מוריה | בצלאל

את הימים האחרונים בנסיך אלברט, בילינו עם נוירון שהגיע לבקר אותנו. בשעת בוקר מוקדמת של יום שישי נפרדנו מההולנדי, מנוירון שחזר לקייפטאון ומעוד כמה תושבים מהעיירה, קנינו גרבי צמר חמות - ונסענו. הרגשתי קצת כמו דמות ממערבון. אנחנו הזוג העשיר שהגיע לעיירה ענייה, הוציא בה מכספו והתחבר לתושבים, ואז עזב בגניחות מנוע בעוד נשות העיירה מנופפות בממחטותיהן, והילדים רצים אחרי הרכב המאיץ הנעלם אל האופק. כמובן שזה לא היה אפילו קרוב למציאות, אבל נתתי לדמיון שלי להתפרע. נסענו במשך שמונה שעות לכיוון צפון-מזרח, בעודנו מאזינים לספר-שמע Long Walk to Freedom מאת נלסון מנדלה, שמספר על הרבה מהכפרים בהם עברנו. עצרנו מספר פעמים כדי להביט בנוף או לחפש מטאוריטים. בסופו של דבר, השארנו מאחורינו את הכף המערבית. שהינו לילה אחד בעיירה קטנה בשם דורדרכט שבמחוז הכף המזרחי, השוכנת בין הרי הסטורמברג. הגענו לשם בלילה ולנו במלון קטן. היה קר באותו לילה, ומיזוג האוויר לא חימם את החדר, אם כי סיפק לנו בטובו רעש מרגיז שליווה את חלומותינו במהלך הלילה. מזל שהיו לנו גרבי צמר חמות. יצאנו מוקדם למחרת בבוקר, קנינו קפה בדרך והמשכנו צפונה. עצרנו בעיירה בשם אליוט כדי לאזור כוחות ולאכול את ארוחת הבוקר והקפה הטובים ביותר שטעמתי במשך זמן מה. עברנו דרך עיירות קטנות וצבעוניות של אנשי טוסה, שם ט' סיפר לי את סיפורו המרתק של סבו. את שנות הרפואה המוקדמות שלו בילה בכפר לא רחוק משם בשם סולנמקה, שלטענתו היתה התקופה המאושרת ביותר בחייו. לפי ההצצה הזריזה באזור, יכולתי לראות למה. כנערה עירונית, הוקסמתי מהפשטות היום-יומית שלהם. ט' נורא רצה לבקר בכפר הזה באמצע שום מקום ולראות את המקום בו סבו חווה את צעירותו. הרצון היה חזק, אבל הרכב העירוני שלנו לא. חוץ מזה, היינו צריכים להגיע להרים לפני שיחשיך. כשעה לפני השקיעה, הרי הדרקנסברג החלו להופיע ממרחק. שכבות על שכבות של סלעים, אדמה וירוק, מרקמים שהשתנו עם כל תזוזה שלנו ושל השמש. גובהם משרה יראת כבוד. התקרבנו אליהם, נרגשים. ההרים האלה יפים יותר משיכולתי לדמיין. את פנינו קיבל בעל הבית - איש נעים-הליכות בעל הערות וגינונים סקסיסטיים וגזעניים שגרמו לנו להרגיש לא בנוח. הבה נקרא לו לבנבן, אני לא חושבת שיפריע לו. הוא הציג אותנו בפני המנקה בתור ה"בוס" ו"מאדאם" החדשים שלה, ורצינו לקבור את עצמנו. היא יכולה להיות אמא שלנו. עם זאת, בגאווה רבה הוא תיאר כיצד הבן שלו היה הטייס הפרטי של הנשיא מנדלה. אני מניחה שהגבולות בין שחור ללבן מיטשטשים ככל שמתקרבים לבית הנשיא. הבית גדול ומואר, בעל חלונות ענקיים, נקי ומצוחצח כמעט כאילו היה שייך לנאצי. (אופס, סליחה). אבל בבוקר, תחושותינו השתנו. חיכינו בקוצר רוח לעזוב את הנסיך אלברט. אהבנו את העיירה ההיא, אבל הבית של ההולנדי היה פחות נוח, קר ובעל אח שעישנה את כל הבית וחנקה אותנו. הבית של לבנבן היה נעים וחם בהרבה, עם אח הרבה יותר טובה וזריחות מדהימות מחלון חדר השינה. בכל זאת, התחושה הכבדה בבטן לא עזבה אותנו. מרגע שהגענו, לא הפסקנו להזיז עניינים, להתמקם, לעשות קניות וסידורים תוך הקפדה על ההתחייבויות של העבודות שלנו. לא היתה לנו דקה לנשום. אבל אני מניחה שהסיבה העיקרית היתה עמוקה יותר. כאילו נפלה עלינו ההבנה שאנחנו לגמרי לבד, באמצע שום-מקום, רחוק מכל אדם שאנחנו מכירים בעולם נגוע. כל מה שיש לנו הם חיבור אינטרנט גרוע, ביטוח בריאות שפג תוקפו והאחד את השניה. אחרי כל הזמן הזה ועם כל מה שעברנו, הפנמנו שאנחנו לא ההרפתקנים האמיצים ביותר. קשה להודות, אבל אני חושבת שאנחנו צריכים לפעמים זמן להסתגל. בחלק מהמקומות, יותר מאחרים. תודה לאל שיש לנו גרבי צמר חמות.

ט' ואני עוזבים מחר בבוקר את הנסיך אלברט. ניפרד מהכף המערבית וניסע במשך 12 שעות למחוז שנקרא קוואזולו-נטאל, למאחז כפרי קטן השוכן למרגלותיו של הדראקנסברג הדרומי הציורי - רכס ההרים הגבוה ביותר בדרום אפריקה. אתר מורשת עולמי עם מבנה גיאולוגי ייחודי. הדבר השנוא עלי ביותר במעבר דירה הוא אריזה. אני אוהבת לפרוק, שונאת לארוז. מאז מרץ, ארזתי ופרקתי פעמיים - עכשיו ארזתי בפעם השלישית. אבל לא אוכל להכחיש עד כמה זה בריא לאגרנית כמוני. אם אקדיש לזה זמן, אוכל למצוא חפצים שאגרתי ואין לי צורך בהם, דברים שחשבתי שאבדו. נחמד לגלות שהם קיימים, אפילו אחרי שהתברר לי שחייתי בלעדיהם חודשים. זו הזדמנות נפלאה להיאבק בסנטימנט ולהכריח את עצמי להיפטר מהזבל הארור. אבל מאז מרץ, אני נושאת איתי מעט. בגדים שבמקור היו אמורים להספיק לי לשבועיים של טיול בדרום אפריקה, שהכפילו את משקלם כשהתחיל החורף ונאלצתי לקנות בגדים חמים. שני רומנים שהפכו לתריסר כשמצאתי חנות צדקה עם חדר מלא בספרים. המחשב הנייד שלי. אלה כל  נכסיי לתקופת המגורים הזמניים כאן. הדבר המצחיק הוא, שאני יודעת שאפתח סנטימנט כלפיהם בבוא הזמן. בכל זאת, כמו לאנשים, גם לחפצים אפשר להתגעגע. אני מתגעגעת לגיטרות ולמפוחית שהשארתי מאחור, מתגעגעת לניירת העצומה של מחקרים וטקסטים של כתבים ישנים שעזרו לי לעורר את המוזה בשעות חסימת כתיבה, וכמובן לסירה שלי. אבל מה שאני הכי חושבת עליו, הוא אוסף הספרים שלי. אני מוכנה למתוודות כאן על בימת האינטרנט הקטנה שלי: מעולם לא היה לי קל לקרוא ספר טוב ולהניח אותו בצד. אני מקבלת הנג-אובר ספרותי וצריכה זמן להתאושש. אני לא טובה בפרידות. מדי פעם אוהבת לעבור על ליד המדף ולעלעל בספרים. להעיף מבט, אולי לקרוא כמה משפטים, לראות את ההערות הקטנות שלי, למצוא את העמודים המקומטים שחושפים באיזה חלקים נרדמתי. בעיר הולדתי, יש לי קרוואן. זה חלל קטן, אליו אני בורחת בכל פעם שנגמר הכסף, נמאס ממירוץ החיים או שאני זקוקה למקום שקט לכתוב. מפאת גודלו הקטן, וכמות הספרים שהוא מכיל, אני זוכה לתגובות מעניינות מכל מי שנכנס אליו לראשונה. "ואוו, כמה ספרים יש לך?" יש ששואלים, "אלוהים אדירים. תגידי, קראת את כל זה?" ובליבי אני עונה, "אני מתכננת לקרוא…" "אין, את לא נורמלית, תאמיני לי. מה זה, אותו ספר בשני עותקים שונים? בשביל מה? ולמה את לא תורמת את הישנים, יש לך כאן ספרים שיצאו מהכריכה." ובליבי אני עונה, "זה נותן להם אופי, אל תיגע." "יש לך אובססיה? ואת עוד ממיינת אותם לפי הגודל ולפי סופרים וז'אנרים… מה, את מארגנת את הספריה שלך כל היום? אין לך חיים?" ובליבי אני עונה שיש לי. יש לי מאות חיים שונים. ביקרתי בגרמניה הנאצית וראיתי את הצד של היהודים וגם את הצד של הגרמנים. נדדתי בדרום האוקיינוס ההודי לאיי ליליפוט ובלפוסקו. מצאתי את נרניה ואפילו הייתי בארץ הפלאות. פגשתי מפלצות רגישות, חזירים פשיסטים וגבעה של ארנבונים. שוטטתי ברחבי אלסקה עם כלב זאב פראי, חקרתי את אנגליה הויקטוריאנית, והייתי עדה למלחמת האזרחים האמריקאית. וזה רק המדפים. יש לי עולמות שלמים מתחת למיטה, על השידה והשולחן, בארון והמגירות – בכל מקום. אני לא חסרת מודעות עצמית. אני יודעת שאני אוגרת. אני קוראת לזה אוסף כדי להישמע מתוחכמת, אבל יש לי ספרים שאני אפילו לא אוהבת, יושבים לי על המדף ומקבלים פלבול עיניים בכל פעם שאני רואה אותם. חוסר היכולת שלי להתמודד עם הכאב של להרפות מחפצים טמון במקום שעד היום לא הייתי מוכנה לשחרר. ירשתי את זה מאבי היקר, שמשרדו הקטן מעיד על כל קניה פזיזה לאורך השנים. למה להרפות מחפצים, כשאפשר לאגור אותם? ולא רק חפצים, אלא גם רגשות, זיכרונות, ריחות. יש לי בקבוקון של בושם שקיבלתי ליום הולדתי ה14. הוא יקר מאוד ואני לא יכולה להרשות לעצמי לקנות אותו. לפעמים אני נהנית להסניף קצת את הפקק רק כדי להתמלא בנוסטלגיה. יש לי ניירת עם טיוטות של סיפורים שכתבתי במשך השנים, שמאז ערכתי במחשב. יש לי מפוחית שכבר עשור לא עובדת, אבל פעם נפל עליה כלי של מקלות ריח. מאז, גם אותה אני שואפת לפעמים, והיא מחזירה אותי לימי הג'ם-סשנים בהם ניגנתי עם חברים והרגשתי את הלבנדר ממלא את ריאותיי. הרגשנות חסרת ההיגיון שלי, היא לא יותר מפורטל אל העבר. העבר הוא עולם שאנשים שוכחים כל כך מהר, ואני נתלית עליו, כי זה הסיפור שלי. יש שיקראו לזה חומריות, יש שיקראו לזה תלות, חלק אפילו עשויים לקרוא לזה אובססיה לסיפורים. איך שלא תקראו לזה, בצורה כזו או אחרת, אני אוגרת. וכמו כל אוגר, זה לא לוקח אותי לשום מקום. אני רצה בתוך הכלוב הקטן שלי, על הגלגל הקטן שלי, רק לשם הריצה. אבל בעודי כאן, השארתי לא רק את חפציי אלא גם את אגרנותי מאחור. להיות תמיד בתנועה, אילץ אותי לוותר על חפצים, אם הם לא שווים את המאמץ לסחוב אותם לכל מקום. השילוב בין נוודות לאגרנות אינו יכול להתקיים. ועכשיו אין לי סיכוי לאגור, ואני מתחילה להאמין שהמקום שלא נתפס על ידי חפצים בני שנים רבות, מתמלא במחשבות חדשות ויצירתיות. סיפורים חדשים לגמרי. זה לא סוד שאני לא האדם היחיד בעולם שממסגר את העבר ושומר אותו בתוך חדר, רק לשם הסנטימנט. אבל אני שמחה באילוץ להרפות. אבל כמו שהשלמתי עם היותי אגרנית במשך כל כך הרבה שנים, אני משלימה עם המינימליסטיות של חיי נוודות. אחרי הכל, החפצים האלה משמעותיים רק כאשר הם סביבי. מי ייתן וכשאחזור לקראוון שלי בארץ, אמצא את הכוחות להיפטר מכל הזבל מספר-הסיפורים הזה, ולפנות מקום לספרים חדשים. אה כן, על הספרים אני לא מוותרת.

בשבוע שעבר הלכתי לשוק ימי חמישי של הנסיך אלברט. שוק קטן וחסר חיים, שכמעט גרם לי לרצות ללכת לבית הקברות המקומי רק כדי להתעודד. כששמענו שהוא נפתח, לראשונה מאז ההסגר של הקורונה במרץ, התרגשנו. הגענו מוקדם בבוקר, וההתרגשות דעכה מיד כשראינו חמישה דוכנים שהציעו כמעט כלום, ופחות מעשרה אנשים עומדים ומפטפטים. עם זאת - נכנסנו. איזו טעות. נתקלנו שם בחבר בשם רוברט. היתה לנו שיחה מרתקת על פנקייקים שבדרך כלל מוצעים כאן, אבל כנראה לא היום. לפני שהחלטנו לפרוש בהקדם האפשרי, רוברט ביקש, “אם תראו את קרן, בבקשה תמסרו לה את אהבתי." לא אהבתי להיות מנוצלת ככה. למה לי האחריות הכבדה לשאת את אהבתו של רוברט לקרן? ובכל זאת הסכמתי, כי ביום שנולדתי הוטלה עלי קללת הלב הטוב. עדיין, עם כל הכוונה לעזור, לא ראיתי את קרן במשך ימים. לא ידעתי מה לעשות עם אהבתו של רוברט. פחדתי שאצטרך לסחוב אותה לכל מקום. אז החלטתי למסור אותה למישהו אחר. “קת'רין, אני לא מוצאת את קרן, הנה קצת מאהבתו של רוברט.” קתרין כמובן, הסכימה לקבל את אהבתו של רוברט. היא לא הכירה אותו, אבל שיערה שזה עדיין חוקי מצדה לקבל את אהבתו, מאחר ואין לה דורשים. זו לא היתה ההחלטה הנכונה. יומיים אחר כך, פגשתי את קרן. לא ידעתי מה לתת לה. כל מה שהיה לי זו אהבתו של רוברט וכבר נתתי אותה לק'תרין. שקלתי לתת לה את אהבתי במקום, אבל אנשים בדרך כלל לא מקבלים את אהבתך, אלא אם היא נמסרת דרך מישהו אחר. חשבתי בנוסף, לבקש יפה מק'תרין להחזיר את אהבתו של רוברט לקרן, אבל מה אם היא כבר התרגלה אליה? לפני שהספקתי להחליט מה לעשות, קרן ביקשה ממני למסור לג'רמי את אהבתה. כאן הפכתי לדמות של או. הנרי, רק בלי הפרוזה השנונה. ידעתי שכאשר שרשרת השלומות מתחילה, מי יודע היכן היא תיגמר.  אבל אכן, פגשתי את ג'רמי מאוחר יותר באותו היום. עם זאת, חיכיתי עד הרגע האחרון לפני שהחלטתי אם מגיע לו לקבל את מה שנמסר. לפעמים זה פשוט לא מגיע לאותו אדם. לא הרגשתי שג'רמי ראוי לאהבה. ג'רמי מעצבן אותי. אולי אני חושבת שמגיע לו לקבל רק "שלום" פשוט. אבל הוא כבר הקדים וציפה מה, אם בכלל, הוא עומד לקבל. “האם קרן מסרה את אהבתה?” “לא ג'רמי, היא לא. רק דרישת שלום.” שיקרתי. “זה מוזר. בדרך כלל היא מוסרת את אהבתה.” “טוב, לא הפעם. למען האמת, היא ביקשה ספציפית לא למסור לג'רמי שום אהבה. היא קצרה באהבה וצריכה לפקח למי היא נותנת אותה. אבל יש לה המון דרישות שלום והיא רוצה שתקבל קצת מזה. תסתפק בזה ג'רמי, קח את דרישת השלום שלך ותפסיק לעצבן אותי." והוא צריך להסתפק בדרישת שלום. זה עדיף על לקבל כל טוב. יש אנשים שרק מוסרים כל טוב. הם אפילו לא מסבירים, החארות. כל טוב מה, כל טוב כלום? אם זה כל הטוב שלהם, אז שישמרו אותו לעצמם. אבל ג'רמי נהג יותר גרוע. לפני שנפרדנו, ביקש, "לא ראיתי את נדיה מלא זמן. תגידי לה שג'רמי אומר הי." זה הכי נמוך. בקושי שווה למסור לנדיה המסכנה. “נדיה, ג'רמי מוסר היי.” ומה יקרה אז? נדיה תמסור היי בחזרה? זו תחילתה של שיחה. האם יתפתח כאן דיאלוג שלם ואני באמצע, מוסרת רצפי שיחה ביניהם כמו כדור נוצה? אבל נשמתי עמוק ואני ולבי הטוב מסרנו את ה"היי". לפחות הוא לא דרש ממני למסור חיבוק ונשיקה. אלה הם מעמסה אמיתית.

לאחרונה הצלחתי למצוא מקלט בעליית הגג. פינה קטנה ליצירה. חזרתי להיות אישה שכותבת רומן. החיים חזרו להיות קרב ארוך טווח בין אדם לדף ריק, בין אדם ל"מה קורה אחר כך?", בין אדם ודמויות בדיוניות בעלות רעיונות אחרים לגבי מה שהם צריכים לעשות. אבל את הפוסט הזה אני מקלידה מחדר הצורפות שלי. אני עוד לא צורפת, אבל אני מלמדת את עצמי את המלאכה. עוד לפני שהרווחתי את התואר, חדר אורחים בבית החווה קיבל את שמו בעקבות כך. את הצורפות התחלתי ללמוד בלונדון. גרתי שם עם ט' לכמה חודשים. ט' חי בסירות קנל מספר לא מבוטל של שנים, בסמוך לפארק ריג'נטס בלבה של לונדון. גרנו שם בשיאו של החורף האירופאי, כפור שנותן לך הרבה זמן להתכרבל בתוך סדין חשמלי ולחשוב על העתיד. היתה לנו תוכנית. השאיפה של שנינו, והחלום אליו דהרנו במהלך השנה האחרונה, היה טיול ואן באמריקה. תכננו לקנות ואן ולטייל בסגנון חופשי, לטרוף את היבשת. העניין הוא שהיו לנו כמה דברים לסיים קודם. תכננתי לחזור לארץ, לסיים את רישיון הנהיגה ולהשלים את בניית הסירה שלי, שהיא חלק ממחקר עבור הרומן שאני כותבת. אז, אחזור ללונדון. ט' בינתיים התעסק בתהליך סגירת העסק שלו, עסק גרנולה בשם Upfull. לאף אחד מאיתנו אין דוד עשיר שמת והשאיר לנו הרבה כסף, ולשנינו אין עבודות יום שגרתיות. היה עלינו לחשוב על אסטרטגיה יצירתית לחיות ולעבוד בדרכים. למזלנו, שנינו אנשים יצירתיים. ט' הוא צייר, אני כותבת, ועכשיו יש לנו גם פרוייקט משותף. הרעיון שלנו היה לפתוח עסק של תכשיטים עבודת-יד. תמיד הייתי טובה עם הידיים ואני אוהבת ליצור דברים שונים. בתוכניתנו, אלמד צורפות ואעסוק בייצור, וט' יהיה אחראי לביצועים וניהול כספים. קניתי ציוד צורפות ופתחתי בסדרה של צריבת מתכות והפיכתן לטבעות שרופות, מעוותות ומוזרות-למראה. בינתיים, ט' המשיך לעבוד בתור פרילנסר, הוא מאמן פיננסי \ מרצה מבקר באוניברסיטה ויועץ עסקי. אני מצאתי גיג זמני בתור הבייביסיטר של הבן של ניל גיימן ואמנדה פאלמר. השכנים והחברים החדשים של ט'. עכשיו היינו בליגה של הגדולים. ילד מתוק ותובעני בשם אש, ששונא אמבטיות ואוהב, נו מה אם לא, ספרים. כשעזבתי את לונדון, נטשתי מאחור את ציוד התכשיטנות. ידענו שאהיה עסוקה ולא אספיק להמשיך ולתרגל. כשאחזור ללונדון בתוך חודשיים, הסכמנו, אמשיך מאיפה שהפסקתי. אז חזרתי לארץ המובטחת. נכשלתי לי בכמה מבחני נהיגה, התקדמתי בבניית הסירה ואז, בתוך כמה שבועות, ט' התקשר לספר לי שהוא נוסע לדרום אפריקה לבקר את משפחתו לפני הטיול האמריקאי שלנו. הוא המשיך ואמר שקנה לי כרטיס כדי שאוכל לבוא, לפגוש את המשפחה שלו ולראות את עיר הולדתו, לשבועיים ימים. שמחתי. רציתי לראות את קייפטאון, העיר בה גדל ט' שלי, וגם הגירוד הבלתי פוסק של הרצון לשינוי החל לעקצץ. זה היה תחילתו של עידן הקורונה, תחילת מרץ. ארזתי בגדים לשבועיים, נטשתי את סירתי הלא גמורה ורשיוני המתעכב, במחשבה שתוך שבועיים אחזור ואסיים את משימותיי. מה שלא ידענו, ט' ואני, זה שוירוס הקורונה הולך להשתלט לגמרי על כל התכניות שלנו. השמיים נסגרו. ט' רחוק מהסירה שלו, אני רחוקה משלי, ואנחנו שוחים בעולם נגיפי, נלחמים לשמור על הראש מעל המים. מאז, אתם כבר יודעים מה עברנו. אבל מה שלא סיפרתי לכם זה שיום לפני שנסענו לנסיך אלברט, בניסיון לתפוס מעט שליטה על גורלנו, הלכתי לחנות אספקה לצורפים. קניתי, בפעם השנייה בשנה האחרונה, את כל הציוד הנדרש על מנת לתרגל את הצורפות המאותגרת שלי. הגענו למסקנה שהזמן לא יעצור רק כי חיינו עומדים מלכת, ושעלינו לנצל את המצב לטובת העסק שאנו יולדים. השגתי את הציוד בקלות, שני הדברים שהיה יותר קשה להשיג הם כסף ומבער; שני פריטים די חיוניים. בימים האלה, כסף נהיה היקר ביותר בשלוש השנים האחרונות, וקשה להשגה, בעיקר מהעיירה הקטנה בה אנו שוהים. בנסיך אלברט יש חנות לחומרי בניין ושם הזמנתי מבער. הגיע לאוזנינו שאשתו של בעל החנות היא צורפת. ביקשתי ממנו את מספר הטלפון שלה, מתוך מחשבה שכדאי לפטפט איתה. לראות אם יש לה מידע שיעזור לי להשיג חומר גלם. גם היא וגם בעלה לא הועילו לנו. היא רק אמרה לי להזמין מקייפטאון ושכאן לא אמצא כלום. בעלה שכח להזמין לי את המבער. תודה רבה, שכנים. ט' ואני החלטנו לקחת את העניינים לידינו. עשיתי צלילה עמוקה באינטרנט, לקח זמן אבל הצלחתי לשים את ידיי הגרגרניות על מתכות. מבער, מצד שני, התברר כמצרך נדיר. לקחנו את הרכב ונסענו לעיירה סמוכה, רק שעה וחצי נסיעה במעבר בין הרי סווארברג, אתר מורשת עולמית של אונסק"ו. זה היה מסע עוצר נשימה. ברוכים הבאים לאודשורן. קנינו מבער, שילמנו עבור הכסף דרך הבנק ואכלנו ארוחת צהריים נחמדה בין עמק לחוות יענים. אז נשאר לנו רק לחכות שהכסף יגיע. ההזמנה התעכבה, אבל אתמול בבוקר הגיע ההולנדי אל הבית ואמר שהגיעה לנו חבילה בדואר. זו היתה חבילה קטנה בהתחשב באורך העיכוב שהיא גרמה לנו. מאז שהגענו לנסיך אלברט והעמסנו את חדר הצורפות בציוד, לא יכולתי להתחיל לצרוף. ישבנו בסלון ובהינו בחבילה. שנינו הרגשנו שהחומר האמורפי הזה בקרוב יהיה הצעד הראשון לקראת העסק שלנו. אחרי כל מה שעברנו ועם המציאות שנכפתה עלינו, היינו צריכים ניצחון. עכשיו נותר רק לקוות שיש לי כישרון ושלא אמצא את עצמי מכוסה כוויות, נחנקת באבקת כסף. זה יהיה עדכון מביך. בהצלחה מוריה.

לפני שבוע, ישבנו ט' ואני בבית קפה. מקומות בנסיך אלברט רק מתחילים לאפשר את הישיבה בחוץ, אבל ט' ואני ביקשנו בנימוס ויש לנו פרצוף יפה. בבית הקפה הזה, יש גינה גדולה מאחורה עם עצים ואגם קטן, מנותק מהרחוב, מהתנועה ותודה לאל, מאוכפי החוק. שתינו את הקפה שלנו ולא הסרנו את העיניים מציפור אחת מעניינת, שבנתה את הקן שלה. הקן היה תלוי מהעץ כמו שק אגרוף. חלקו העליון היה עשוי עלים יבשים, חלקו התחתון ירוק וטרי. באותו יום, הרוחות התחזקו והציפור כנראה רצתה לבצע כמה חיזוקים לקראת החורף. לאחר צפייה ממושכת, התקרבנו אל האגם. בחור נוסף עמד שם. נראה שהוא ידע הרבה על הציפורים האלו, אולי היה צפר או שפשוט מצא אותן מרתקות. הוא הסביר לנו שזה האגור רעול הפנים. הם נפוצים מאוד בדרום אפריקה, בעיקר באזורים חצי מדבריים כמו הנסיך אלברט. הזכרים הם אלה שבונים את הקן, הסביר הבחור. הזכרים יפים, הם צהובים עם פנים שחורות ועיניים אדומות. יש להם כמה בנות זוג והם בונים רצף של קנים, לרוב 25 בכל עונה. הם סורגים את קינם בעיקר מקנים או מעשב ולרוב מעל מקור מים. לאחר שהזכר משלים את בניית הקן, תבוא הנקבה ותסרוק אותו. אם היא מתאכזבת מעבודת הקבלנות, היא תתעופף משם והזכר יאלץ לבנות קן חדש. זאת הגישה. אם ימצא חן בעיניה, תיכנס. הם ישתו כוס יין איכותי ביחד ויחיו באושר ועושר. בתור דון חואן של הציפורים, הוא יצטרך להמשיך לבקר את הנשים האחרות שלו בבתים האחרים שלו, ואת כל התינוקות לתפארת מאמא אחרת. חשבתי שזה היה מרתק. לצפות באגור בונה את הקן זה קצת כמו לצפות בהולנדי בונה את בית הבוץ שלו. ההבדל הוא שהאגור עשה זאת בעזרת מקור בלבד. הוא גם היה בררן. כשהעשב לא התאים, זרק אותו למים ועף לחפש חדש. הוא יכנס לקן לכמה דקות ארוכות, רק על מנת לוודא שהעלים קשורים טוב זה בזה. בניית בית זו לא בדיחה. זו לא הציפור המרתקת היחידה שבה נתקלתי בעודי בדרום אפריקה. ראיתי את ציפור סוכר המפרץ, קנרית פרוטיאה וקנרית היער, את החוברה והאררי השחורים והרבה אחרים. מעולם לא התעניינתי בציפורים באופן מיוחד, אבל המחזה הזה גרם לי לחשוב על עורב הפלא שלי, שסביר להניח עדיין חי ובועט; זה קרה לפני ארבע שנים. חזרתי לדירתי אחרי סוף שבוע אצל המשפחה. סוף שבוע אצל המשפחה הוא תמיד מתיש, ושלי גם כרוך בשעה נסיעה חזור, לרוב בשעה מאוחרת. מהסלון שלי, היתה דלת הזזה מזכוכית המובילה למרפסת. כשנכנסתי, תפס את עיניי דבר-מה שחור מעל המסילה העליונה. המחשבה הראשונה שעברה לי בראש, אל תשאלו אותי למה, זו ערימת פיח. אבל לא, זו היתה ציפור. אחרי כמה שניות הבנתי שמדובר בעורב, יושב מקופל. הוא נראה כמת. לקחתי כסא ועליתי לבדוק. העיניים שלו מצמצו לאט. רואים שהיה עייף, אומלל, רעב וצמא. ירדתי מהכסא, מילאתי כלי קטן במים, חתכתי פרוסת לחם ועליתי בחזרה. הנחתי אותם בזהירות מול המקור שלו. עשיתי חיפוש לוטרינרים שעושים ביקורי בית, והשארתי הודעה לאחד מהם. לאחר כשעה, חזרתי וראיתי שהוא לא נגע באוכל. החלטתי שהוא צריך מוטיבציה להמריא. ידעתי שספר מוטיבציה של רוברט קיוסאקי או קלטת של אריק תומס לא יעזרו. כי זו ציפור. הוא כנראה לא ניסה בכלל כי היה מבוהל. הוא היה בתוך בית של בן אדם. אדם יפיפה, אבל עדיין בן אדם. אם אני הייתי תקועה בתוך ביתו של ענק אלים חובב-רובים, גם אני הייתי מפחדת. אז לקחתי מגבת ובשקט התקרבתי, ניסיתי להרים אותו. רציתי להניח אותו במרפסת כדי שיפחד פחות ואולי ימצא את הכוח לעוף. לא ידעתי מה עוד אוכל לעשות. שיבורכו הידיים האלה המלטפות את חתולתי, העורב הגיב באימה ונופף בכנפיו בפראות. הוא התרומם קצת, ואז צנח ונחת מאחורי הספה בחוסר יציבות. גם אני נבהלתי. בהלה היא דבר מדבק וידעתי לא להתעסק עם עורבים. ירדתי לבדוק מה שלומו. הוא עדיין נשם. הורדתי את המים והלחם והנחתי לידו מאחורי הספה. לאחר מכן הלכתי לבדוק אם הוטרינר חזר אלי. הוא לא. זה היה יום שבת בערב. דאגתי שכל החלונות והדלת למרפסת פתוחים כדי שאם יתרפא בדרך נס, יוכל לעוף החוצה. נעלתי את החתולה הסקרנית שלי בחדרי עם הארגז שלה, כדי שתפסיק לנסות לצוד טרף שכבר גוסס, והלכתי לישון. אני יודעת מה אתם חושבים. עורב, בשיא חייו, לא הצליח לעוף בתוך דירה חיפאית קטנה מהחלון אל הספה. זה, רבותיי, השלב שבו צריך לארוז את השאפתנות ולסיים את היום. לא עורב הפלא שלי. למחרת בבוקר, עם קורי שינה עוד בעיניים, הלכתי להציץ מאחורי הספה. המים והלחם היו שם, בדיוק איפה שהשארתי אותם, אבל העורב נעלם. מצאתי את עצמי מסננת, "אל מלא רחמים שוכן במרומים, המצא מנוחה נכונה על כנפי העורב…" היו רק שתי אפשרויות: או שמצא את הכוח ועף אל החופש, או שנחת על האספלט ומת לפני שהספיק לנופף לדירתי לשלום. רצתי למרפסת, הסתכלתי מטה וסקרתי את הרחוב. לא ראיתי שום סימן לגופה של עורב. אולי לא ראיתי אותו, ואולי הצליח להתרחק קצת לפני שהתרסק אל מותו. מלאה שאלות, הלכתי לשירותים. בכל זאת, רק התעוררתי. רגע לפני שהתיישבתי על האסלה, עיניי חזו במשהו מוזר. בתוך האסלה, שכב לו עורב שחור, לא נע. שוב, היו רק שתי אפשרויות שיכולתי לחשוב עליהן: או שהחתולה הצליחה איכשהו לצאת מהחדר אתמול בלילה, תקפה אותו וזרקה אותו לאסלה, או שחיפש מקור מים וזחל פנימה בכוחות עצמו. האפשרות הראשונה לא היתה הגיונית, כי כשהתעוררתי החתולה היתה בחדרי והדלת סגורה. האפשרות השניה היתה גם היא לא סבירה, אבל לא היה שום הסבר אחר. בעודי משתינה ברכינה במקלחת, ניסיתי להיזכר בכל ספרי שרלוק הולמס שקראתי. היו הרבה מהם ואף אחד מהם לא כלל פתרון לתעלומה מהסוג הזה. כשסיימתי להשתין ולסקור בראשי את כל תעלומות דויל, חזרתי אל האסלה להסתכל מקרוב. ניסיתי להבין האם הוא מת או חי. הוקל לי כשזז. אני לא יודעת למה הוקל לי כל כך, אני מניחה שההיכרות העוינת בינינו אמש הותירה התרשמות תת הכרתית של ממש. ואז זה נהיה מעניין, אם זה לא היה עד כה. הכנף הימנית שלו נעה ימינה שמאלה, למטה למעלה. הראש שלו הסתובב ימינה שמאלה, למטה למעלה. הכנף השמאלית. הרגליים. עמדתי שם, רוכנת מעל האסלה כמו נערה ששתתה יותר מדי. בהיתי במחזה ביראת כבוד. לא יכולתי להסיר ממנו את העיניים. עורב הפלא עשה לעצמו, איבר אחר איבר - פיזיותרפיה. אחרי בערך רבע שעה של ריתוק מוחלט, בה העורב הניע כל שריר בגופו הלוך וחזור, הבנתי שאני מאחרת לעבודה. עזבתי, משאירה מאחורי את החלון פתוח לרווחה. כאשר חזרתי אותו אחר הצהרים, הלכתי מיד לשירותים. רציתי לראות מה עם העורב. הוא כבר לא היה שם ולא היה שום רמז אליו בבית. פפאיה תמיד נהג לומר שאין ספק שחיית הטוטם שלי היא עורב. ראשית, כי היו לי הרבה מפגשים מוזרים עם עורבים במהלך השנים. כמו הפעם ההיא שעורב עף כל כך קרוב לאוזני, שיכולתי להרגיש את כנפו מכה בה. או הפעם שבה הלכתי בפארק בלילה, ולהקת עורבים קראה כל כך חזק שמצאתי את עצמי רצה. או הכי גרוע, הפעם שבה עורב צלל ישירות אלי במהירות, קורא, לא מבין שאני מעבר לחלון. שנית, כי טען שיש לי הרבה תכונות “עורביות”. ולבסוף, כי בסיפורים שלי, ישנן הופעות חוזרות ונשנות של עורבים. עורבים הן ציפורים חכמות ואלגנטיות ויש להן כל כך הרבה תכונות מופלאות, לכן באופן טבעי, קיבלתי את המחמאה. העורב הגאון הזה הצליח איכשהו לזחול על גחונו אל מקור מים מפוקפק, הוא נכנס לשם לבד עם גוף שבור, עשה לעצמו פיזיותרפיה, התרפא ואז עף דרך החלון. אני מלאת פליאה. אין בית ספר לציפורים המלמד איך לעוף או לשיר, דרכים לרפא את עצמך במקרי חירום, אין קורסים לבניית קנים למתחילים… איך הם יודעים מה הם עושים, עם מוח הציפור הקטנה שלהם? יותר מזה, הם עושים את אותו הדבר, דור אחר דור, בלי שום צורך בהדרכה. לעולם לא אצליח להבין. "Open here I flung the shutter, when, with many a flirt and flutter, In there stepped a stately Raven of the saintly days of yore; Not the least obeisance made he; not a minute stopped or stayed he; But, with mien of lord or lady, perched above my chamber door— Perched upon a bust of Pallas just above my chamber door— Perched, and sat, and nothing more." The Raven Edgar Allen Poe

המעבר לעיירה קטנה במדבר הדרום אפריקאי היא כנראה ההחלטה הכי נבונה שיכולנו ט' ואני לקבל. הימים שמשיים, הלילות קרירים, והנופים תמיד עוצרי נשימה. הדבר הראשון שעשינו כשהגענו לנסיך אלברט היה להשכיר אופניים לחודש. השגנו זוג אופני הרים במחיר מצחיק. התיירות בנסיך אלברט היא מה שמחזיק את הכלכלה של רוב מוחלט של התושבים ביחד. למרות שהקורונה מעולם לא הגיעה לנסיך אלברט, שדות התעופה הסגורים שגרמו לאובדן התיירות הבינלאומית, הצניחה את המחירים. ​ כבר שבועיים שאנחנו בנסיך אלברט, וט’ ואני הספקנו להתוודע לכמה וכמה מהמקומיים. כולם כאלה חברותיים. כשאתה הולך ברחוב או רוכב על האופניים, אנשים אומרים לך שלום או מהנהנים. זה נותן תחושת שייכות. אני חושבת שמאוד מהר התרגלו לנוכחותנו. ט' ואני יוצאים לרכיבה כל בוקר. יש הרבה מקומות מעניינים, ואנחנו נהנים לפתוח ככה את היום. ​ יום אחד, בעודנו בחנות הצדקה, החנוונית סיפרה לנו שעזבה את קייפטאון לפני שנתיים. במהלך השבוע הראשון שלה בנסיך אלברט, החליטה שהיא לעולם לא עוזבת. הסכמתי איתה שיש לעיירה הרבה קסם, אבל לעולם לא הייתי אומרת לעולם. מהניסיון שלי, להישאר במקום אחד לנצח יכול לגרום לך לפספס את הקסם. ​ ביום שלישי למשל, היה בראאי (על האש דרום אפריקאי) שאורגן על ידי כמה מאנשי העיירה, וגם אנחנו הוזמנו. הרשינו לעצמנו להתכנס למרות ההנחיות האוסרות על כך. נראה שהמקומיים כאן כל כך רגילים לנוף ההררי המיוחד, שהם לא לקחו אותו בחשבון כשבחרו מיקום לבראאי. נסענו חצי שעה על שביל עפר אל ההרים, רק בשביל לשבת ליד ביתן בכוך מוקף עצים. שני צעדים לכל כיוון יחשוף נוף אל ההרים, שבשקיעה הלכו והאדימו. מכל השטח הענק שהיה להם, הם בחרו לשבת בזה שממנו לא ניתן לראות דבר. ​ אבל לא כולם שוכחים את הקסם. בדרך חזרה עצרנו את הרכב בצדו של שביל החצץ עם זוג חברים. חברה של ט' מימי בית הספר, בן זוגה והילדה המתוקה שלהם. ישבנו על הגג של הרכב והסתכלנו קצת על הכוכבים. הנסיך אלברט מפורסמת בהזדמנויות הצפייה בכוכבים שבשמיים שלה, ובגלל האוויר היבש, יש כאן ממוצע של חמישה לילות חסרי עננים בשבוע. אנשים מגיעים לכאן מכל העולם כדי לצפות בשמי הכוכבים של הקארו. כמה ממתקני המחקר הבינלאומי לחקר החלל הגדולים בעולם נמצאים סביב, מלאים במאות טלסקופים. הכוכבים בנסיך אלברט הם מחזה יוצא דופן. הם עוטפים את השמים, ושביל החלב פרוש מעל ראשך. הירח נמוך כל כך שנראה שהוא יכול להיעלם בכל רגע, כך שכמה שתביט יותר גבוה, יש יותר כוכבים. ​  אני מתגעגעת לארץ, לבית, אבל מכל המקומות שבהם יכולתי להיות תקועה, אני מרגישה בת מזל על היותי כאן. תחת כוכבי הקליין קארו.

חשבתי שניצחתי. הייתי מוכנה נפשית לחזרה לארץ רק כדי למצוא את עצמי מול המייל החמישי המודיע על טיסה מבוטלת. מה אם לא זה יכול לערער את האמון הקטנטוש שהיה לי במערכת האווירית? ט' ואני לא יכולנו להמשיך ולנצל את הכנסת האורחים הנדיבה של נוירון. מאחר וגם הוא היה בטוח שהפעם הטיסה שלנו תתקיים, הזמין את סבתו להישאר אצלו במקומנו. היא בודדה בבית האבות נטול הביקורים. לא נותרו לנו הרבה אופציות. האחת היתה להישאר אצל חבר של ט' ואשתו. זו היתה אופציה כמעט בלתי אפשרית. לאשתו יש עסק של משלוחי אוכל. היא השכירה יחידת מטבח והחלה לשפץ, אבל נאלצה לעצור את התהליך בעקבות וירוס הקורונה. העסק פרח, ולא נותרה לה ברירה אלא להמשיך להשתמש במטבחם הביתי. עובדי מטבח עטויי מסכות מטיילים הלוך ושוב בביתם. לט' אין ביטוח בריאות בדרום אפריקה, ושלי פג בסוף מאי. לא האמנו שזה שווה את הסיכון. עם הקלת ההנחיות והירידה להסגר רמה 3, הם יכלו לחזור לשפץ את היחידה עם הצפי לסיים עד סוף החודש. זה מאפשר לנו לעבור לגור אצלם בתחילת יולי, תזמון מאוחר מדי עבורנו, מאחר והעדפנו לעזוב בהקדם. סבתא של נוירון חיכתה שנעזוב כדי לבוא. אופציה נוספת היתה להשכיר סאבלט בקייפטאון עד לטיסה הזמינה הבאה, עם האפשרות להאריך את שהותנו במקרה של ביטול שישי. למרות המחירים הצונחים, זו נראתה כמו אופציה יקרה וחסרת מנוח. חיים של אי ודאות מתמדת זה רצף של עליות ומורדות, ולהעביר את החיים כמו על רכבת הרים זה מרגש, אבל לפעמים צריך לעצור כדי להקיא. לאגור כוחות מחודשים לנסיעה הבאה. אז הלכנו על האופציה השלישית והמושכת ביותר. תדלקנו, בדקנו צמיגים ושמן, ונסענו. יצאנו לדרך בשעת צהרים מוקדמת. לצערנו, לא הצלחנו לצאת מוקדם יותר כי היו לנו בעיות עם הרכב. היינו במירוץ נגד הזמן, כי לא רצינו להגיע לאחר השקיעה כשמחשיך. ספרנו את הקילומטרים. בדרך, עצרנו לארוחת צהרים במקום שמוכר אוכל מהיר בתחנת הדלק, בשם Wimpy; כשמו כן הוא. כולם יודעים שלא צריך לשאול את הלקוח, הוא רוצה חמישה ליטרים של קטשופ בתוך הסנדוויץ' שלו, גם אם הוא חושב שלא. אכלנו בנסיעה, מתלוננים על האוכל וסופרים קילומטרים. עוקפים משאיות כל הדרך. עצרנו כדי לקנות טבק מקטרות. אני לא מעשנת מקטרות, אלא שמפאת האיסור למכור טבק, הדבר היחיד בר-גלגול הנמצא בשוק הוא טבק למקטרות. אני נאלצת לטחון אותו, להוריד מכבודו ולגלגלו לסיגריות. זה חשוב להיות יצירתי שהחוק מאלץ אותך לעבור עליו. חזרנו לרכב והמשכנו בספירה לאחור, 140 קמ"ש, 155, 160… עד שמדבר, כבשים וכיתוב על ההר שאמר "הנסיך אלברט", הופיעו לנגד עינינו. הנסיך אלברט שבקליין קארו היא עיירה קטנה למרגלות הרי סווארברג, במחוז הכף המערבי של דרום אפריקה. היא מוקפת שדות, עצי זית וחוות. יש בה כל מה שאדם צריך. מסעדות ופאבים, בית חולים, תחנת משטרה, חנויות, בתי מרקחת, סופרמרקט, מוזיאון ואפילו מזקקת מונשיין. כרגע, מסיבה ברורה, המסעדות והפאבים סגורים. אין תיירים ורוב בתי ההארחה פנויים. עם הגעתנו, פגשנו בחור אדיב ורגוע, אמן ואיש עבודה, נקרא לו ההולנדי. ההולנדי הוא נגר, מכונאי, אמן ובזמנו הפנוי בונה בית מבוץ. הליכתו, דיבורו וחיוכו כולם מדבקים. אפשר לומר שבכל אחד מ7,000 תושבי הנסיך אלברט, ניתן למצוא חתיכה מאישיותו של ההולנדי. אנשים קלילים שלא נרתעים מעבודה קשה ומהשקט של הטבע. הוא הראה לנו שלושה בתי חווה והציע לנו מחיר סביר להפליא. בית נוסף שראינו, שייך לזוג צרפתים שלא הסכימו למחיר שהצענו להם, למרות שהיה קצת מעל לתקציב שלנו. הם רצו הרבה יותר והציעו הרבה פחות. בדרכנו חזרה להולנדי, ניסינו ט' ואני להבין איך מסוגלים אנשים להציע בית אירבנב בשיעור כזה מופקע, בתקופה שהתיירות היא מחוץ לחוק ועדיין להציע כה מעט. איך יכול מישהו, אפילו מיוחס, להתלבט בין משהו לכלום, ולבחור בכלום?  בעיקר השבוע, צפוי להיות קר מאוד בנסיך אלברט. יש דיבור בין המקומיים על ירידה חדה בטמפרטורות ואולי אפילו שלג בהרים שליד. עדיין, לא נראה שביתם של הצרפתים הציע אפילו חימום בסיסי. אז חזרנו להולנדי, אל דירתו הצנועה בעלת האופי, אל רהיטיו החורקים והאח הרחבה. הוא עוד הוסיף בטובו ונתן לנו מטחנה ישנה וחלודה לקפה, שמיכות נוספות, כן ציור לט' וארון בגדים. הוא הציע לשלוח את המנקה שלו אלינו פעם בשבוע, ושמחנו לשלם לה מכיסנו. הפנדמיה פגעה קשות בנסיך אלברט, ההולנדי אמר לנו שהאבטלה כאן מגיעה לשיא של בערך 60%, ולכן שמחנו לספק עבודה לתושבי העיירה. הוא גם אמר שכל אדם שמתפרנס, מאכיל עשרה נוספים, כך שכאשר אחד מאבד עבודה, הוא נופל - כמו הדומינו הראשון בתור - ומפיל לפחות עשרה בלוקים נוספים. אבל עם כל הצרות, לנסיך אלברט יש כזה קסם. כשאתה מרים את הראש בשעות הלילה ומסתכל אל השמים, הם מצופים בכוכבים. מצאתי ינשוף על גג הבית, מגרד בראשו ונהנה מהנוף. ההרים מסביב עוצרי נשימה. הדממה, בחכמתה, מביאה איתה הרמוניית ציוצי ציפורים. כששקט מסביב, אתה שומע צלילים ששכחת שנמצאים סביבך כל הזמן. המקרר מהמהם במהלך היום, חרק נצמד למנורה, הרוח דוחקת את ענפיו של עץ אל החלון, קצה הסיגריה הנשרף ומשמיע פסססס עדין. המעבר החד מבית חוף גדול בעיר, שם שומעים את האוקיינוס מכל חדר בבית, לבית חווה בלב עיירה קטנה וישנונית במדבר, יכול לערער את הנפש והגוף. לא כל טלטול הוא דבר רע, כמובן. היינו זקוקים לשינוי הזה ושמחנו בהחלטתנו לעבור לכאן, אבל הגוף שלי בהחלט הגיב. התעוררתי בבוקר יום רביעי עם כאב ראש, כאב שיניים וסחרחורת. אני לא אדם חולני. אני מאמינה שגם אם אחטוף קורונה, לא אבחין בכך. יש לי מערכת חיסונית חזקה, למרות שאני מעשנת, שותה, עושה סמים ולא מקשיבה לגוף שלי. אני גם לא אדם סנטימנטלי. עברתי דירות רבות בחיי, בקושי שיש לי תמונות גם מרגעים משמעותיים ואני אף פעם לא זוכרת לשמור מספרי טלפון. בכל זאת, בכל פעם שאני עוברת שינוי גדול, הגוף שלי מגיב עם כאבי ראש, כאבי שרירים או שבריר דיכאון. משהו בתוכי צועק "הצילו!" אולי פיסה קטנה בי עוד מושפעת מהחינוך עליו גדלתי. לטייל זה מיותר, היו אומרים לי, תפסיקי לנדוד ותתמסדי. אבל אז, אחרי יום או יומיים, הגוף נרגע והנפש מתמתחת ומתרפקת בשינוי הנפלא. יחלפו כמה שבועות, אולי חודשים, ואני יודעת שבקרוב אארוז שוב את התיקים. אגרום לגוף שלי לעבור שוב את אותו הדבר.

לאחרונה, אני תופסת את עצמי ממלמלת את השיר "סן פרנסיסקו" של אריק איינשטיין, ותמיד הגרון חנוק באותו הקטע, על הר תבור וחתיכת כנרת. זה היה לא קל להוציא מהלב. ממשיכים הלאה. הגעתי לדרום אפריקה לביקור חפוז ומצאתי את עצמי נשארת שלושה חודשים בגלל טיסות שהתבטלו. ואז בוקר בהיר אחד, אני גרה עם בן הזוג ועם חבר בדירת הנופש שלו. ט' ואני לא תכננו לגור יחד, עדיין לא, אבל האילוץ לא הבהיל אותנו. הדבר הקשה בכל הסיפור, הוא שבעוד שבוע יש לשנינו טיסת חזור. נחלוק מטוס לאיסטנבול, ושם נתפצל. אני חוזרת לארץ, ט' חוזר ללונדון. זה היה פתאומי. כל טיסה שהזמנו בוטלה, לא היינו בטוחים מה קורה עם הכרטיסים שלנו, ולפעמים לא היתה לנו שום דרך לגלות. בין ההתמודדויות עם סוכנת נסיעות חצי ישנה, שדות תעופה סגורים, הנחיות שמשתנות תדיר והלחץ שהתכניות שלנו לעתיד תלויות בכל זה, המשכנו להזמין טיסות על אוטומט, בלי לחשוב שאחת מהן באמת תתפוס. סוף כל סוף, בדיוק כשירדנו לסגר רמה 3, הצלחנו. תודה לאל ושבת שלום. בכל זאת, אני עוזבת את קייפטאון ברגשות מעורבים. מצד אחד, אף אחד לא רוצה לצאת מחיים בדירת חוף המקוננת לה בין הרים ציוריים, ללא לחצים, ולהיכנס לחיים בקרוואן ארבע-על-ארבע עם המון אבל המון עניינים על הראש. מצד שני, החיים חייבים להמשיך. אני צריכה לסיים את רישיון הנהיגה, להשלים את בניית הסירה, ואחרי כל זה לטוס ללונדון, אל ט'. להביט קדימה אל הטיול שלנו לאירופה, שבמקור היה אמור להיות ארוך יותר ואמריקאי יותר, אבל שדחינו בשנה כי… על מי אנחנו צוחקים. אבל כרגע אני כאן, בקצה העולם, לעוד שבוע אחד אחרון. הימים שלפני הנגיף נראים עכשיו כמו חיים שלמים אחורה בזמן. אם הייתי מסתכלת בשעון בחצות הלילה, הייתי מרגישה שכל הלילה לפניי. אז, הייתי מתלבטת האם לשתות בבית ולכתוב או לצאת לפאב. הייתי ישנה בקושי ארבע שעות בלילה, אבל נפלתי לתרדמת של חצי יום בסופי השבוע. הייתי במירוץ כל הזמן, מבלה את רוב זמני בנסיעות, עבודה וכתיבה. בשנה האחרונה, לא היתה לי האופציה לעצור ולהתבטל להנאתי. ואז נסעתי לקייפטאון והוירוס פרץ, צירוף מקרים שהפך למציאות ארוכה. מציאות ששינתה אותי. כאן, השגרה היחידה שמשתנה היא גובה הים. אני ישנה מוקדם יותר, מתעוררת מוקדם יותר. אין לאן ללכת בלי שקית קניות רב פעמית או בגדי התעמלות. יש לי הרבה יותר פנאי לכתיבה, קריאה או רביצה בשמש. שנים שלא אפיתי, שלא יצאתי להליכה ללא יעד, שלא הרכבתי פאזל או סיימתי יצירה קטנה, כמו לוח שחמט. שנים שלא ישבתי וצפיתי באין ספור שקיעות במשך שעה כל אחת. אני חייבת להבהיר שהספקתי להנות כביר משנות העשרים שלי, המתקרבות לסופן. כתבתי הרבה, טיילתי, למדתי והתבגרתי. העובדה שהן עוד מעט נגמרות והזמן נדמה כמו עצר מלכת, וכל התוכניות שלי צריכות להשתנות, גורמת לי תחושת פספוס, כעס, בלבול. תמרור עצור נופיע בזווית עיני ממש ברגע האחרון, ונעצרתי בחריקה. בהתחלה התעצבנתי, ואז הסתכלתי סביב כדי לגלות שתכלס, לא בא לי להמשיך לנסוע. ששקט ונעים והנוף יפה, ואולי אין לאן למהר. אני מבינה את הריגוש בלסיים פרק אחד בחיים כדי לעבור לפרק הבא, לפרק חדש ולא ידוע. ילדות, נעורים, התבגרות, עמודים עוברים, פרקים נגמרים וחדשים מתחילים. נישואין, ילדים, נכדים... פרק ועוד פרק. אבל בדיוק כמו ספר טוב, אני רוצה להתקדם ולא מסוגלת להפסיק להעביר עמודים. מצד שני, אני גם ממש לא רוצה לסיים. בעיקר אם כמו בחיים, אני לא בטוחה כמה נשאר עד העמוד האחרון.

יום שני בבוקר היה גשום בקייפטאון. התעוררתי והתפנקתי בסיגריה בשיאה של רוח פרצים, מאדקת אחיזתי בסיגריה שלא תעוף. נכנסתי בהתנשפות, חיממתי מחדש את הקפה שהתקרר בחוץ, והחלטתי לשבת ולכתוב. כמובן שגם הייתי כותבת, אבל יש לי יכולות ריכוז של כיתה טיפולית שלמה. כשהתיישבתי ופתחתי את הלפטופ, אחת התוכנות ביקשה שאעשה לה עדכון. בדרך כלל אני די מזניחה את התוכנות שלי - בערך כמו את הריאות שלי - ומתעלמת מהבקשות שלהן. אני לא אוהבת שאומרים לי מה לעשות. אבל הפעם, הענקתי לה את בקשתה. בתמורה, היא תקעה את המחשב. הפעלתי אותו מחדש, ובתוך כמה שניות הבנתי שהלך לי הלפטופ. רגע, חכו, לפני שאתם מארגנים את השבעה, הוא בסדר ואני בסדר. כולם בסדר. מחשבים לא חוטפים קורונה, אבל הם חוטפים דברים אחרים. שלחתי אותו לתיקון והוא פורמט לחלוטין. כמובן שכל החומרים שלי מגובים, אבל זה גרם לי לתהות. וכשאני מתחילה לתהות… אני כותבת. כאשר מפרמטים מחשב, הוא חוזר חדש. איבד לגמרי את הזיכרון כמו מכונה אחרת. אתה לא מזהה אותו. הוא מסתכל עליך מעברו של מסך ריק וסקרן, שואל שאלות שבעבר לא שאל, כמו אם לשמור את זה או מה הסיסמא לזה… דברים שלא היית צריך למלא כבר שנים. אתה מבין שהוא לא זוכר אותך. מבחינתו, אתה זר מוחלט. אבל בשבילך הוא יצור קטן ומתכתי שליווה אותך כל כך הרבה שנים. בעיקר עכשיו, בימי הקורונה, הוא חברו הנאמן של האדם. אתה נעלב, קצת מבולבל, מנסה לרענן את זכרונו. הנה, זה המייל שלי, זוכר? רגע, מיד כשאירשם לגוגל, אתה תראה את כל הסימניות שלי. חכה, אפתח את הענן וכבר תראה את כל מה שאי פעם כתבתי. הנה כמה תמונות, מבט אחד וכבר תדע מי אני. מה זאת אומרת סיסמא? זאת אני, למה סיסמא? אני לא זוכרת אותה, אתה תמיד זכרת. ואיך זה שאתה פתאום זריז כל כך? פעם היה לוקח לך הרבה יותר זמן להטעין עמוד. איזה יופי, ממש קליל לך בכונן. כן, בודאי שאני רוצה להוריד מחדש את התוכנה הזאת, שנים שאני משתמשת בה. איזה שאלות אתה שואל. זוכר את כל הלילות הארוכים שהייתי יושבת מול וורד וכותבת וכותבת… מה? הוורד שלי היה לא חוקי, ועכשיו אתה דורש תשלום? וכל השנים שליטפתי את מקלדתך, היום לא שווים כלום? פעם היית סלחן, כמעט כאילו היו לך רגשות. ידעת אותי. לא לא, אני לא מחפשת לעקוץ, תירגע. התחלנו ברגל שמאל, בוא נתחיל מחדש לאט יותר. כל זה היה נראה נחמד מאוד. קינאתי בו, עד כמה שאפשר לקנא במכונה. מה אם יכולתי לפרמט את עצמי? הייתי שמחה לנסות, לאבד לגמרי את הזיכרון ולהסתכל על עצמי במראה מעיניים ריקות וסקרניות. לא להכיר את עצמי. את לא זוכרת איך קוראים לך? רגע, תסתכלי על תעודת הזהות ותיזכרי. אלה ההורים שלך, הנה, את מוזמנת לפתוח אלבום תמונות. נעים להכיר, אלו החיים שלך. עכשיו תתחילי מחדש והפעם, תעשי את זה נכון. הלילה ההוא, שהשתכרת ועלית על הבמה בפאב הבאבוג'י באילת, הרמת גיטרה וצעקת, "מילקי, השיר הזה מוקדש לך!" ומילקי נופף לך, הפריח נשיקה, ואז כל מה שאת זוכרת זה שמלמלת משהו אל המקרופון והעברת אצבעות על התווים, בסדר רנדומלי לחלוטין. מילקי עלה אל הבמה וניסה לפנות אותך, לבסוף הרים אותך על הכתף ופינה אותך בכוח. כולם מחאו כפיים. כל הלילה הזה, יעלם כאילו לא היה. היום שבו חזרת לחיפה אחרי ששהית בנגב שבוע ימים. בעל הדירה סירב להחזיר לך את הכסף שהבטיח להחזיר כשתשובי. הוא כבר נתן אותו לשותפה שלך. היא טענה שהיא צריכה את הכסף הזה ומעולם לא החזירה לך אותו. לא משנה כמה התקשרת וכמה איימת לתבוע את שניהם, כל המעמד המשפיל הזה יישכח לגמרי מהזיכרון. היום שבו השתנת על מקל, עמדת בשירותים של הקליניקה ובהית בו בלי להסיר את העיניים. לבסוף התבשרת על ידי קו אחד קטן, שהחיים יכולים לחזור למסלולם. כל הסיטואציה תתאפס ותוכלי להפסיק להיזכר בה בבושה בכל פעם שקצת מאחר לך. איזה כיף, מוח מפורמט. לאכול פירות כאילו זו הפעם הראשונה, כשלא ידעת מה הטעם. הממ… אז זה ענב? לפחד מהאוקיינוס וכמה שהוא עצום, כמו בפעם הראשונה שראית אותו. את לא זוכרת את הספר הזה? מסתבר שאהבת אותו, תראי כמה אוזניים קיפלת. תוכלי לקרוא אותו כמו בפעם הראשונה. כמה נעים, ממש קליל לך בראש. כן, ודאי שאני רוצה לעדכן מחדש מערכת חיסונית. שלי תמיד היתה חזקה במיוחד, הגרסא הכי מתקדמת. הרבה זמן לא שקעתי בזיכרון הזה. לא, אין בו צורך. הוא עושה לי רע. אני מרגישה חזקה יותר, עירנית, זריזת מחשבה. ודאי, אשמח לסיגריה. מה קרה את משתעלת? אה. הריאות שלי נקיות ומפורמטות ביסודיות. איזו שאלה, ודאי שאשמח לעוד כוסית. כבר שנים שאני הורסת את הכבד הזה, ועכשיו כאילו מעולם לא נגעתי במשקה. מי הם כל האנשים האלה בחיי? אני לא מכירה אף אחד מהם. אני לא חייבת כסף לאף אחד, אף אחד לא חייב לי כלום. אני לא שונאת אף אחד, לא מאוהבת באף אחד, לא מרגישה שראיתי את הבחור הזה איפשהו בעבר או… חווה דז'ה וו. מה זאת אומרת לא זוכרת - יש לך רומן שלם בראש. עלילה, דמויות, את כבר בשלבי עריכה. מה זאת אומרת לא מעוניינת? להיות פוליטיקאית? אני? רק במדור השביעי בגיהנום. את רוצה לחזור בתשובה? מי את? רגע רגע רגע…  מה את עושה? תכבי את זה. מעולם לא נהניתי מתוכניות ריאליטי. אולי פירמוט הוא לא הרעיון הכי טוב. למכונה, כן. אבל לא למוח. אני מעדיפה לזכור את הלילה ההוא שעשיתי מעצמי צחוק על הבמה, איך עקצו לי כסף ואפילו את היום שבו השתנתי על מקל. החיים נתנו לי השכלה, שיפרו אותי, חיזקו אותי, עשו אותי מי שאני. אני לא רוצה דף חדש. אני לא רוצה להיות מישהו אחר. אני חושבת שאני די אדירה, אם יורשה לי לומר.

אני קוראת לו 'ידיד הספרים' כי אין לי מושג מה שמו. הוא בטח ציין אותו, אבל מי זוכר. זה לא היה משנה. נפגשנו בפעם הראשונה בספריה העירונית בכרמיאל. עמדתי באחד המעברים, דפדפתי בספר "יוליסס" של ג'יימס ג'ויס והעמדתי פנים שאני מבינה מה אני קוראת. הוא נכנס אל המעבר והביע את התרשמותו על טעמי בספרים. הוא אמר שהוא אוהב ספרות אירית ואני הסברתי שהאירי היחיד שקראתי עד כה הוא אוסקר ווילד. דיברנו על דוריאן גריי ועל חשיבותה של רצינות. הטלפון שלי צלצל, ועניתי. זו היתה חברה טובה שלי, נקרא לה מרלין, אחר הערצתה למרלין מונרו. היא שאלה אם לבוא לאסוף אותי לארוחת צהרים. אמרתי שכן, אני בספריה. הבחור העדיף להמשיך ולדבר, אבל רציתי להספיק להשאיל משהו. אולי משהו אירי, דווקא. את יוליסס לא העזתי לקחת, אז שלפתי את הג'ויס הטוב הבא, "דיוקן האמן כאיש צעיר". זה הצליח, הוא הסתכל עלי בעיניים נוצצות. כמו אומר, זאת בחורה לעניין. תענוג. אני – מבינה בספרים. הוא שאל לאן אני ממהרת, והסברתי שחברה מגיעה לאסוף אותי לארוחת צהרים. הוא נראה מאוכזב. כל כך נהנתי מהשיחה הספונטנית, שמצאתי את עצמי מזמינה אותו להצטרף. והוא, בזרימה של קורא מושבע אשר זורם יום יום מעמוד לעמוד, ענה בחיוב ובלי היסוס. היא אספה אותנו מהספריה ונסענו לכיוון אחד מבתי הקפה האהובים עלינו. היא לא שאלה מיהו כשנכנסנו לרכב, אמרה שלום מוסח בדעתו מהמראה הקדמית כשעשיתי היכרות זריזה, וכשהתיישבנו להזמין, התעלמה ממנו בהפגנתיות. אני והיא הזמנו קפה ואוכל, הוא הזמין סנדוויץ'. מרלין תמיד היתה בחורה ריאליסטית עם ראש על הכתפיים, כזו שאוהבת לנהל שיחות בנאליות להחריד, ולהעמיד פנים שזו השיחה הכי מלהיבה שמתנהלת ברדיוס של קילומטרים. אהבתי את זה אצלה, זה גרם לי להרגיש עשירה, רק עשירים מנהלים שיחות כאלו. היא לגמה מהקפה, אצבעותיה מרקדות מעל דפנות הספל בעודה מספרת לי - בדרכה, שתמיד נשמע יותר כמו הכרזה - על הבחור החדש שנכנס לחייה. הם נפגשו בחוג לסלסה; הוא הזמין אותה כבר פעמיים לרקוד. היא אוהבת את הקעקועים שלו והיא לא בטוחה אם הוא נצמד אליה יותר מדי כי הוא רוצה אותה או שהוא פשוט לא יודע לרקוד. ידיד הספרים לא היה שותף מזין לשיחה כפי שהיה בספריה. הוא ישב בשקט, לעס את הסנדוויץ' שלו ומפעם לפעם העיר הערה קטנה שגרמה למרלין לפקוח עיניים בשיפוטיות. בנסיעה חזרה, היא הורידה אותו בביתו והמשכנו לכיוון ביתי. רק אז היא נזכרה לשאול, "אגב, מי זה הבחור?" "לא יודעת." "הבחור הזה שאכל איתנו עכשיו." "אני לא יודעת, מרלין." בעודה בוהה בי, התעלמה מהרמזור המתחלף לירוק, "מה זאת אומרת את לא יודעת? הזמנת בחור זר לגמרי לאכול איתנו צהרים?" "הוא לא זר," התגוננתי, "פגשתי אותו בספריה. סעי, יש לך ירוק." "את לא נורמלית!" היא כעסה, "הוא יכול היה להיות אנס או גנב, הוא יכול היה לשלוף עלינו אקדח בתוך האוטו." אמרתי לה שלא תולעת הספרים הזה. אולי גברים אחרים, כמו אינדיבידואלים שהיא מבלה איתם בסלסה. לא בחור נחמד וחנון שפגשתי בספריה בעודי מחזיקה עותק של "יוליסס". היא קראה לי משוגעת, אמרה שרק אני עושה דברים כאלה, שזה כל כך "מוריה" מצדי, והורידה אותי בבית. שנה לאחר מכן, גרתי בירושלים. שהיתי שם בסבלט למשך חודשיים על מנת להתנתק קצת ולעבוד על הרומן שלי. באחד הימים, נתקלתי באקס הפסיכופט שלי, בלונדי. בדומה לשליש מדור המילניום, גם הוא נאלץ לחזור לבית הוריו הגרים בבירה, במטרה לצאת ממצב כלכלי בעייתי שנכנס אליו, ומצא את עצמו נשאר שם לתקופת זמן לא מבוטלת. הוא הציע שנצא לשתות, שאל אם ארצה בירה או משהו לאכול, אבל אני... לא התרכזתי. ליד חנות ספרים קטנה, עמד שולחן ועליו ערימות של ספרים יד שניה בחינם לקהל הפתוח. אני מתרגשת כשאני רואה ערימת ספרים, אפשר למצוא בה כל מני אוצרות. נמשכתי לכיוון השולחן והתחלתי לעלעל. בלונדי השתעמם והתיישב על מדרגות באזור, עישן סיגריה. לידי עמד בחור, גם הוא בחן את הספרים. לאחר כעשר דקות, מבטינו נפגשו לעשירית השניה. "תגידי, יש סיכוי שגרת פעם בכרמיאל?" בהיתי בו, לא מאמינה, "ידיד הספרים?" "ככה קוראים לי?" הוא שאל מה אני עושה שם, ואמרתי שאני מסבלטת לזמן מה. שאלתי את אותה השאלה והוא אמר שהוא לומד כאן, באוניברסיטה. נכנסנו שוב לתוך שיחה. על ספרים, כמובן. הפעם גיוונתי, שלפתי את אחד הספרים האהובים עלי, הזר. בעודנו מדברים על נפלאות אלבר קאמי, בלונדי סימן לי מרחוק שאולי הגיע הזמן ללכת. סימנתי בחזרה שאני כבר באה. ידיד הספרים שאל לאן וסיפרתי שאנחנו יוצאים לשתות. נראה שהוא מחכה להזמנה והחלטתי לתת לו אותה. והוא, בדיוק כמו קורא שכאשר זה בא לו - לא מתבייש לבכות או לצחוק מול הדפים - הסכים בלי התלבטות. כצפוי, בלונדי כעס על שהזמנתי אותו. מי זה הזר הזה שפלש לו לשיאה של פגישה מחודשת אותה הוא מנסה להפוך להאנקי פאנקי? בדרך, ידיד הספרים דיבר על הספר האחרון שקרא, אמרתי שגם אני קראתי אותו וסיפרתי שלאחרונה אני קוראת הרבה ספרי פילוסופיה, הוא סיפר שהוא בתקופה של ספרי שואה בגלל הלימודים. ישבנו בפאב קטן ובלונדי החל לפצוח במונולוג על תוכניותיו לעתיד ועל כמה זה קשה לחזור להורים. ידיד הספרים ישב ולגם את הבירה שלו, לא בטוח מה יכול להוסיף לשיחה החד-צדדית הזו. היה לי קשה להתעניין במה שיש לשקרן מורשע להגיד והזכרתי לבלונדי שעליי לפגוש חברים, כפי שאמרתי לו לפני שפגשתי את ידיד הספרים. מה שהוא לא ידע זה, שאמרתי את זה רק על מנת להקדים תשובה לשאלה "למה את פורשת כל כך מהר?" שידעתי שתבוא. "אפשר לקבל את המספר שלך?" שאל ידיד הספרים כשעמדנו ביציאה מפאב. "אין לי טלפון," אמרתי, "אני מתנזרת כרגע מתקשורת, לא רוצה הסחות דעת." באומרי זאת, קיוויתי שהוא לא ראה את שרשרת האירועים של הערב הנוכחי כסתירה. זה כן הצליח, בסופו של דבר. כתבתי רומן פנטזיה שלם בחודשיים. "אז איך נתראה שוב?" הוא שאל. "חפש אותי כשתראה ספרים." התבדחתי. "אנחנו צריכים ללכת," הזכיר לי בלונדי, משום מה חושב שהוא בא איתי. "היה נחמד לראות אותך שוב." אמרתי. חזרתי הביתה בתחושה של פספוס. הייתי צריכה להישאר לעוד משקה עם ידיד הספרים, ולעזוב את בלונדי במקום אליו הוא שייך, בעבר. אבל מי יודע… אולי היתקלות נוספת עוד עתידה לידיד הספרים ולי. אולי ידיד הספרים יהיה חייב לי גלידה מאוד בקרוב.

יש לי סיפור בשבילכם, על מה קורה כשיוצאים עם פסיכופט, שהוא כל ניסיונך עם גברים. הייתי בת 19. הוא היה החבר הראשון שלי - האחרון לשש השנים שלאחר מכן -  נקרא לו בלונדי. עבדתי בבית מלון מפואר באילת. הוא היה מקים אירועים, אני עבדתי בלובי. נשמע כמו התחלה מעניינת לספר של נורה רוברטס. התראינו באירועים בהם עבדנו. חתונות, בר מצוות, תחרויות ברידג'. הוא היה בחור יפיוף בסגנון ליאונרדו דיקפריו, אחד שהרבה בחורות יחשיבו כחתיך. הוא הזמין אותי לצאת ואני, בחוסר נסיוני, הסתקרנתי ורציתי לראות מה יקרה. הוא הזמין אותי לפאב, יצאנו, כמו הרבה התחלות של קשר, ואז ישבנו בחוף הים שם היתה נשיקה ראשונה. לכל אוהבי רוברטס, נגבו את העיניים. זה לא עומד להיות יפה יותר. יצאנו במשך שלושה חודשים ארוכים, בהם היינו כמעט תמיד יחד. גם בעבודה, שם נהגו לכנות אותנו ג'ון סמית' ופוקהונטס. מקורי, אני יודעת. היה מגיע ללובי לראות אותי, קנה לי מתנות שתמיד נראו לי יקרות מדי ובלילה הרפתקני אחד, על יאכטה בים האדום, לקח את בתוליי. עד שגיליתי שאני יוצאת עם זר מוחלט. התברר לי שאני בת זוגו של שף, שההתמחות שלו היא שקרים מוקפצים במחבת. כל דבר שיצא לו מהפה, היה שקר מוחלט. לפעמים לא היתה לו שום סיבה לשקר, זה פשוט היה הספורט האהוב עליו. הוא המציא בית שקנה בירושלים ונאלץ להפסיק את הבנייה בגלל כספים, שגם הם היו המצאה בצורה של חובות לשוק השחור. הוא המציא אקסית שבאה עד אילת כדי לבקש ממנו לחזור אליה, כי גילתה שהיא עדיין מאוהבת, האומללה. הוא המשיך להקפיץ את הפיקציות שלו בערימות, לפעמים ללא טעם, לפעמים בתיבול קל, לפעמים חריף וכבד. כמובן שנפרדתי ממנו, מאחר וכל פרצוף ופרצוף שלו גרם לי חלחלה. הטעות שלי היתה שגם לאחר הפרידה, נשארנו בקשר. נהג לבקר אותי, בתירוץ שהוא והשותפה שלי התיידדו. אותה שותפה שבזמן שיצאנו, שנאה אותו שנאה טהורה. יום אחד, נאלצתי לעזוב את הדירה באופן פתאומי מפאת פיטורים. עבדתי בקפה ג'ו במקביל לעבודתי במלון, מה שהיה אסור. מרדנית שכמותי. באילת, העבודה במלון מקנה לך את היתרון שבמגורים מוזלים במלון העובדים. מלון קטן וחמוד בעל אבטחה בכניסה שלא מאפשרת ביקורים אחרי 11 בלילה, בו אותה אבטחה מאפשרת לצוות השומרים שלה להיכנס לחדרים מתי שנראה להם שזה הכרחי. פעם אחת, שומר נכנס בטעות לשותפה שלי באמצע שהחליפה טמפון בשירותים. מקום מלא קסם זה היה. ולכן עם איבוד העבודה, איבדתי גם את החדר. בלונדי אמר שגם הוא נאלץ לשכור דירה והציע שאצטרף אליו כשותפה. "כלום לא יקרה," הוא הוסיף ועטה פרצוף חדש על העוויה מצופת הבלונד, "בתור ידידים." ואני בטיפשותי, הסכמתי. מצאנו דירת גג חמודה במרכז העיר, ושילמתי לו מראש על החודש הראשון. החוזה היה על שמו. בתקופה זו, עבדתי מסביב לשעון בקפה ג'ו. בקושי הספקתי לפרוק למרות שהיתה לי רק מזוודה אחת. יום אחד אחרי העבודה, הציע לי מלצר מהקפה לבוא אליו הביתה לשתות משהו. לא ראיתי סיבה לסרב, הייתי בחורה פנויה בתקופה לא קלה, זקוקה לחברים חדשים ורצוי שעה אחת קודם. אני זוכרת שיחה שניהלנו כאשר ישבנו אצלו בדירה. זה מטורף לזכור שיחות כאלה עשור לאחר מעשה. הוא אמר, "אני מת לצאת עם מישהי, אבל כל הבחורות רואות בי ידיד. אני תמיד הבחור הנחמד הזה שאפשר לבוא ולדבר איתו, אבל אף אחת לא מוצאת בי אופציה לזוגיות." ובאמת, הוא אף פעם לא הראה עניין באף בחורה. הוא בחור נאה, היפי טיפוסי עם ראסטות וחוש הומור נפלא שתמיד יש לו מה לגלגל ואוהב לפלרטט עם כל דבר שנושם ושייך למין השני, אבל אף פעם לא ברצינות. החזות השובבית שלו צועקת "פלינג" בכל שפה על הגלובוס. ישנתי אצלו והוא לא שלח ידיים אפילו פעם אחת. בבוקר התעוררתי עייפה, לא ישנתי כל כך טוב. מיד כאשר התעורר, אמר שכל הלילה צלצל הטלפון שלי ללא הפסקה וזה הפריע לו לישון אז הוא כיבה אותו. הדלקתי את הנייד לראות מה קרה והיו לי כמעט שלושים שיחות שלא נענו, כולן מבלונדי. הוא השאיר לי הרבה הודעות קוליות ופתחתי אותן אחת אחרי השניה. אלה היו ההודעות הכי מבחילות שקיבלתי אי פעם. לא אפרט מה הוא אמר כי זה יהיה בזבוז של הזמן שלכם, אבל היה ברור שהוא היה לא רק שיכור אלא גם מסומם ממשהו כבד. כן אספר שבאחת ההודעות האלה, הוא סילק אותי מהדירה בגלל שאני זונה. אמר שהחוזה על שמו והוא לא מעוניין שאגור שם יותר. ביקשתי מהידיד שנצא מוקדם כי הוא צריך לעצור לי בדירה. לא הסברתי מה קרה והוא גם לא שאל כי ראה שאני נסערת. חזרתי הביתה בסביבות שש בבוקר, דפקתי בדלת כל-כך חזק שהערתי לדעתי את כל הבניין. שמעתי אותו יורד במדרגות, ואז הוא פתח את הדלת. התפרצתי פנימה והספיק לי מבט חטוף להבין שהוא בהנגאובר כבד. עליתי במדרגות ונכנסתי לחדרי בלי לומר מילה. הוא עמד בכניסה, שאל מה קרה ולמה אני נראית עייפה, האם אני יוצאת לעבוד ואיך היה במשמרת אתמול. כאילו לא קרה כלום בלילה, הוא דיבר באופן טבעי לגמרי. זה רק הכעיס אותי יותר. ארזתי את המחצית שפרקתי שבועיים קודם לכן כשאני אפילו לא מסתכלת עליו. כשהוא ראה את זה, כמובן שהחל לשאול שאלות. למה את אורזת ומה קרה. הפעלתי את ההודעה הקולית שלו על רמקול ונתתי לה להשמיע את נעימותיו מרנינות הלב בעודי ממשיכה לארוז. כשהוא שמע את זה, העמיד פני המום ואמר שהיה מסומם כאשר הקליט את זה ושלא אקח ללב. סירבתי להקשיב לכל הצדקה, רק רציתי לצאת משם. כעסתי עליו ועוד יותר על עצמי על שלפני חצי שנה, אמרתי כן כשהזמין אותי לשבת בפאב. הוא ניסה למנוע מבעדי ללכת ובאותו רגע עשה משהו שמעולם לא עשה. הוא תפס את שתי הכתפיים שלי ואמר, "את לא הולכת לשום מקום." הוא אחז חזק, חזק מדי; לקח לי את התיק וזרק אותו לצד השני של החדר. הוא לפת את זרועותיי ולא איפשר לי לזוז, אמרתי לו לעזוב אותי, חזרתי על כך שוב ושוב אבל הוא לא הרפה. בלונדי אף-פעם לא הרים עלי יד וידעתי שהוא היסטרי. אני לא זוכרת שהרגשתי פחד, הגבתי מהר מדי מכדי להרגיש משהו. עמדתי ליד השולחן בחדרי שהיה מונח עליו בקבוק בירה כמעט ריק. בעטתי לו בביצים, לפתי את הבקבוק וזרקתי אותו לעברו. למזלו, התכופף הממזר מהבעיטה. הבקבוק התנפץ על הקיר מאחוריו. זכוכיות עפו לכל כיוון, עליו ועל הרצפה. הוא נראה מבוהל ובלי להתעכב עד שיתאושש, לקחתי את התיק הקטן שלי ורצתי החוצה. לא הספקתי לקחת שום-דבר פרט לנייד, סיגריות, הבגדים שעליי וכמה חפצים כמו ספר, מחברת עם עט, ארנק ומשקפי שמש שהיו לי בתיק. הייתי כמובן מאוד קוצפת כשהגעתי לעבודה והתחלתי את היום בלי לתקשר עם איש. הטלפון היה לי בכיס כל אותו זמן, והרגשתי רטט. הוא התקשר. ואז התקשר שוב ושוב ושוב. כנראה, ניסה להפיק שידור חוזר של להיטי אתמול בלילה. לבסוף עניתי כדי להגיד לו שאם יתקשר שוב אני מתלוננת במשטרה. הבוס שלי שמע את הדרמה אבל לא התערב ונכנסתי לעבוד כאילו לא קרה כלום. בתקופה שלאחר מכן, הייתי הומלסית. וכן, היה קשה, אבל הוא בטובו הקל עליי את הקושי כשהגיעה לאוזניי השמועה שהוא – נזרק מהדירה על ידי הבעלים אחרי חודשיים, כיוון שלא הצליח לעמוד לבד בשכר הדירה. הוא נשאר מובטל. כשחזרתי חודשיים לאחר מכן על מנת לאסוף את החפצים שלי ולעבור לדירה החדשה ששכרתי, הזכוכיות הירוקות מבקבוק הבירה המרוסק עדיין נצצו על רצפת חדרי באור יקרות, דבוקות אל הרצפות באמצעות מעט הבירה שהיתה בבקבוק. יצירת מופת משאריות שברי מערכת היחסים ומה שנשאר ממנה, שהדרך היחידה לתקן אותה היתה החלפה מוחלטת של האריחים.

אני חיה כרגע במציאות תלושה. לא באמת, אבל זו התחושה. אולי אני לא היחידה בימים אלה, אבל במקרה שלי זה רחוק מהבית ומכל דבר מוכר. כפי שציינתי בפוסט הקודם, אני בקייפטאון, דרום אפריקה. הגיע הזמן שאכתוב עליה. הקשר היחיד שיש לי עם דרום אפריקה היא שהחבר שלי, ט', הוא דרום אפריקאי. סיבת הגעתי: ביקור משפחתו. שניצלנו כמובן כהזדמנות לטייל. מיד כשנחתתי, הלכנו לארוחת שבת נחמדה אצל אמו ובעלה, ואז המשכנו ל"בראי" (סלנג לעל האש) עם חברים. כבר למחרת בבוקר, לקחנו את ההונדה האדומה של אמא של בן זוגי ט', ונסענו לראות כל מקום מעניין. הלכנו לאקווריום, שם תפסנו צב ים גדול בשיאו של חירבון שופע. כף התקווה הטובה, שם נפגשים האוקיינוס האטלנטי וההודי. פגשנו גם את אביו, שלקח אותנו למספר יקבים בעיירות שמסביב ולטעימת יין. נסענו על הכבישים היפים ביותר, על צדי ההרים החובקים את האוקיינוס סביב, שם הנופים עוצרי נשימה. צעדנו קצת על מזח באזורי דייג, פגשנו כלבי ים ופינדווינים, עשינו קמפינג על ההרים, טבלנו בנהרות ונחלים בביוורלאק. ביקרנו עיירות ציוריות מסביב, כמו גרייטון וטולבאך. ישבנו בפאבים מעניינים וניסינו צדי דרכים נסתרות. סיבת שינוי התכניות: קורונה. בין טיול זה לאחר, התארחנו בביתו של חבר. נקרא לו נוירון, על שם הריתוק שלו לכל דבר הקשור באינטליגנציה מלאכותית. הבית נמצא על חוף קליפטון, יושב בין הר השולחן לראש האריה, כל כך קרוב למים שכאשר הרוחות מתחזקות, ניתזים עליך טיפות מי מלח קטנות ומרעננות. כשהתפרצות הקורונה הגיעה לקייפטאון, הטיסות של שלושתינו בוטלו. ט' היה אמור לחזור ללונדון, שם הוא גר. נוירון ואני היינו אמורים לחזור לארץ, הוא לאוניברסיטה, אני על מנת לסיים לבנות את הסירה שלי ולעבור טסט נהיגה. כשגילינו שהארץ בהסגר, כולל האוניברסיטאות והטסטים, נוירון הציע בספונטניות, "לדעתי מה שאנחנו צריכים לעשות, הוא קנייה גדולה של אוכל, אלכוהול, סיגריות וכל מה שחסר לנו. נשאר פה שלושתינו בהסגר, עד יעבור זעם." ובלי הרבה היסוס, הסכמנו. סיבת הישארות: טכנית, אין לי כרגע בית. שהיתי באופן זמני בקרוואן בעיר הולדתי; קופסא קטנה עם מיטה, שולחן כתיבה, חלון אחד וללא תחלופת אוויר. לרוב, אני משתמשת בו לאחסון ולביקורים אצל המשפחה. הוא לא מיועד למגורים, אבל מאחר וטיילתי הרבה והתחלתי לעבוד על העתיד שלי עם ט', לאחסן שם גם את עצמי בין טיסות נראה לי הגיוני. המחשבה לחזור לארץ ולהישאר שם בבידוד, ללא היכולת לצאת במשך תקופה שאין רואים את סופה, הפחידה אותי. קייפטאון היא בין הערים היפות ביותר בהן ביקרתי. בעקבות העובדה שהביקור שלי הפך למגורים זמניים, ציפיתי שימאס לי, שהגירוד הזה של הטיול הבא יעלה, יגרה את כל הגוף. במקום זה, רק התאהבתי בה יותר ויותר. קשה להתחיל לתאר את הזריחות איתן אני מתעוררת כל בוקר מחלון חדרי, את השקיעות מעל הים או את השמים ההפכפכים אם כי עוצרי הנשימה בפיזוזי העננים על גבם. מעולם לא הורגלתי לחיים כאלה. הנוף המדהים ביותר שהיה לי בין השירות הקודמות בחיי, היה באילת. היה לי נוף פנורמי מרהיב על מגרש חניה, ואל חלונו של הדייר ממול והמשקפת שלו. היה נוהג להשקיף אל חלוני כמו עמיר פרץ מלומד, ואילץ אותי לישון עם וילון סגור. בארץ, לא משנה מול איזה ים אני נמצאת, באופק תהיה מדינת אויב. אוה ישראל, אין כמו הבית. אבל כאן באוקיינוס האטלנטי, כל מה שיש באופק... הוא אופק. מים ועוד מים, ונקודת אור קטנה מהבהבת שאני נהנית לחשוב שהיא ארגנטינה. הים פה אמנם מדהים, אבל מקפיא. ברגע שנכנסים לתוכו, קר מדי. נהנים למשך כמה שניות, ואז מתחילים לאבד תחושה ברגליים. בערך כמו מערכת יחסים אלימה. המים מקושטים בצבעים כמו חום, לבן, סגול וורוד, השתקפויות של השמים הססגוניים. כמו להימצא בעולם אחר. אתה לא יכול להתאפק ושואל את עצמך האם זה אותו העולם שעד היום חיית בו, ומה רואה האדם מהצד השני של הגלובוס, שצופה באותה השמש זורחת? אפשר לומר שכמעט כל שקיעה פה, הוא כמו טריפ קטנטן של פטריות הזייה. כל מה שידעתי על דרום אפריקה לפני שהגעתי הנה, הוא שעד שנות ה90, הם היו תחת מדיניות אפרטהייד. כשזו נכשלה ונלסון מנדלה שוחרר מהכלא, תודה לאל, הוא ונשיא דרום אפריקה הקימו את הבחירות הדמוקרטיות הראשונות. מנדלה זכה, ערך מחדש את חוקת המדינה ושם סוף לשנאה ולאפליה. כתוצאה מכך, דרום אפריקה ניצלה ממלחמת אזרחים. עוד מהמטוס, האזנתי לספר שמע, Born a Crime מאת טרוור נואה, אוטוביוגרפיה של הקומיקאי הדרום אפריקאי הכי מפורסם בימים אלה. זה היה נראה כמו הזמן המושלם להאזין לו. חשבתי שאאלץ לסיים אותו במטוס בדרך חזרה, אבל השהייה כאן אילצה אותי, לשמחתי, לסיים אותו כאן. ההיסטוריה של המקום מרתקת, אם כי להפתעתי גיליתי שההווה של המקום שונה בהרבה ממה שחשבתי. כשהגעתי הנה, חשבתי שזו עיר מעורבת. מסתבר שהבדלי הגזעים, גם לאחר האפרטהייד, נותרו בולטים ביותר. העובדה שיש כאן "אזור של לבנים", כבר גרמה לי לגחך בחוסר אמון, ואז להרים גבה כשאני מסתכלת החוצה, למרפסות אחרות, ורואה את זה. כל הבתים הגדולים והיפים, הם בבעלותם של לבנים. אם אני רואה בחור שחור מהלך על אחת מהן, זה בדרך כלל המנקה, הגנן או איש האבטחה. גם אחרי כמעט שלושה עשורים, לצאת ממעגל אי-השוויון לא יכול להיות קשה יותר. אולי הרחובות והחופים יותר "צבעוניים" מעבר לימי הקורונה, מה אני יודעת. קשיים: סך הכל, טוב לי כאן. הייתי נהנית פה הרבה יותר, אילולא החרם על טבק ושתיה. הממשלה החרימה מכירה של  סיגריות ואלכוהול מאז תחילת ההסגר. חלקכם כבר מכירים אותי אבל רובכם לא, אז הרשו לי להציג את עצמי: אני מוריה, ואם יש משהו שמשמח אותי, הוא הביטחון שיש מה לעשן ומה לשתות. ט' הסביר לי שהסיבה העיקרית לחרם, היא שזה מוריד את רמת האלימות במשפחה; דבר שחומרתו גבוהה מאוד בדרום אפריקה. כולם יודעים שרוב מקרי האלימות במשפחה נגרמים מאלכוהול, אבל האם זה הפתרון? קראתי בספר של טרוור נואה, שאמו התחתנה עם בחור שבשלב מסוים החל לשתות המון ולהכות אותה. בכל פעם שברחה ממנו ורצה לתחנת המשטרה, פניה מדממות וילד קטן לצדה, השוטרים סירבו לאפשר לה להגיש תלונה. "מה עשית?" הם היו שואלים כאשר הסבירה שבעלה מכה אותה, "למה הרגזת אותו, את יודעת איך הם הגברים." כמובן, אני מבינה שמאז הדברים השתנו, אבל האוטוביוגרפיה של נואה הבהירה לי מדוע האלימות פה מוגברת יותר ממקומות אחרים. הפתרונות הם טיפשיים. מה עדיף, לאסור אלכוהול על כולם - כולל אנשים ששותים על מנת להעביר את ההסגר בפחות מחשבות על העתיד העגום המצפה לכולנו - או לאסור את השתיינים האלימים עצמם? הצלחנו להשיג יין באופן לא חוקי, ולכן הוא גם טעים יותר, אבל הטבק הוא סיפור אחר. חיפשנו בכל סופרמרקט, חנות נוחות או קיוסקים קטנים עד שמצאנו רק טבק וניל דוחה. בהמשך, נותרנו ללא ברירה אלא לגזור ספוגים לחתיכות קטנות בתור פילטרים ולגלגל טבק מקטרות כבד מעורבב עם טבק דובדבנים. שלא נדע עוד צער. ט' אמר לי להפסיק להיות כזאת Bergie. זה סלנג אפריקני לקבצן. העולם שבחוץ: הקשר היחיד שיש לנו לעולם החיצון, הם אח של נוירון ומשפחתו, אשר גרים מעלינו. יש להם שתי בנות וכלבה שלא מזמן אימצו. ערכנו יחד את ליל הסדר. זו היתה ארוחה קצרה ונחמדה שבסופה, הבנות העלו מופע קצר של ריקודי בלט בשיאה של קריעת ים סוף. אמנם כן, הדמויות היו משה רבינו ונסיכה רנדומלית, אבל זה עדיין היה באותה רמת אמינות כמו הסיפור התנכ"י עצמו. אם הייתי גרה מתחת לביתה של אחותי, אני נוטה לחשוב שהיינו מתראות הרבה יותר. נוירון מבקר את אחיו פעמים בודדות, ולרוב כדי לקחת את המפתחות של הרכב. אני מוצאת התנהגויות של משפחות, משונות במקצת. בשנה שעברה, נסעתי ללונדון להישאר עם ט' בסירה שלו למשך שלושה חודשים, המשפחה שלי לא חשבה פעם אחת על שיחות וידאו. כאן, כבר בחודש הראשון, אני מקבלת אותן על ימין ועל שמאל. אנשים מרגישים את המרחק הרבה יותר בזמנים האלה של ניתוק משפחות. סבתא שלי עדיין לומדת את כל העניין, והבן שלה תפס אותה צועקת על תמונה שלי בטלפון, שואלת למה אני לא מגיבה. אז כדי להתאוורר מאותו הנוף, כמה שהוא עוצר נשימה, לפעמים היינו חייבים לרדת לרחוב. בעיקר על מנת לעשות קניות. ואז משהו מוזר הכריז על עצמו סביב. לראות את כל עוטי המסכות ולובשי הכפפות, את מבטי הפחד כאשר מישהו מתעטש, שוטרים עוצרים אנשים על הליכה ברחוב. כל זה, בתוספת שינויי מזג האוויר הקיצוניים ברחבי העולם, גורמים לי לדחות הבאת ילדים לעולם למועד מאוחר מאוד מאוד, אם בכלל. אנשים לא מבינים כמה אינטראקציה חשובה להם, עד הרגע שהם מאבדים אותה. כמו להבין כמה המקרר הוא מכשיר מרכזי בחייך, רק אחרי שהוא מתקלקל. אף פעם לא ראיתי קרבה כזאת בין זרים, בתקופה שבה תפיסת מרחק היא הכי פופולרית. אנשים מעולם לא היו נחמדים כל כך זה לזה, כל החיוכים ממרפסות ונפנופי ידיים לשלום. מתי הייתי קרובה כל כך לזרים מוחלטים, כמו בתקופה האחרונה? אנחנו הופכים לחלק מהיום יום אחד של השני. אם לשכן שלך יש מובייל במרפסת, טכנית, גם לך יש מובייל במרפסת. כולם נוכחים תמיד, עוקבים אחר לוח הזמנים. השכן הזה אוכל צהרים כל יום עם אשתו בשעה שתיים במרפסת. השכן הזה נכנס לבריכה בכל יום בין 17:00 ל 18:00. הזוג הזה יושב מול השקיעה בכל ערב, עם שתי כוסות יין. כולם הופכים להיות משפחה אחת גדולה, כולם פה כל הזמן, ואף אחד לא מאחר לשום מקום. האם עליי להרגיש אשמה אם התחלתי ליהנות מכל המצב הזה? "Relationships are built in the silences. You spend time with people, you observe them and interact with them, and you come to know them—and that is what apartheid stole from us: time."  ― Trevor Noah, Born a Crime: Stories From a South African Childhood