בעודי מעיינת באמנות המקומית, גיליתי שהמחזה “סוחרי הגומי” מאת חנוך לוין עולה בתיאטרון “האריה האדום”; פאב וכן תיאטרון שוליים ברובע איסלינגטון שבלונדון.
כמה מרענן, חשבתי. אמנם עבריתי האהובה חסרה לי והייתי מעדיפה ערב בתיאטרון גשר, אבל מעניין לראות הצגה ישראלית באנגלית. כמובן שקניתי כרטיס כמעט אינסטינקטיבית.
אם אתם גרים בנכר או שגרתם בעבר, כנראה תבינו ללבי. לראות מודעה כזאת זה כמו לגלות שסבא שלך מופיע בטלויזיה, ולא משנה באיזה ערוץ או תכנית, אתה חייב לראות. סיבה שניה, געגועיי לתיאטרון מכאיבים לי במקומות שלא ידעתי שיכולים לכאוב. סיבה שלישית, בעבר צפיתי בהצגות של לוין, ותמיד זכורה לי הנאה צרופה.
שכניי, זוג אמריקאים מקסימים בני 50 פלוס, שמעו שאנו הולכים להצגה של כותב ישראלי וחשבו שזה נשמע מעניין, אז טי הזמין אותם להצטרף. לאחר שקנו כרטיס, יום לפני ההצגה, נזכרתי לקרוא ביקורות. הן היו מזעזעות שקשה לתאר, אבל מה שהיה עוד יותר מזעזע הוא המחזה עצמו.
נפגשנו בכניסה לתיאטרון ואמרתי להם, “אני נבוכה לומר, אבל הביקורות היו שליליות מאוד. אני מקווה שנהנה, אבל תדעו שהסיכוי נראה קלוש. חוץ מזה, מסתבר שזה מחזמר.”
אף פעם לא הבנתי מחזות זמר. הרעיון שאדם מסוגל לכתוב, להלחין ולבצע שיר שלם תוך עבירה על החוק, קניית תפוחים או מיד לאחר שאיבד את אהבת חייו, לא נראה אמין. גם אם מדובר באדם מוכשר בעל יכולות מוזיקליות גבוהות במיוחד.
אבל הם ביקשו שאפסיק להתנצל, “אני לא מפחדת,” אמרה השכנה, “כמה רע יכול להיות.”
אז ככה.
השחקנית הראשית היתה הגרועה ביותר בנבחרת, והתחרות על התואר היתה קשה. השירים היו מפגרים עד כאב, שאילו לא הייתי יודעת, הייתי חושבת שזו פארודיה על מופע שמנסה לחקות את ברודוויי בצורה קומית, ונכשל. הבמה היתה עטופה בחתיכות קלקר גדולות והשחקנים נאבקו לעבור מנקודה א’ לנקודה ב’. לא היתה לכך כל סיבה, סתם ניסיון כושל של הבמאי להיות יצירתי. התסריט הכפיל ואז שילש את הוולגריות האופיינית ביצירותיו של לוין, ועם זאת החמיץ כל פואנטה, השליך כל תזמון כלאחר יד, צמצם כל עניין לבדיחה גרועה, צנתר כל בדיחה לטמטום טהור ובאופן כללי גרם לארבעתנו לקוות שאיכשהו התיאטרון יעלה בלהבות וישרוף את כולנו חיים, ולו רק כדי להיפטר מכל ראיה לנוכחותנו בבית העינויים הזה.
ההצגה הועלתה בבמה הקטנה, תודה לאל, הכוללת שלוש שורות, ואחת מהן נותרה ריקה. שעתיים וחצי, כולל הפסקה. אז לקחנו את ההפסקה ואת כל חפצינו, והסתלקנו.
ברחנו לפאב התיאטרון והסתתרנו שם מאחורי בקבוק יין גדול וארבע כוסות מלאות כבערב פסח, יודעים שהשחקנים לבטח הבחינו בנסיגתנו, שהרי כיסינו חצי שורה, ומקווים שלא ניתקל בהם. דיינו.
העניין החיובי בהזמנת אנשים למופע גרוע, היא שהערב יכול רק להשתפר. שוחחנו ושתינו וצחקנו על המחזה, מעמידים פנים שזה סיוט לילה משותף, עד שראינו את השחקנים עוזבים את האולם. שכנתי הסתירה את פניה עם כוס היין, “בואו נלך, מהר… שלא יראו אותנו.” והופ תפסנו מונית.
למחרת, ביום הולדת שנה של בת של חברים מאחת הסירות במעגן, פגשתי את אותה שכנה. היא אמרה לי שהיה לי מהנה מאוד לבלות איתנו אתמול בערב.
“למרות האסון התיאטרלי?” שאלתי.
“זה היה האסון הכי מהנה שחוויתי בחיי.” אמרה.
בסופו של דבר, הסקתי רק מסקנה אחת מכל זה:
אין הזדמנות חשובה יותר בעולם האמנות, מההפסקה המובטחת ושטיחים מקיר לקיר.
