כל פוסט חדש יישלח למנויים במייל

  • מוריה בצלאל

בעודי מעיינת באמנות המקומית, גיליתי שהמחזה “סוחרי הגומי” מאת חנוך לוין עולה בתיאטרון “האריה האדום”; פאב וכן תיאטרון שוליים ברובע איסלינגטון שבלונדון.

כמה מרענן, חשבתי. אמנם עבריתי האהובה חסרה לי והייתי מעדיפה ערב בתיאטרון גשר, אבל מעניין לראות הצגה ישראלית באנגלית. כמובן שקניתי כרטיס כמעט אינסטינקטיבית.


אם אתם גרים בנכר או שגרתם בעבר, כנראה תבינו ללבי. לראות מודעה כזאת זה כמו לגלות שסבא שלך מופיע בטלויזיה, ולא משנה באיזה ערוץ או תכנית, אתה חייב לראות. סיבה שניה, געגועיי לתיאטרון מכאיבים לי במקומות שלא ידעתי שיכולים לכאוב. סיבה שלישית, בעבר צפיתי בהצגות של לוין, ותמיד זכורה לי הנאה צרופה.

שכניי, זוג אמריקאים מקסימים בני 50 פלוס, שמעו שאנו הולכים להצגה של כותב ישראלי וחשבו שזה נשמע מעניין, אז טי הזמין אותם להצטרף. לאחר שקנו כרטיס, יום לפני ההצגה, נזכרתי לקרוא ביקורות. הן היו מזעזעות שקשה לתאר, אבל מה שהיה עוד יותר מזעזע הוא המחזה עצמו.


נפגשנו בכניסה לתיאטרון ואמרתי להם, “אני נבוכה לומר, אבל הביקורות היו שליליות מאוד. אני מקווה שנהנה, אבל תדעו שהסיכוי נראה קלוש. חוץ מזה, מסתבר שזה מחזמר.”

אף פעם לא הבנתי מחזות זמר. הרעיון שאדם מסוגל לכתוב, להלחין ולבצע שיר שלם תוך עבירה על החוק, קניית תפוחים או מיד לאחר שאיבד את אהבת חייו, לא נראה אמין. גם אם מדובר באדם מוכשר בעל יכולות מוזיקליות גבוהות במיוחד.

אבל הם ביקשו שאפסיק להתנצל, “אני לא מפחדת,” אמרה השכנה, “כמה רע יכול להיות.”


אז ככה.

השחקנית הראשית היתה הגרועה ביותר בנבחרת, והתחרות על התואר היתה קשה. השירים היו מפגרים עד כאב, שאילו לא הייתי יודעת, הייתי חושבת שזו פארודיה על מופע שמנסה לחקות את ברודוויי בצורה קומית, ונכשל. הבמה היתה עטופה בחתיכות קלקר גדולות והשחקנים נאבקו לעבור מנקודה א’ לנקודה ב’. לא היתה לכך כל סיבה, סתם ניסיון כושל של הבמאי להיות יצירתי. התסריט הכפיל ואז שילש את הוולגריות האופיינית ביצירותיו של לוין, ועם זאת החמיץ כל פואנטה, השליך כל תזמון כלאחר יד, צמצם כל עניין לבדיחה גרועה, צנתר כל בדיחה לטמטום טהור ובאופן כללי גרם לארבעתנו לקוות שאיכשהו התיאטרון יעלה בלהבות וישרוף את כולנו חיים, ולו רק כדי להיפטר מכל ראיה לנוכחותנו בבית העינויים הזה.

ההצגה הועלתה בבמה הקטנה, תודה לאל, הכוללת שלוש שורות, ואחת מהן נותרה ריקה. שעתיים וחצי, כולל הפסקה. אז לקחנו את ההפסקה ואת כל חפצינו, והסתלקנו.

ברחנו לפאב התיאטרון והסתתרנו שם מאחורי בקבוק יין גדול וארבע כוסות מלאות כבערב פסח, יודעים שהשחקנים לבטח הבחינו בנסיגתנו, שהרי כיסינו חצי שורה, ומקווים שלא ניתקל בהם. דיינו.


העניין החיובי בהזמנת אנשים למופע גרוע, היא שהערב יכול רק להשתפר. שוחחנו ושתינו וצחקנו על המחזה, מעמידים פנים שזה סיוט לילה משותף, עד שראינו את השחקנים עוזבים את האולם. שכנתי הסתירה את פניה עם כוס היין, “בואו נלך, מהר… שלא יראו אותנו.” והופ תפסנו מונית.

למחרת, ביום הולדת שנה של בת של חברים מאחת הסירות במעגן, פגשתי את אותה שכנה. היא אמרה לי שהיה לי מהנה מאוד לבלות איתנו אתמול בערב.

“למרות האסון התיאטרלי?” שאלתי.

“זה היה האסון הכי מהנה שחוויתי בחיי.” אמרה.


בסופו של דבר, הסקתי רק מסקנה אחת מכל זה:

אין הזדמנות חשובה יותר בעולם האמנות, מההפסקה המובטחת ושטיחים מקיר לקיר.




40 צפיות0 תגובות
  • מוריה בצלאל

לכל מי שאי פעם אמר לי שאני חיה בעולם מדומיין כי אני כותבת ספר שכולו המצאה שלי, אני רוצה להגיד שזה נכון, ואני מצטערת אם זה מפריע למישהו.

ההמצאה האהובה עלי היא אותם סמלים עתיקים שכאשר מניחים אותם אחד ליד השני, הם מרכיבים משמעות. כולנו משתמשים בהם בזו הפלטפורמה. אני משתמשת בהם בעיקר כדי לספר סיפורים.

אבל המצאות לא חסר. ואני לא מדברת על המצאת הנורה, למרות שהיה רעיון כל כך טוב שהוא נהיה הסימן לרעיונות טובים, אלא על הכל מהכל.


פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם, הוא בונה קתדרלות, בתי כנסת, מסגדים, בתי משפט, בנקים, בתי סוהר, בתי ספר, מפעלים, אוניברסיטאות, ומה שמדהים זה שלבניינים האלה נכנסים אנשים מכל מני מקומות, נפגשים ועושים בדיוק את אותם הדברים, בלי להכיר אחד את השני.

רובם משרתים פוליטיקה, דת, גבולות של מדינות, ממשלות, ערים, רשויות, מנדטים, כולם סיפורים טובים ומשכנעים שהומצאו בקפידה ושהתחברנו אליהם מאוד.


כדי להשליט סדר על כל זה, המצאנו את החוק, שמבוסס ברובו על זכויות האדם.

זכויות אדם הן אותו סיפור מרתק איתו אנחנו מתרצים דברים שעשינו ואמרנו, ועליו אנחנו סומכים שיקיים את הצדק.

הצדק הוא המצאה קלושה למדי המנוהלת על ידי הפרקליטות ומבוססת על חתימות.

החתימה היא המצאה שהחוק מכבד,

והחוק הוא המצאה שחייבים לכבד.

עוד דבר שחייבים לכבד זה אותו רב מכר עתיק יומין שלנצח יככב במערכת החינוך. נו, זה ששמו הוא ראשי תיבות והוא מספר את סיפור חייו של אלוהים. ספרות מופת, ממנה צמחה כל המסורת הדתית, או במילים אחרות, לחץ חברתי של אנשים מתים.


ואז יש פיסות נייר חסרות ערך שאי אפשר לאכול או ללבוש או להתחמם בעזרתן, והן מסובבות את כולנו על האצבע הקטנה. וזה הסיפור הגדול מכולם, כי לא כולם מאמינים באלוהים או בזכויות אדם או בלאום, אבל כולם מאמינים בכסף.


כל ההמצאות והסיפורים האלה עוזרים לנו להתקיים בחברת בני אדם אחרים, הם גם הסיבה לכל רצח עם בהיסטוריה, לכל שחיתות, לכל גניבה והונאה, לכל שנאה ולכל טירוף.


אז אני חיה בעולם מדומיין, כי אני כותבת ספר שעלילתו המצאה שלי. אבל אני וקוראים וכותבים אחרים יודעים שמדובר בסיפור.

רק סיפור.



28 צפיותתגובה 1
  • מוריה בצלאל

מסתבר שלהתחתן ואז לעבור מדינה זה יותר עבודה משזה נשמע.

הצטרפו אלי למסע אחורה בזמן, אל מלון "בראשית" של ישרוטל שבמצפה רמון, שם הורדנו הילוך לאחר החתונה על מנת להנות ממתנתו של גיסי הטרי. למי שחי בבועה, זה מלון יוקרתי למדי. האדם הממוצע ירגיש שאם בילה אפילו שעה מחוץ לשעריו, שפך כספו לריק. לא הוצאנו את חוטמינו מהמלון, וגם לא היתה לנו סיבה.


עם הגיענו לקבלה, הרגשתי את האווירה הישרוטלית, רשת המלונות שבה עבדתי באילת הרחוקה במשך שנה מימי נעוריי. עבדתי בלובי, טי עבד בבריכה. שם נפגשנו, למעשה, בחו”ל הארצישראלי.

פקידת הקבלה התרגשה מאוד לשמוע שזה עתה נישאנו, אך התרגשה בהרבה לשמוע שהתוודענו זה לזו באחד ממלונותיהם וללא שאלות נוספות, נתנה לנו עשרה אחוזי הנחה. לקחנו אותם.


לאחר חמישה כוכבי מנוחה, הצפנו לכיוון באר שבע. בדרך עצרנו בירוחם. חשבנו לשתות כוס בירה לפני שנמשיך בדרכנו, ואולי לאכול משהו. תמיד חלמנו בגדול.

כבר מההתחלה, ירוחם הפתיעה אותי, כשהכספומט החל פולט שטרות של עשרים בנחירות מדאיגות. פעם ראשונה ששטרות של עשרים יוצאות לי מהכספומט. כל כספומט. האם ירוחם היא מולדתם של כל השטרות הורודים הקיימים בארץ? תמיד תהיתי מאין באו, ולא אתפלא אם כן - לא צריך יותר משטר של עשרים כדי להעביר זמן בירוחם. המקום הכי לוהט שם הוא מאפיה, ורוב התושבים הם בני נוער. כל כך התרשמתי ממנה שמיד בצאתנו לשלום ולא להתראות, הענקתי לה את המקום השני ברשימת “הערים המבאסות ביותר לשנת 2021”; מקום של כבוד מיד אחרי אימוצקי שבקרואטיה, ולפני פוסוסיה (שפירושה, אגב, “בצורת”) שבבוסניה-הרצגובינה.

המשכנו במהירות של 150 קמ”ש, מתפללים שלא שכחנו משהו בירוחם וחלילה נצטרך לחזור. הוי ירוחם שלי, ההיית, או חלמתי חלום?


אני אוהבת לנסוע למדבר וגם לצאת ממנו. לראות את הצבעים משתנים. מרבדים סלעיים בצבעי כתום-צהוב ההולכים ומתרככים לכדי שיחים פורחים ירקרקים, מביאים איתם פרחי נוי ססגוניים של תחילת הסתו. והולכים הצבעים ומתרבים ומתרפקים ונמרחים אט אט שלא שמת לב מתי המדבר נעלם לך. מוות שלאט קם לתחיה.


שבוע בילינו במפגשים משפחתיים מבאר שבע לירושלים ועד תל אביב, וכשכל התענוג הזה הסתיים, ארזנו תיקינו ותפסנו את טיסת הלילה ללונדון.

מצחיקות אותי, טיסות לילה. קל לראות שכולם עייפים. איש לא באמת ישן באותו לילה ולכן ארוחת הבוקר היא בעיקרה פטנט הישרדותי. על הנוסע לשטות בגוף להאמין שהוא עבר את הלילה כמו כל לילה אחר, ועכשיו הוא רענן ומגיעה לו מנת אומלט.

אבל אני חורגת.

הגענו ללונדון בשיאו של גשם שוטף, והוא בטובו הזכיר לנו ששמש קופחת ופסי שיזוף אינם מובנים מאליהם. עשה לנו שטיפה, כמו שאומרים.

השעה היתה מוקדם-בבוקר-אחרי-לילה-לבן, ובהגיענו, עבריתי האהובה התנגנה מכל עבר. לרגע שאלתי את עצמי האם בכלל יצאנו מנתב”ג, או שהמטוס רק עשה סיבוב וחזר. אבל לא. היינו בהית’רו, לונדון, וכך גם מחצית מדינת היהודים, גוררת אחריה את תרבות הצריחה עם הרבה טקס בישבן. הייתי מציעה להם להתחלק במונית, אך זו חיכתה לנו בטרמינל הלא נכון. או שאנחנו חיכינו לה בטרמינל הלא נכון… תלוי באיזה טרמינל אתה נמצא.

המונית לקחה אותנו עד לביתי השני. מעגן ליסון גרוב, לונדון בלה מיה.


סירתנו דאז שקעה כשנתקענו לשמונה חודשים בדרום אפריקה בעקבות פריצת המגפה, לא רק בגלל היעדרותנו אלא גם בגלל מלחמת חורמה במגפת חולדות ששמה את הדבר של אלבר קאמי בכיס הקטן, וכך הלכה סירתנו אהובתנו לעולמה, השם יקום דמה. הפעם השכרנו סירה מחברים שעברו לגור בפורטוגל.

קשה לומר שהחלטת “להשתקע” לשישה חודשים עד שנה במקום אחד, כשאתה גר בסירה. זה לא נשמע טוב, אבל זה נכון.



34 צפיות0 תגובות

!בכל פעם שאכתוב משהו חדש - אתם תדעו