוכה להכרה עמוקה יותר עם המנוח. זה קורה בשבעה, לא? היכרויות רטרואקטיביות כאלה. ומדי פעם יבואו אורחים. הם יתיישבו כשהתיק עדיין על הכתף, יסרבו בנימוס לכל משקה או כיבוד שתציע להם, ישחקו במפתחות של הרכב בין האצבעות בעודם מדברים על המנוח ועל כמה שהם מצטערים שהוא איננו, על כמה שהוא סבל ועל כמה שהיא חזקה. איכשהו, הם מניעים עיניהם אל השעון בזהירות רבה, שלא ייתפסו כשהם מציצים בו, חלילה. ואז, לאחר עשר דקות, הם יגידו שהם עצרו לביקור קצר כי רצו לראות איך היא אבל הם ממש חייבים לזוז, לצערם. נבוא שוב, אם נצליח. הם בדרך כלל לא מצליחים. ואז זה שוב שלושתנו. נאכל ביחד ארוחת צהרים סביב השולחן, ונחזור לסלון. אני אעשה כלים, היא תגיד שאין צורך, אני אתעקש. נכין תה, נפטפט.
חשוב לי להבהיר שחמותי אינה אשה בודדה. יש לה קהילה, והקהילה היהודית בקייפטאון היא כנראה מהמדהימות בעולם, זה מוכח. אבל משפחתה פזורה ברחבי העולם. אחותה בקנדה, והשאר בישראל. וכך, לצד השבעה, החל הדיון המיוחל לו המתנתי בסבלנות כבר שנים – העלייה לארץ! מאז שחזרה בתשובה, ערגה חמותי לעלות, אבל בעלה הזקן ממנה בעשור וחצי, הרגיש שאין לו מה לחפש בארץ בגיל כזה, אז הם נשארו בקייפטאון. לא ייפלא אפוא שבשבתה על כורסת בעלה, יושבת על מותו, וכבר היא מתחילה לחפש את המסמכים שיאיצו את תהליך העלייה שלה. אשקר אם אומר שאני לא נרגשת מכך – סוף־סוף תהיה במקום אליו היא שייכת.
בערבים, הלכה חמותי לבית הכנסת, כי בבית לא היה לה מניין. היא ביקשה שבנה יתלווה אליה, וטר עשה כבקשתה והתלווה אליה בכל יום, עניין שהוא לא רגיל בו ולא היה לו פשוט, אבל בעלי זורם כירדן ומכבד את אמו מאד. לאחר שחזרו מבית הכנסת, היינו אוכלים ארוחת ערב ביחד, ותם ונשלם. כאן חמותי כבר גמורה והולכת לישון, ואנחנו הולכים להמשיך את הערב שלנו בפאב או בדירה האנטישמית.
כך בילינו את השבוע, כל בוקר הלכנו לחמותי והיינו איתה עד הערב. טר, בן מסור שכמותו, דאג לבירוקרטיה – העביר חשבונות על שמה, עדכן חברות ביטוח, נפטר עבורה מהתרופות שנשארו ובגדול, צייר עבורה מתווה לחיים שאחרי. עזרנו לה בקניית מיטה עבור חדר האורחים וצביעת קירותיו, שעתיד היה להיות חדרנו בשבוע שלאחר מכן, וכך היה.
מיד לאחר השבעה, החדר היה מוכן ועברנו לביתה של חמותי. היא חזרה לעבוד, וגם אנחנו. היא שמחה שהבית מלא ב״רוח נעורים״ כפי שהיא קראה לזה. השיחות בינינו, ההתגרויות שלנו אחד בשניה לאורך היום, בדיחות הדעת, כל אלה היו דברים שאינה מורגלת בהם בחייה השקטים, והיא אהבה את זה מאד.
בין היתר, היה עלינו להעניק זמן לאביו של טר, שהרגיש נחות בתוך כל זה, ולחברים ותיקים שלו. אחרי הכול, טר גדל בקייפטאון וחי בה עד שנתו ה־29, והיא רחוקה מאד אז לא יוצא לנו לבקר בה לעתים תכופות. בקייפטאון יש רק בית ספר יהודי אחד, ולכן, כל היהודים בעיר הכירו זה את זה. הם כולם הלכו לאותו בית ספר!
אז בילינו את רוב זמננו בין אמו לחבריו הותיקים של טר, ואני, שעדיין קיויתי למצוא איזו פינה של שקט, המצאתי לנו רוטינה אחת קדושה – בכל ערב, בשעת הדמדומים, ירדנו לטיילת. השמש נעלמה לאיטה לתוך האוקיינוס וכך גם הלחץ של היום; מה שנתן לנו הפוגה לקראת יום המחרת שבו נראה עוד אנשים, נעשה עוד סידורים, ואיכשהו, עדיין נעבוד מול לקוחות כאילו הכול כרגיל.
קייפטאון מהממת והביקור הזה היה שונה מאד מביקורי הקודם. אני מקווה שהביקור הבא יהיה של שמחה ולא של עצב, ושבו ננפוש ולא נעזוב הכול ונבוא עם הבעיות והעבודה על הכתפים.
בינתיים, אנחנו שוב בליסבון. שוב קר, שוב יש לנו פרטיות, אבל לא התמהמהתי וכבר הזמנתי שוב כרטיס טיסה. הפעם לכיוון אחד, ל-2 במרץ. אני באה לארץ ומקווה להשאר לכמה שיותר זמן. די, כבר מעקצץ לי. רוצה הביתה.
