מוריה | בצלאל

עוד בשיאה של ההתרגשות על סיום בניית הסירה, הזמנו, ט’ ואני, כרטיסי טיסה לרומא, איטליה. ואז פרצה המלחמה, והטיסה בוטלה בשל המצב הבטחוני. הזמנו טיסות חדשות שגם הן בוטלו, ולבסוף. הצלחנו, רגע לפני שנכנסנו למיטה, להזמין דרך אל על, חברה אמיצה אחת בסדום, אך לאתונה במקום. יצאנו מהפוך, ארזנו, נשקנו למיטה להתראות ויצאנו. את השבוע העברנו באתונה. פה לא היו פיצוצים, אבל יש הרבה געגועים. סלחי לי, ארצי מולדתי, על שנטשתיך ברגעי משבר, אבל היה עליי. מי שסקרן מוזמן לקרוא על כך  בפוסט הקודם, עלמה: ההשקה . הדבר הראשון שהבחנתי בו כשהגענו לאתונה זה כמה היא צפופה. יש הרבה יותר מדי בתים, שלא רואים כמעט אדמה. והאדמה שכן רואים - מנותצת ברובה. מדרכות סדוקות, ירידות תלולות עם גושי אספלט אקראיים שהם האחיזה היחידה שיש לרגליים, וכבישים סואנים עם רמזור אחד בקושי לרובע. אנשים ומכוניות עוברים בכל מקום בכאוס מוחלט. איזה תענוג. התארחנו בדירה של חבר של ט’ שלא ראה כבר עשור, עם בת זוגו. באחד הלילות, טיפסנו על הר כדי לצפות בשקיעה. לא רק שזו היתה אחת השקיעות המפוארות בחיי, אלא שגם התפתחה שיחה משעשעת. דימיטרי, המארח שלנו, אמר שברגע שיפתחו את מאדים לקהל הרחב, הוא רוצה לטוס בנגלה הראשונה. בת זוגו, פוליטימי, אמרה בפלבול עיניים שאין היא מצטרפת אליו בשום פנים ואופן. “מה, את לא רוצה לשבת באחת הקפסולות האלה בחללית, להחזיק חזק, לראות את כדור הארץ מתרחק?” “לא,” אמרה פוליטימי, “השלמתי עם אהבתך לטיפוס הרים, אבל עד כאן. אני נשארת בכדור הארץ.” “אתה מתכוון לחיות שם?” אמרתי, “לא תוכל לצאת מהבית בלי מסכת חמצן.” “לדעתי, תהיה שם כיפת הגנה של חמצן.” אמר ט’ כשהוא מדגים לי צורת כיפה באוויר. “לא, לדעתי בשנים הראשונות נצטרך לחיות מתחת לאדמה.” אמר דמיטרי. “איזה דיכאון, כך או כך, לא יהיו לכם שמים.” ואז הבנתי למה לממשלות לא אכפת מהסביבה. יש להן תחליף, אז אפשר להשמיד פה הכל. את היערות, את האוקיינוסים, אפילו את האוויר. אבל זאת כבר הבעיה של הנינים של הנינים שלי. “את רוצה שאטוס בלעדייך?” הוא סיכם. “טוס.” אמרה פוליטימי. אבל אתגעגע אליך,” הוא אמר, “ואגיד לעצמי, איך? איך עזבת אותה, איך?” מה שנשמע מאוד משעשע ביוונית. עכשיו אני בשדה התעופה וכולי סקפטיות אחת מהלכת. אין לי הרבה מזל עם טיסות בשנתיים האחרונות, כפי ששמתם לב. בפעם הראשונה בגלל מגפה, אחר כך בעקבות מלחמה, ואז שוב קוביד… כמו שאמר אלבר קאמי, "מספר מגפות הדֶבֶר שידע העולם אינו נופל ממספר המלחמות. ואף־על־פי־כן מגפות דֶבֶר ומלחמות מוצאות תמיד את בני־האדם מופתעים." אז זה הפך למן משחק הימורים כזה. בלבי אני מעודדת, “קדימה, תנו לי אליטליה ישירה חזק. קדימה רומא, קדימה רומא…” ולא אאמין שאטוס עד שנמריא. אז הנה, אפילו ביושבי בשדה התעופה, אני סוחבת איתי כבודה של ספקנות מוצדקת. בפוסט הבא, אכתוב לכם מבית חווה פסטורלי צפונית לרומא, או לחילופין, מחדר בית-מלון באתונה. מישהו מעוניין להמר?

כותבת לכם סוף סוף מארץ המגף! שבטח היתה סתם ארץ לפני המצאת המגפיים. השבוע הזה היה קצת מנותק, מה שמביא אותי לענות על השאלה שאני מדמיינת אתכם בתקווה שואלים: "לאן נעלמת, כפרה?" אז לשאלתכם הדמיונית, לא נעלמתי; אני רואה את עצמי בכל פעם שאני מביטה במראה בשאט נפש. העניין הוא שאינטרנט - הדבר הבלתי-נראה הזה שכולם מקבלים כמובן מאליו עד שהוא מזכיר לנו בהתקף של חוסר קליטה בדיוק בזמן שליחת אימייל חשוב או העברה בנקאית שהוא קיים - הוא עושה דבר מעניין. כאן באמצע שום מקום, הוא כאילו... הוא לא. מקווה שתסלחו לי על העדר עדכונים של ימים מרתקים העוברים על כוחותינו. אנחנו מתארחים אצל איכר נחמד בבית החווה שלו באזור בשם לאציו. הדרך לכאן ברכבת היתה מדהימה, איטליה היא מדינה יפיפיה והנוף מהחווה ירוק ועוצר נשימה. מיד כשהגענו, לאחר הסיור שעשה לנו, קפצנו לבריכה, שתינו כמה בירות, קטפנו ארטישוקים והכנו ארוחת ערב. הרשו לי לספר לכם קצת על החווה: היא גדולה. לטייל בחווה זה כמו ללבוש חולצה; לכל נתיב שתיכנס יהיו שלוש יציאות. לקח לי יומיים ללמוד את הפניות הנכונות כדי להגיע... שימו לב, אלך מהקל לכבד: למטבח התעשייתי, לבריכה, לסאונה, לחמם הטורקי, לבר הנטוש... אני יודעת! השגרה גם כללה טבילות בבריכה, עבודות חקלאיות וקריאת ספרים. השילוש הנדוש הזה גורם לי לחשוב הרבה עם עצמי, וזה מעלה חומרי כתיבה מצוינים דווקא כשאין לי בנמצא חיבור לאינטרנט. אתמול, לדוגמא, בעודי קושרת ענפי גפן בכרם, עלה בדעתי שאם צמחים היו כבני אדם, הם היו מפטמים אותנו במודע בחמצן, כדי שנהיה טעימים יותר כשנמות ונהפוך לאפר. כיף איתי במסיבות. בעל החווה הוא איש מקסים, פקיסטני עם קול מחוספס וסיאסטות ארוכות להפחיד. לצערי, הוא נכנס לקטגוריה של אנשים שנתקלתי בה לא מעט בנדודיי. בכל פעם שהייתי בחו”ל, היתה לגברים זרים הנטייה לא לדבר איתי ולא להסתכל עליי. לא כולם, כמובן, אבל גם לא מעט. אם אני בחברת גבר הם מדברים אל הגבר. בפעמים הראשונות חשבתי שזה בגלל השפה. אם אני עם ט’, הם מדברים אל האדם שאנגלית היא שפת אמו כי זה יותר נוח. מאוחר יותר גיליתי שזה גם במדינות שהשפה אינה שגורה בפי שנינו. ואכן, מיום הגעתנו, בעל החווה דיבר ישירות לט' ולא החליף איתי מילה או מבט. הבנתי שהוא לא עושה זאת במודע וניסיתי אני לדבר אליו. הוא הגיב לדברי בעודו מביט בט’, כאילו הוא זה שפנה אליו. הפסקתי לנסות, כך או כך אין מוצא. על זה אמר ט’, “הפסד שלו.” זה מזכיר לי ציטוט מ”הזר” מאת אלבר קאמי: “היא אמרה, ‘אם תלך לאט, אתה מסתכן במכת חום. אולם, אם תלך מהר, תתחיל להזיע, ובישיבתך בכנסייה תחטוף הצטננות.’ הבנתי את הנקודה שלה. כך או כך אין מוצא.” אחח, קאמי רלוונטי בכל סיטואציה. באשר למעשינו, מכיוון שהיינו חסרי בית כבר הרבה זמן ורצינו את עצמאותנו בחזרה, דיברנו והגענו להבנה שעם גלגלים, יהיה קל יותר לחפש אותה. את השבוע של שהייתנו הקדשנו, כשלא עבדנו בחווה, לחיפוש רכב, ועל כך ארחיב במאמר הבא. עדכוני כתיבה אין לי, לצערי. כותבת, אבל פחות. קשה מאוד למצוא שגרת כתיבה כשזזים כל הזמן וכשעושים הסבה לחקלאות. שבוע הבא יהיה פורה כתיבתית כאדמת ישראל, מילה. נתראה בחיבור הבא. קניתי אינטרנט והוא חלש כמו הבדיחות שלי.

הרבה זמן מאז עדכנתי. סיימתי לבנות את הסירה וכעת אני באתונה, יוון. כדי לא לדלג ולהחסיר, אעדכן אתכם על סיום בניית הסירה ובפוסט הבא אדבר על הנסיעה. אז הסירה הושלמה. וייקרא שמה בישראל: עלמה. מוקדם בבוקר, יצאנו לנחל אלכסנדר להשקה טכנית, לודא שהעלמה הצעירה לא מתנדנדת, מתהפכת, דולפת או עושה דאווין. היא היתה גאונית. מזג האוויר היה מושלם והיא היתה יציבה וחזקה ונתנה בראש. עכשיו רק נותר לה לעשות דרכה בבטחה לכנרת, שם תשתכן. מי ייתן וההשקת הרומן, שתבוא עלינו לשלום, תהיה מוצלחת באותה מידה. ככתוב: "ותסורטט ותיבנה ותיצבע ותשוט בגאון בנחלי הארץ לארכה ולרחבה. ותהיה כבדה וקשוחה ומחורטמת, ותנוח לחופי כנרת בימי שבתה, ואמרו אמן." עברנו לא מעט, היא ואני. התחלתי לבנות לפני שנתיים והתאהבתי בעבודה בעץ די מהר. את מתחילה עם ערימת דיקטים, וככל שהזמן עובר, וככל שאת נכשלת ולומדת, העץ מקבל צורה ומתמזג לכדי סירה. זה דבר מדהים לחזות בו. הקסם של כל מלאכה, כולל כתיבה; רק שכאן את יכולה לראות את יציר כפייך, חזותית, נוצר. לאחר שלב הלזבזת (העץ שממסגר אותה ומגן עליה מפגיעות) - שאגב, היה החלק האהוב עליי - נסעתי לחו”ל. הייתי אמורה לחזור בתוך שבועיים, אבל מה שלא ידעתי זה שזהו תחילתו של עידן הקוביד הידוע לשמצה. שדות התעופה נסגרו בזה אחר זה, מטוסים קיבלו יעדים חדשים בתור אנדרטאות היסטוריות, ואני נתקעתי בדרום אפריקה. ועלמה? - היא ישבה מחוץ לסטודיו וספגה את שמש הקיץ הישראלית חסרת-הרחמים במשך שמונה חודשים. כשהצלחתי לחזור למולדת, מיד אחרי הבידוד, הלכתי למצוא אותה מקולפת, אפורה ומצולקת - מסכנה שלי. עטפתי אותה בעיקר באהבה, אך גם בכמה שיותר שכבות הגנה שיחזקוה. מצד אחד, נהנתי והיה תענוג לעבוד עליה ולראותה בכל פעם יותר קרובה לגימור. מצד שני, קשה היה לראות את הסוף מתקרב. בשלב הזה, ט‘ ואני מיהרנו לעזוב את הארץ מכיוון הוא אינו תושב ישראל ואינו רשאי להישאר מעל חצי שנה, והדד ליין התקרב. הייתי צריכה לעבוד מהר יותר על משהו שעוד לא הייתי מוכנה לסיים. לקראת סיום, כל שלב בצביעה היה קשה מקודמו, כי אמנם ידעתי שהיא תראה מים בקרוב, אבל אז זה גם אומר שסיימתי לבנות ונגמר הסיפור. די דומה לקושי עם כל עריכה של הרומן, כי אמנם אני יודעת שהוא יראה אור בקרוב, אבל אז זה גם אומר שסיימתי לכתוב ונגמר הסיפור. אבל כל סוף מביא איתו התחלה חדשה, כמו שאומרת הקלישאה. כעת אני קצת יותר פנויה לכתיבת הרומן, שהרי הוא הוא הסיבה שעלמה היום שטה ובועטת.

ברגשות מעורבים, עזבתי את תל אביב ועברתי לעמק חפר. מצאנו בית בצוקי ים, יישוב קהילתי ליד נתניה, למשך עשרה ימים. הנוף הנשקף מהחלון ומהגג היה הבית השכן, ומעברו ניתן היה לראות, לשמוע ולהריח את גלי ים התיכון. אבל את רוב זמני לא ביליתי בדירה, אלא בבית ינאי, המושב הסמוך. בית ינאי, למי שלא מכיר, הוא מושב לחוף הים התיכון בשרון. יש שם נגריה, לשם אני הולכת ושם אני בונה סירת משוטים. זו סירה באורך 2.75 מטר שבניתי בשיטת “תפירה והלחמה”. אני עובדת עליה כבר שנה, אם מחסירים את השנה שלא הייתי בארץ והיא חיכתה לי בסבלנות שאשוב לסיימה, ועכשיו אני בשלב הגימורים, לקראת צביעה. לפני שנתיים, בימים שהסירה היתה רק ערמת אורן ושכבות של דבק פוליאוריטני, מצאתי את עצמי אומרת לנגר אחד, "אתה כל יום פה, אה?”, ומכאן הבנתי שכנראה גם אני. כיום, אני הולכת כארבע פעמים בשבוע. בכל זאת, צריך גם לכתוב לפעמים. לצערי, זו הסיבה שצמצמתי את תדירות כתיבת הפוסטים, כדי לא להזניח את הרומן שאליו אני מגיעה כבר די מותשת בסוף כל יום. “אבל מוריה, למה את מבזבזת את זמנך בבניית סירה כשאת צריכה להקדישו לכתיבת הרומן? איפה סדר העדיפויות שלך? ואיך את יודעת מה אנחנו רוצים לשאול עוד לפני שקראנו את הפוסט, מי את בכלל?” כולן שאלות נפלאות. תמיד נהנתי לעבוד עם הידיים ובעיקר לבנות בעץ, אבל במקרה הזה, הסיבה אינה לשם הנאה. היא אפילו לא לשם התוצר המוגמר, אלה הם רק בונוסים. הרומן שאני כותבת עוסק בבחור בשם מיכאל. הוא חזר למושב בו גדל לאחר שבע שנות אשפוז בבית חולים פסיכיאטרי; חברו קישר זאת למזל רע, כנראה מפני שעבר תחת הסולם בנגריה של אביו מספר לא זוגי של פעמים. הוא עמד בקביעות בדרך אל מגירת העפרונות, ואף אחד מהם לא חשב להזיז אותו משם. מאז היה ילד, מיכאל נגר. זה בערך כל מה שידע לעשות. הוא גר עם עלמה, אשה אימפולסיבית דו-קוטבית שביקשה ממנו לבנות לה סירה. מיכאל עשה כדבריה, ובמהלכו של הסיפור ישנה עלילה צדדית של סירה הנבנית לה מעמוד לעמוד. אתם מבינים לאן אני חותרת? (חותרת… הבנתם?) עלי לעשות מחקר, ומחקר אני עושה. ”אבל מוריה, יכולת ללמוד מספרים, מהאינטרנט, מכל כך הרבה מקורות מידע שנגישים היום לכולם. למה לעשות לעצמך חיים קשים? ולמה את ממשיכה לדבר בשמינו?“ ספרים על בניית סירות לא קיימים בעברית, ולשם כך אצטרך ללמוד איטלקית. וזה נשמע מסעיר להיכנס עמוק לגוגל, לקרוע אותו מבפנים ולהשיג כל פיסת מידע, אבל תמיד העדפתי לימודים מעשיים. רציתי ללמוד מה התחושה להיחנק מסיבי זכוכית יום שלם; איך להפוך ליצירתית כשבניסיון לעקם עץ, הוא נשבר לך; לחוות את ההתרגשות שבלראות ערמת לבידים ימיים ועץ גושני הופכת אט אט לסירה תלת-מימדית שלוקחת אותך ממקום למקום על פני המים. במילים אחרות, כדי להבין את תהליך הבנייה החדש גם לנגר המיומן שלנו, היה עלי לבנות אחת בעצמי. מיכאל ואני למדנו יחד, לראשונה, איך בונים סירה. אתמול עברתי למושב בת חן. אני עובדת על הסירה ועל הרומן בו זמנית. חבל לאבד את התנופה, רציתי לחתור עם הזרם כדי לא לעייף את השרירים. אבל לא כל הזמן, בשביל זה יש משוטים ושיקול דעת. כך או כך, אשתדל לעדכן אתכם. אתם, בתמורה, רק צריכים להישען אחורה וליהנות מההפלגה.

בפסח הזה שתיתי שמונה כוסות בעוד ליל סדר. כן, הכפלתי את המינון, תתבעו אותי. עברתי פסח בפעם הראשונה בחיי… עם אשכנזים! דמיינו שכאן נכנס פסקול אימה וברק מלווה ברעם עוצמתי, והרשו לי לפרט. ט‘ ואני נסענו לירושלים על מנת לבלות את חג הפסח עם אחיו. הוא גר בדירה ברחביה, ושכרנו אירבנב כעשר דקות מביתו. ברגע האחרון, החליט שבמקום בביתו, הוא רוצה לחגוג את הסדר עם חברים. לחגוג היה הדרך בה הוא ניסח זאת; כמובן, אני הייתי משתמשת במילים צבעוניות יותר כמו לסחוב או לשרוד, אבל זה לא העניין. העניין הוא שמה שהוא כינה “חברים” היה רב, ועוד עשרה אנשים שהיו זרים גם לו, גם לנו וגם ביניהם. הגענו באיחור אופנתי של חמש עשרה דקות, או כך לפחות קיווינו. בשמונה ורבע, נכנסנו לביתו, שהדיף ריח של רוטב מעופש כלשהו. הוא הסתכל עלינו במבט סמי-מופתע, וכך גם האורחים. הוא ערך היכרות קרה מאוד בין כולם. האורחים ישבו על הספות בלי לזוז, לחייך, להגיב או להוריד את המבט המזוגג-שראיתי-פעם-על-מת מהפרצוף שלהם. מבט חטוף סביב גרם לי לרצות שהערב יסתיים, אז אתם יכולים להבין למה נבהלתי לשמוע אותו אומר, “האמת שקצת הקדמתם.” ואז ראיתי שהשולחן היה הפוך, ואפילו לא קרוב להיות מוכן לסדר. אוי לי. הוא הסביר שעוד שלושה אורחים צריכים להגיע ולהביא איתם מפת שולחן. המפה היתה כנראה תמצית מהותו של הערב, ואני יודעת את זה כי הבאנו איתנו שלושה בקבוקי יין שהוא לא שם לב אליהם. למפת השולחן, לעומת זאת, הוא המתין כשעה בציפייה דרוכה. התיישבנו בחצי-טרקלין-חצי-חדר-אוכל. ט‘ ואחיו ניסו להתחיל שיחה, אך גם כשזה סוף סוף עבד, היא היתה משעממת והזמן עמד מלכת. קברתי את ראשי בתוך הספר הלא-תורני היחיד בספרייתו, “The Art of the Deal” מאת דונלד טראמפ. רחמים. זו היתה הסחת דעת מהשתיקה המביכה, עד שהרב החליט שחיכינו מספיק ועלינו לערוך את השולחן. הוא החל לגרור רהיטים, הביא שולחן נוסף ומירכז את השטיח. הכל נעשה באין ספור מחשבות מקדימות. אאוט אוף דה בלו, הוא שלף מפת שולחן. רציתי לצרוח. אם מפת שולחן - יש - למה, שככה יהיה לי טוב, אני קוראת ספר של טארמפ בשעה האחרונה? המאחרים הגיעו כשעמדנו להתחיל, והתיישבנו אל השולחן בסביבות עשר. עכשיו חשוב לי להבהיר שט‘ ואני אנשים מאוד סבלניים. לא אכפת לנו לחכות; אנחנו יכולים להתמודד עם רעב ואף להסתכל על יין בלי לשתות אותו; קשוחים, אני יודעת. אבל זה היה רק חימום. מתברר שמר בעל הבית הרבי הגדול, שמוצא הרבה עניין בדמיון מודרך, יצא מנקודת הנחה שכל אורחיו מעוניינים בטיפול פסיכולוגי של שעה שלמה בהנחייתו. טעות כנה, כמובן, שהרי מי מגיע לליל הסדר, אם לא כדי לעבור סשן פסיכולוגי כפוי? ישנו בדרמטיות סביב השולחן כעומדים להקריב קרבן פסח. הוא ביקש מכל אורחיו, שלא ידע את שמותיהם, לעצום עיניים, ופטפט בשקט בלי הפסקה עוד לפני שבכלל הגענו לחלק של היין. הוא אפילו לא התבייש בעצמו, רק המשיך לומר דברים כמו, ”זה הסדר הראשון שאני מעביר,“ או “תניחו את אבן הגבורה… על גבי… אבן הבינה…” והאהוב עלי, “אם אתם חשים תסכול כלשהו, אל תתביישו להביע אותו…” תירו בי. אסור היה לדבר, אסור להתחיל לשתות או לנשנש, אסור היה להרעיש. איזה תסכול, ואיך ניתן יהיה להביע אותו? רציתי לדעת, אבל כפי שאמרתי, לא יכולנו לדבר ולכן לא ידעתי איך לשאול. זוכרים את הפרק ההוא בסיינפלד, בו איליין נוסעת לחתונה, והרכבת התחתית נתקעת באמצע הדרך? בזמן שהרכבת עמדה שם והאורות כבו, היא אחזה בעמוד, מוקפת אנשים, ובראשה היא בהיסטריה מובלעת, “אלוהים, אני רוצה לצאת מכאן!!!” זה בדיוק מה שעבר לי בראש. האם אני וט‘ היחידים שהתרוקנו מבפנים ומבחוץ, והתפללו, “שלח את עמי”? כן. בהמשך, האחרים אמרו כמה הם שמחים שבאו, איזו חוויה מרנינת לב ואיך אין מקום אחר בו היו מעדיפים להיות. הדמיון המודרך הזה נמשך עוד כחצי שעה בה נואשתי להרטיב את גרוני, אך ה“אסור עדיין.” ששמעתי בראשי ליווה אותי לאורך כל הערב, כמו הדמיונות המודרכים שהמשיך לביים בכל פעם שדיון קטן כמעט וקטע את השקט הנצחי והעיז להעביר את הזמן. כל הערב, יכולתי לשמוע את עצמי חושבת, והמחשבות היו בעלות דחפים רצחניים כלפי הרב. הגענו לשלב הארוחה בסביבות אחת בלילה, כשהוא מודיע בחגיגיות, “הפלטה לא נדלקה, אני מצטער לומר, ולכן האוכל קר.” הייתי כל כך רעבה שלא הפריע לי, אבל אז ראיתי את אחד האורחים מגיש קערה עם גופה בתוכה. זו היתה גופתו של עוף מבושל, עם יין לבן ולימון. הוא היה קשה ויבש ומלווה בפירה. היו בו חתיכות של מה שאמור להיות ירקות. זה מה ששמעתי, זה לא מוכח כיוון שלא הצלחתי להעמידם למסדר זיהוי מאחר ושחו בתוכו בפראות לא טבעית. אבל אל דאגה, החסה והגמבות הכמעט-שלמות הנתונות יחדיו בתוך קערה שהם קראו לה “סלט”, עברה בין הסועדים, תודה לאל. בלסתי את העוף היבש, ניסיתי לשטוף אותו עם קצת מחית, ובלי מסדר זיהוי, נתתי לירקות לשחות באופן שאף קצין מבחן לא היה מאפשר - בלי חשבון. הסתלקנו מיד לאחר הארוחה, רצנו מותשים, מעבירים את אש זעמנו בין ענני ירושלים האפורה, ביציאת מצרים המרהיבה ביותר בליל הסדר לדורותיו. יציאת מצרים עליה איש לא יספר חוץ ממני, כאן, בפלטפורמה הקטנה והנעימה שלי. בעקבותינו, שארית הזוועה שזה עתה עברנו כמו דלקה אחרינו על מרכבות וסוסים. ברחנו אל הדירה והגענו בשתיים בלילה, היה קר, פתחנו את הדלת ועברנו בתוכה בחרבה. דיינו. טרקנו אותה בחזרה ובא לציון גואל. במקום לשיר את שירת הים, הטבענו יגונינו בכמה כוסות וויסקי שטשטשו את הערב והפכו אותו לפוסט-טראומה. אם אתם חושבים שאני דרמטית, נסו לשבת בשולחן הסדר של הרב הזה לחמש דקות. דרמה היא שם המשחק. כל מה שרציתי זה לחגוג סדר בהנאה סבירה. לא הכל מקבלים בחיים, בטח לא העם הבוחר והזוכר את ליל הסגר שלפניו וימשיך לזכור ולא לשכוח את ארבע מערכות הבחירות, שלושה תיקים פליליים, שני חיסונים כפויים ואחד פילוגנו, פילוגנו, פילוגנו - שבשמים ובארץ.

בשבועיים האחרונים נחלתי שלוש מפלות: כשלון מהדהד, דחיית כתב יד קטן וטיפי חסם כתיבה, שלושתם מתובלים בשנאה עצמית מעקצצת ובקורטוב נדודי שינה. בעודו בצניחה, פגש ביטחוני העצמי את יתרת הבנק שלי, והם צללו להם יד ביד. ביקשתי מהם לסמס לי כשיגיעו. אבל אני לא דואגת ללחץ הכלכלי שלי, הוא מספיק גדול לדאוג לעצמו, וגם לא מכמה דחיות, יש עוד הרבה מילים באמתחתי. זקפתי ראש, מרחתי ליפסטיק והלכתי לשוק הפשפשים. מה אוכל לומר, שווקי פשפשים עושים לי מצב רוח טוב. אנשים נאבקים על כלכלתם ומציגים את מרכולתם לפי ערך, רפרוף בין ענתיקות וסחורות ללא דורשים, מציאות, התמקחויות וקרבה חברתית בלתי מודעת - כל אלה משיבים את נפשי. מה עוד אוכל לבקש. בעודנו מרפרפים, פגשתי שני רוכלים ידידותיים שפינקו אותי בכוס יין והעניקו לי מטבע ישן של 100 שקלים במתנה, כי “את מקסימה כזאת.” איזו התרגשות, רק עוד 19 כאלו, ויהיו לי מאה שקלים חדשים. יותר מזה, שימחה אותי השאלה, ”איפה את משרתת?“ ויכול להיות שמרוב מחמאה, נמסתי, אבל אני לא בטוחה. הכל נהיה מטושטש. ט‘ מצא מחמם לכוסות קפה בשבילי. אמנם אני שותה לאט מדי ותמיד מתלוננת שהקפה התקרר לי, אבל לא זו הסיבה שאני צריכה אותו, אלא לעבודת הצורפות. קניתי גם מצלמת פולרויד. תמיד אהבתי אותן. לרוכל לא היו פילים, והוא שלח אותי לרחוב אלנבי פינת בן יהודה, “שם תמצאי פילים. ותשאלי את המוכר שם כמה מצלמות כאלה בדרך כלל עולות ותראי איזה דיל מדהים קיבלת. חדשה מהניילון.” טוב, אז החנות אליה שלח אותי נסגרה לפני כמה שנים, בערך מתי שנעשה בה שימוש לראשונה, ככל הנראה. שום חדשה ושום ניילון. מאוחר יותר, ט‘ בדק את מחירה באיביי והתברר שגם לאחר התמקחות, קניתי אותה במחיר כפול משוויה. עבודה טובה, מוריה. אם כבר מדברים על ט’, הרבה שנים שלא יצא לו לחגוג פורים בארץ הקודש. בלונדון, פורים תמיד אפור ונו… לא ממש קיים. לכן לאחר מכן, ירדנו לשוק הכרמל. בדרך, עצרנו לבירה, מסתכלים על האנשים המחופשים. הרחובות היו שוקקים, אבל שוק הכרמל אכל אותם חיים. היו שם כמויות עצומות של פיראטים, פיות, גיבורי על, קיסרים, נסיכות, בעלי חיים, דמויות מצויירות ופוקימונים. הם ריקדו זה לצד זה בכפכפים, קצוות תלתלים שחורים ירדו על כתפיים, זיעה נטפה על חזות עירומים. המוזיקה היתה זבל מסיבות שחוק, והקהל קפץ והריע ורקד בצפיפות. בבקענו דרך בין האנשים, באטמן שהלך מולי צנף בין שפתיו בנשיפה סוסית. המסכה של באטמן לא עוצבה עבור מגפות כידוע, והוא התיז תסכולו על פניי. גיבורי על. הם פותרים הכל באלימות. סיימנו בדוכן פיש-אנד-צ’יפס, מגיעים בדיוק כשאזל הצ’יפס, וקיבלנו פיש-אנד-עוד-קצת-פיש. “איזה תענוג לחגוג פורים בארץ, התגעגעתי לזה.” אמר ט’ כשחזרנו הביתה. “כן, מותק,” אמרתי בעודי מקרצפת פניי במים וסבון ומרססת חומר חיטוי לכל עבר, “צפיפות, יריקות נגיפיות ופיש-אנד-צ’יפס בלי צ’יפס - על זה נכתבה מגילת אסתר. תעביר לי את המגבונים, בבקשה.”

“2021, את קולטת? תראי, תראי - ” הוא הניף את הטלפון מול הפנים שלי, ”2021!” לזה נאלצתי להקשיב במשך רבע שעה לפחות, בחדר ההמתנה לדרמטולוג לפני כמה ימים. זו היתה שיחה מרתקת עם הבחור הכי משעמם בעולם. הענקתי לו את התואר למרות שפגשתי משעממים ממנו בימיי. לא רק בגלל שלא סתם את הפה לגבי מהיר ועצבני 2021, אלא שהוא נאם לי כמי שמאמין שכל מילה שהוא מדבר היא בבחינת ”פטיש יפוצץ סלע“. היתה לו תסרוקת מרובעת כמו של קים ג‘ונג און. בעודו מדבר, בקול רם כי ישב כמה כיסאות ממני, נפלה עליי ההבנה שראיתי אותו על סקוטר רגע לפני שנכנסתי למרפאה. הוא רכב בזיגזגים חדים למדי על כביש דו סטרי. אולי היה שיכור. יאמר לזכותו, נהיגה בשכרות אכן מקטינה את הסיכוי למות מקורונה או ממחלת עור. למרות כל זה, הייתי נחמדה אליו, כי מעצבן או לא, ואפילו עם ראש מרובע, כל אדם בעולם נמצא באיזשהו מקום בסדר הירושה לכתר הבריטי. הוא סיפר לי שלקחו לו שלושה חודשים להצליח לקבל תור לרופא עור. “כמה זמן לקח לך?” הוא שאל. “מה?” “כמה זמן חיכית לראות רופא עור?” הוא ניסח מחדש. “חצי שעה.” אמרתי. “מה?” “קבעתי את התור לפני חצי שעה, והגעתי. היה פנוי.” אמרתי. אשה זקנה שישבה במרחק, התעוררה מתנומתה, “את ממש מזליסטית,” אמרה, “אני מחכה כבר למעלה מחצי שנה.” תיארתי לעצמי שלא התכוונה שחיכתה כאן במרפאה, למרות שהזילה ריר על עצמה מאז שהגעתי. שמחתי לגלות שהיא בחיים, אבל חצי שנה? - ואו. מזל שהרופא הזה הוא לא גניקולוג, אחרת נשים היו מגיעות לסריקות האולטרסאונד שלהן עם עריסה. ראש-מרובע המשיך וסיפר לי שהוא מגרד כל לילה. למרות שנשמע שיש לנו אותה הבעיה, הוקל לי שעל כל כסא שני היה מונח שלט “נא להקפיד על ריחוק חברתי”. הרופא הסתכל על החבורות שלי ופסק, “סקביאס.” “אתה בטוח?” שאלתי. ”זה מגרד?“ ובכן, רק בלילות, כל הלילה. אני מתגרדת בצוואר, בבטן ובגב אל תוך השעות הקטנות ופוצעת את עצמי עד כליון. הייתי נרדמת לשלוש שעות של אושר עילאי, ושוב הגרד היה מעיר אותי ומחרים את שנתי למשך מה שנשאר מהלילה. ”בקטנה.“ אמרתי. “האם ישנת מחוץ לבית לאחרונה?” “כן.“ אמרתי, ”הייתי בחו”ל, וכשחזרתי בנובמבר שהיתי במלונית קורונה, ואז - “ הוא לא היה צריך לשמוע יותר, “זה מהמלונית.” נשמע שנתקל במקרה הזה הרבה לאחרונה; אנשים עם גרדות בחסות פיקוד העורף. אני לא רוצה לנקוב בשם המלון. אני חושבת שזה לא בוגר וזה גם לא עניינו של אף אחד. אבל בטעות, אקרא לפוסט על שמו. כמוהם, גם אני מרשה לעצמי ללכלך לפעמים. הרופא נתן לי מרשם למשחה, ויצאתי מהחדר. ראש-מרובע נכנס אחריי, לא לפני שצעק לעברי, “מה בסוף?” העמדתי פנים שלא שמעתי. כי כן, אפרסם פוסט ציבורי על הסקביאס שלי, אבל אפילו לי יש גבול. אני לא מעוניינת לצעוק באמצע המרפאה, “כן, תודה על התעניינותך, זר מוחלט שפגשתי בחדר ההמתנה, שאני לא יודעת את שמו אז אני קוראת לו על שם תסרוקת. ולשאלתך - יש לי סקביאס!” לפני כמה ימים נפלה עלי ההבנה שביסלי גריל וביסלי ברביקיו אמורים להיות בעצם באותו הטעם. זה הפיל לי את הלסת. להבדיל, לעור שלי היה הרבה יותר קל להחלים מאשר לילדותי ההרוסה. אז חזרתי לישון בלילות. בכל זאת, כל מי קורה את הפוסט הזה ממלונית בידוד, היה או נדרש להיכנס - זה לא שאני אומרת, אבל אני רק אומרת.

מאז שעברנו לכאן בדצמבר, לא הערכתי את החיים בתל אביב, בעיקר בתקופה הזו. גם כי היינו צריכים למצוא חניה קודם, ורק אחר כך דירה לידה - טעות של צפונית. וגם כי בזמן הסגר, הרגשתי חנק. גרה ב“עיר ללא-הפסקה“, שלא רק עושה הפסקה, אלא נמצאת בעוויתות גסיסה לראשונה מאז קיבלה את התואר. אבל בפועל, זה אולי המקום הכי נכון שיכולנו לגור בו כרגע. אמנם בהשוואה לכל זמן אחר - תל אביב מתה. אבל לעומת ערים אחרות, כשאתה יוצא לרחוב, הוא מלא באנשים, ואתה לא מרגיש לבד בעולם. למזלי, אני גרה לא רחוק מהירקון ומהחוף, ויכולתי לצאת ולשבת בפארק או ללכת לשחות. יכולתי לרכב על אופניים או לשבת על גדת הנהר מבלי, לצערי, לעבור על החוק ולהתרחק מעבר לקילומטר מדירתי. לכל דבר יש מחיר. ביום חמישי האחרון, לדוגמה, הלכתי לחוף הים. לא זו בלבד שהוא לא נראה כמו חוף בסגר, אלא שגם לא נדמה שהוא אפילו קרוב לאמצע החורף. הספקתי לפגוש צוללן שסיפק לי תיאור נלהב של כל הפלאים שבדיוק היה עד להם מתחת למים. בדרכי חזרה פגשתי בדייג, וניסיתי להתמקח איתו על זוג דגי בורי, אבל הוא היה סגור על לאכול אותם לארוחת ערב. בשבת, יום לפני שהסגר הסתיים, יצאנו ט’ ואני לירקון וישבנו על הגדה. שיחקנו שש-בש, שתינו בירה ונהנינו מהשמש השקרנית כשהגיחה מבין העננים. מסביבנו אנשים על סקוטרים ואופניים, זוגות מתמזמזים להם על הדשא, כדור פורח במרחק, סירת מרוצים עשתה דרכה במהירות לאורך הנהר. ועכשיו הסתיים הסגר ואני יכולה לחזור לעיסוקיי, וזה נפלא. אני צריכה לחזור לעניינים לפני שאנחנו אורזים וממשיכים הלאה, אבל זה גם מכניס אותי ללחץ. עכשיו אני בפיגור, ועליי לסיים הכל במהירות, לאחר חודש וקצת שבו עסקתי בעיקר בכתיבה ואמבטיות ארוכות. הפלוס הוא, מאחר שאוכל לחזור ולעשות דברים, יהיו לי הרבה יותר נושאים לכתוב עליהם, כבעבר. ולכם - חומרי קריאה חדשים.

לפני כמה ימים איבדתי את כרטיס ה-SIM שלי. אני שונאת לאבד דברים, אבל יותר מלאבד דברים, אני שונאת להיגרר עם התהייה הנצחית. לא אכפת לי אם האבדה לא תחזור לרשותי, אני רק רוצה לדעת איפה היא. אלה דברים שקורים לכולנו, ועדיין אנחנו מבקרים זה את זה, “אבל איך זה קרה?“ לאן הולכים דברים אבודים? הנה מה שאני חושבת: יש עיר תת קרקעית איפשהו, של דברים אבודים. משהו אובד, ו - פוף , הוא מופיע מתחת לאדמה. הוא נמצא, ו - פוף , הוא חוזר לבעליו. תושבי העיר הזאת יהיו ככל הנראה ילדים שאבדו עקבותיהם ומעולם לא נמצאו, ושם הם גדלים, ושם הם חיים. ופה ושם הם מוצאים כריך אבוד לארוחת בוקר או תפוח חצי אכול. הם מוצאים כרטיסי אשראי שנחסמו, שלטים של מזגנים, כרטיסי לוטו זוכים, שפע מזומנים ובעיקר, דואר - הרבה מאוד דואר. גשם תמידי של מעטפות חתומות מציף את כבישי העיר חסרת השמים ואין להן לאן להתנקז, ממש כמו גשם במרכז הארץ. אין שמיים, אבל מרחפים להם ענני זכרונות שאבדו זה מכבר מפאת דמנציה, וענני חלומות שאיש אינו זוכר. אולי יש תור סודי בכניסה לעיר הזאת, בו תוכל למסור שם ומספר תעודת-זהות, ולבקש את חפציך בחזרה. הילדים האבודים יספקו לך את כל מה שאיבדת אי פעם. “הנה 58 זוגות משקפי השמש שלך, 846 מציתי סיגריות, 3,647 עטים כדוריים, חולצה של פסטיבל יערות מנשה וארגז מלא מזומנים. תודה רבה ושבת שלום.” אבל לא הכל מוחזר. אני מניחה שלא מקבלים בחזרה את הדברים הגדולים, כמו איברים, חושים, שפיות או בתולין, אלה כמעט לעולם אינם חוזרים. השקדים שלך, התוספתן, השומנים, אף אחד לא רוצה לגעת ולתייק אותם. האמון שלך בממשלה, מעמדך, תקוותיך או מסמכים חשובים שהתבקשת לפקסס לביטוח לאומי, אלה באמת אבדו מן העולם. בשחזור צעדיי, חזרתי אל אותה השידה בין חיפוש אחד לאחר. ככל שחיפשתי יותר, כך נהיו המקומות שבהם חיפשתי מוזרים יותר. הייתי חייבת, כי כבר חיפשתי במקומות הברורים מאליהם ומצאתי את עצמי מחפשת בין הסדקים של טוסטר המשולשים או בכיסי ג’ינס שלא לבשתי שבועות. אם תשאלו למה - שישה כיסים. לא רציתי לחיות עם תחושת פספוס. בסוף מצאתי אותו בתוך קופסה של גלולות ששכבה על השידה. כיצד הגיע לשם לא אדע לומר. כן אדע לומר שמצאתי את הכרטיס בדיוק בזמן, רגע לפני שעמדתי לאבד את דעתי. את זה אף אחד לא רוצה לאבד.

ישבתי בטרקלין מול החלון הגדול שלנגדו עמד כן ציור. קניתי את הכן הזה מחברה שטסה לארצות הברית ולא היתה לה אגורה שחוקה. היא היתה אמנית, מוכשרת וענייה, ונזקקה למשהו להתחיל איתו את חייה החדשים, אבל סירבה לקבל צדקה. הבנתי לרוחה. קניתי ממנה את כן הציור ב350 שקלים, מאחר שהיא תכננה להשאירו מאחור. השתמשתי בו פעמים בודדות, אך הציור תמיד זכה במקום השלישי בקרב אהבותיי ולא זכה להרבה זמן יצירתי. בשאר הזמן הוא התחבא מאחורי ארון ולא ניצל את הפוטנציאל החבוי בו. עברו שנים, וכשט’ ואני חזרנו לארץ בנובמבר האחרון, הוא היה זקוק לכן ציור. מצדו של הכן, הוא התרגש לחזור לעניינים. ט‘ עמד ובחן את השכבה הראשונה של ציורו עם עיפרון בפה. זה היה שדה עצום בנסיך אלברט, דרום אפריקה, שם גרנו שבעה שבועות. אני זוכרת את הנוף הציורי מכיוון שהיה ממסגר עצמו דרך חלון חדר העבודה ונראה מן המרפסת שבקומת עליית הגג. זה היה שדה יבש ונטוש. באופק היה ביתו הקטן של המארח שלנו, בעל המשק ההולנדי, ומאחוריו הרי סווארברג. אהבתי לראות את ההרים מהבית. לנסות לתאר את יופיים של ההרים האלה זה כמו לנסות להסביר מהי מערבולת בלי להשתמש בידיים - אני יודעת שזה תפקידי ככותבת, אבל צריך לראות כדי להבין באמת. לפני השדה עמדה שדרת עצים עירומים דקיקי גזע, ולפניהם גדר העשויה ממוטות ברזל מחוברים חוטי תיל, ומריצה. השדה של ט’ היה פחות עקר; הוא החיה אותו בגווני חום-ורדרד שמעודי לא ראיתי. הוא ביקש את דעתי. שקועה בכתיבה, לקח לי רגע להבין על מה הוא מדבר. הוא הביט בי עם העיפרון בידו האחת, כוס יין בידו השניה והכן לצידו. ט‘ נראה קטן. כן הציור הישן שלו בלונדון היה קטן קומה, תמיד מאוזן על ערימת ספרים או מדף. בדרום אפריקה, ט‘ בנה בעצמו כן מעץ, גבוה ודק. הכן שלי היה גדול. אני מניחה שט‘ נשאר באותו גובה; רק כני הציור שלו גדלו. כמו עץ. השכבה הראשונה היתה יבשה, ובקרוב ט‘ יתחיל לערבב שוב את שמניו. יעמוד ויתנתק ממני לאלפי רסיסים באזור זמן אחר לגמרי, שם שעה יכולה לקחת דקה ודקה יכולה להמשך כמה ימים. אולי כך הוא רואה אותי כותבת. אמרתי לו להיפטר מהגדר. אמרתי, שאני חושבת שאני מתגעגעת לנסיך אלברט. רציתי שכדור הארץ יפסיק בבת אחת להסתובב, וכולנו נעוף כמה מדינות קדימה. זה מה שציורו עורר בי. ט’ תופף על ירכיו בקצב המוזיקה, הבחין בי ושאל אם אני כותבת. חייכתי מעל מחברתי. אני מוצאת את עצמי כותבת בזמנים אקראיים ביותר בזמן האחרון, ולכן מוודאה שהמחברת שלי תמיד נמצאת במרחק נגיש. המחברת הזו עמוסה גם ברשימת ספרים לקריאה, רעיונות לרומן שלי, שמות לדמויות, מחשבות אקראיות ומתכונים של אמא. הוא חזר לציורו, המכחול שוב מצא דרכו אל בין שיניו. עיניו בחנו את הציור אל מול החלון, אם כי רובה של השמש כבר שקעה. סינרו מוכתם בצבע, גם זרועותיו, ואט אט הוא ניגש אל הצבעים. לא בהיסוס אלא בכבוד. הוא שרק עם המוזיקה, הוציא צבע צהוב מהטיובה, וערבב אותו בפלטה. סטיבן קינג נוהג לכנות את תהליך הכתיבה כ"טלפתיה" השוברת את מימדי המרחב והזמן. האם יכול להיות שבעוד חמש מאות שנה, הקשר שלנו עם יהודי מאדים יהיו ספרינו אשר יקראו בלב המדבר, כרוכים במתכת רכה? הם יקראו על זיהומי כדור הארץ, מגיפות ומלחמות עולם, בעודם נהנים מהאווירה המאובקת וידעו, כי למדו בשיעורי כדור-הארץ, מה הביא להשמדתו. אני מניחה שכל צורות האמנות מגלמות סוג של טלפתיה. הריני, עיניי על יצירתו של ט‘, ובראשי ראיתי עולמות. ההיסטוריה של כני הציור של ט‘, הנסיך אלברט, הרגלי הכתיבה שלי ואפילו מאדים. איזו צורת תקשורת נהדרת.

לפני כמה ימים הזמנתי מונית. ישב לו נהג שנראה כבן שישים-פלוס, נהג בביטחון וחיפש לפטפט. בעודו מנסה להשיג את שחפצה נפשו, הנהנתי וחייכתי עם העיניים תוך חישוב זמן הגעה. מכיוון שיש לי כישורי ניהול זמן איומים ואפס תפיסת זמן-מרחק, אני מאחרת כרונית לרוב הדברים. אם כי במקרה הזה, להפתעתי, הקדמתי. נשמתי עמוקות תחת מסכתי. לא לעתים קרובות יוצא לי להיות רגועה במוניות. ”הנהגים פה במדינה זה לא נורמלי,“ הנהג פצח בפרשנות נוקבת, ”כל אחד חושב הכביש של אבא שלו. צופרים בלי הפסקה, כאילו צופר זה צעצוע. לא מאותתים - הנה תראי, איפה האיתות? טמבל. ואם אתה אומר משהו או עושה משהו שלא בא להם טוב בעין, הם צועקים עליך ומנופפים ידיים כאילו יהרגו אותך ואת האמא שלך. אנשים משוגעים. על הכביש לא ישנים, גברת, על הכביש נוהגים! תראי את הצומת הזה, וואי וואי, איך הם חותכים ככה? איזה בלגן.“ בעודי מאזינה בחצי אוזן לביקורתו הבונה של הנהג הישראלי על הנהג הישראלי, קיבלתי הודעה על חולה מאומת, מישהו שהכרתי בשכונת הוריי. הראש שלי הלך למקום אחר. אך הנהג לא חסך שבטו עד שהופרע על ידי רכב סורר. הוא בלם בהפתעה, צפר צפירה ארוכה בהשראת הנעימה ”או-אה-מה-קרה“, הוציא מחצית גופו מהחלון, ידו השמאלית מנופפת בזעם לעבר המאזדה שבנתיב השני, ”תסתכל לאן אתה פונה, פרזיט!“ מתאפקת שלא לצחוק, נזכרתי בתקרית דומה שעברתי השנה. זה קרה בתחילתה, כשמקומות היו פתוחים והחיים קרו, פחות או יותר, על בסיס יומי. ישבתי בבית קפה ועישנתי סיגריה כשאיש אחד עבר בדרכו ליד השולחן שלי, העיף בי מבט וניגש. היהירות שלי ואני חשבנו שהוא בא להתחיל איתנו, וכבר התלבטתי האם היום אהיה לסבית, נשואה או גם וגם. לאכזבתי, הוא רכן לעברי ואמר כממתיק סוד, ”את יודעת, סיגריות מזהמות את הסביבה.“ איזו אדיבות. הודיתי לו מעומק לבי הקר על כי עצר את חייו מלכת וסיפק לי את חכמתו הנצחית. מרוצה מעצמו, פנה משם, לחץ על מפתח מכוניתו ומרצדס 4X4 מגושמת שעמדה בחניה החלה לפצוח בהבהובים זחוחים למען יראו וייראו. הסיגריה שלי אחזה רעדה לעומתה וצנחה אל המאפרה, מעמידה פני מתה. לרגל השנה הלועזית החדשה, אני מאחלת לכם לא לשים לב לטעויות של אחרים. כולם טועים, אבל רובנו לא מבחינים כשהטעות היא שלנו. טעויות הן דבר כל כך נפלא שחבל לפספס כאשר הן קורות. אני מאחלת לכם שנה נפלאה בה תעשו טעויות עצומות, מסוכנת ומקוממות, ושהן יהיו לגמרי שלכם. הטעויות הטובות ביותר נולדות כשיוצאים וחיים ולא סגורים בבית בניגוד לרצונינו, ונמנעים בכפייה מלשאוף וליצור. אז כשכל השטות הזאת של סגרים ומוטציות תהיה מאחורינו, צאו שוב, טעו בגדול, למדו בענק וקחו אותן איתכם לשנה הבאה אחריה. אני מאחלת לכם להעריך אותן על מה שהן - סימן שאתם עושים דברים חדשים, ובכלל, סימן שאתם עושים משהו - שנה טובה סוף סוף. אני יודעת שמאוחר, כבר אמרתי שאני מאחרת כרונית. זה אפילו לא חג שלנו, אז תפסיקו לצעוק עליי.

לראשונה מאז שחזרתי מאהובתי דרום אפריקה , אני יכולה לנוח. נדדנו שם במשך שמונה חודשים, ואז נחתנו ב לונדון . נשארנו שבועיים בבידוד בסירת מגורים הולנדית ועוד שלושה שבועות בסירת תעלה קטנה. חזרנו לארץ ונכנסנו למלונית בידוד לשבועיים, ואז שהייה קצרה ברמת גן. עכשיו, חודש מאז שנחתנו - יש לנו דירה בתל-אביב. אמנם רק לשלושה חודשים, אבל מבחינתנו זה המון. אז לכל הגברים שאי פעם שאלו אותי, עכשיו יש לי תשובה - כן, זה כואב ליפול מגן עדן. ט’ מיד החל להזיז רהיטים, לארגן את הדירה, לחקור ארונות ושקעים פוטנציאליים, ואני, שלא מסוגלת לראות מישהו עובד בלי להושיט עזרה, עמדתי בצד עם ידיים בכיסים והערתי הערות בונות. אמנם תל-אביב עיר יפיפיה ותוססת - וביפיפיה אני מתכוונת מתפרקת ובתוססת אני מתכוונת רועשת כמו שולחן שבת בבית ספרדי - אבל לפחות האנשים הם גסי רוח. אני שמחה על ההזדמנות להרגיש את תל-אביב בזמנים כאלה, כי מה יותר תל-אביבי מאשר אנשים עם סיבה למחות, ואיזו סיבה טובה יותר למחות מאשר מגפה עולמית שמתנהלת בצורה גרועה? אבל ברצינות עכשיו, אני לא הולכת להפוך לתל-אביבית טיפוסית שמספרת בדיחות פוליטיות. כבר יש לנו שישים ואחד כאלה בכנסת, וגם הן לא כאלה מצחיקות. אני מעדיפה לכתוב על היום בו יצאתי לרכב על אופניים. זהירות: דרמה לפניך. עברו חודשים מאז הרכיבות היום-יומיות שלי בנסיך אלברט, דרום אפריקה, ואני לא בכושר. ימי בידוד, מה שמרגיש כמו מיליון מעברי דירות וטיסות ביניהם תוך ניסיון לשמור על שגרת כתיבה, די מקשה על מציאת פנאי לכושר גופני או לשפיות כללית. ט’ ואני השכרנו שני זוגות אופניים ויצאנו לרכיבה לאורך החוף. בהתחלה היה נחמד, מזג האוויר היה נעים ולקחתי שאיפה עמוקה ומלוחה. פטפטתי עם ט’ והסתכלתי על הנוף. לקח לי רק חמש דקות להתחיל להתנשף כמו סבתא שלי כשהיא צולחת את הדרך מהמטבח לסלון ומתרסקת על הספה. הזעתי במקומות שלא ידעתי שמזיעים בהם. במקום להתעלף כמו בן אדם נורמלי, המשכתי לדווש הלאה בעוד השרירים שלי זועקים הצילו והריאות שלי, שכבר מלאות בזפת מעישון יום יומי ושאר מרעין בישין, ירדו לי לברכיים וביקשו רחמים. רכבנו מהצפון הישן עד לנווה-צדק, כשראיתי קולר של מים קרים בדרך וכמעט התהפכתי. איזה נווה מדבר מהפנט. גופי עצר כמו מתוך אינסטינקט. הוא הצליח לגרור את עצמו עם האופניים אל הקולר המבורך, ושתיתי בשקיקה בעוד ט’ מתרחק לו אל האופק הסואן. המים ירדו במורד גרוני והתפשטו בגופי הצחיח, פיזרו חיים וקרירות רעננה בכל עבר. הים היה מטושטש, הגולשים השתלבו עם הקצף של המים ולא יכולתי להפריד ביניהם. “אני מצטערת גוף,” אמרתי, בליבי כמובן, כי אם הייתי מנסה לדבר הייתי הולכת למקום טוב יותר, “לא ידעתי שאני עושה לך כל כך הרבה נזק.” אבל אני אומרת את זה לגוף שלי בכל הנגאובר, בכל ניסיון כושל לעשות שכיבות סמיכה ובכל ביס מהגלידה שמקפיא לי את המוח. בכל פעם הוא גם יודע שאני משקרת. גוף יקר, פוסט זה מוקדש לך, אם תוכל למצוא מקום בליבי להכיל ולקבל את מה שאני עומדת לומר. בבקשה, תתאפס על עצמך ותספיק להיות כזה אפס. כמה שעות של טיסות ובידודים ואתה כבר מתרסק על האספלט וגורם לי להיראות רע מול היפסטרים תל-אביביים שמעבירים את רוב יומיהם באימוני כושר או הדרכות כושר בגנים ציבוריים. אתה מבייש אותי וצריך לקחת את עצמך בידינו. כמו שקורה אחרי אימון, הרגשתי נפלא כשהגעתי הביתה והתרסקתי על הספה בחיקוי מוצלח של סבתי, שתזכה לחיים טובים וארוכים. זה היה שטויות, אמרתי לעצמי, אוכל להכפיל את המרחק מחר. פשוט ההילוכים לא פעלו כמו שצריך. פשוט הכביש היה עקום. פשוט דעתי הוסחה מהנוף. אני משתדלת לחיות בהרמוניה של גוף ונפש, ולשקר לשניהם באותה המידה. אבל יש דבר אחד ששלושתינו יודעים, וזה שאני כנראה לא מוכשרת לתל-אביב.